גדי טאוב

שאול פרידלנדר/ גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933-1939 (עם עובד, 1997)

מאת: דור

בימים אלה רואה אור, בהוצאת עם עובד, הספר "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות ההשמדה, 1939-1945". הספר משלים את מפעלו רחב היריעה של מי שהוא אולי בכיר ההיסטוריונים הישראלים (שחי ומלמד מזה שנים בארצות הברית), שאול פרידלנדר, על גרמניה הנאצית והיהודים. הכרך הראשון, שיצא בעברית בשנת 1997, הוא שנסקר כאן.

הספר מתאר את יחסה של גרמניה הנאצית אל היהודים החל מעליית היטלר לשלטון, בתחילת 1933, ועד פרוץ מלחמת העולם. פרידלנדר מציע היסטוריה "תיאורית". הספר כולל כמובן פרקים העוסקים בניתוח שורשיה האידיאולוגיים והפוליטיים של האנטישמיות הנאצית, אך עיקר כוחו של הספר, בעיני, הוא בפירוט העובדתי ה"יבש", המרתק והמצמרר, של השתלשלות מדיניות הגזע הנאצית בשנים אלה. הספר כולל פירוט דקדקני של השרשרת האינסופית של מעשי האפליה, הרדיפה וההשפלה, האלימות והאכזריות שהיו מנת חלקם של היהודים בגרמניה ובשטחים שסופחו אליה. המעבר ממעשי הפליה כלכלית אל הפרדה גזעית (חוקי נירנברג) ולאחר מכן אל אלימות רצחנית היה הדרגתי ומחושב. בכל שלב נבחנו בזהירות תגובות הגרמנים, היהודים בגרמניה ומחוצה לה, ותגובות מדינות העולם. בכל שלב, היעדרה של התנגדות משמעותית בכל החזיתות שכנעה את היטלר שניתן לעבור לשלב הבא, ולזה שאחריו, שלבים שפותחו בדמיון יוצר מפלצתי.

תגובות הגרמנים נעו בין התלהבות לשיתוף פעולה שבשתיקה. פעולות ההתנגדות האקטיבית היו נדירות ושוליות. במיוחד מחרידה ההתגייסות של האליטה האינטלקטואלית (כאשר הפילוסוף מרטין היידיגר והמשפטן קרל שמיט הם רק שתי דוגמאות בולטות במיוחד מבין אלפים רבים נוספים) וההנהגה הדתית אל מכונת התעמולה והאפליה הנאצית. מפתיעה גם התגובה היהודית האיטית. רבים היגרו במהלך שנים אלה. אך רבים עוד יותר נותרו, מתוך תקווה נואשת שמדיניות הגזע תיעצר בכל שלב אליו הגיעה. פרידלנדר מיטיב לתאר את העיוורון וחוסר הנכונות להאמין ולעכל שאפיינו חלק גדול מהנרדפים האומללים, בעוד המציאות הופכת מבעיתה יותר ויותר. ההבנה – אם הגיעה – הגיעה מאוחר מדי.

אין צורך לומר שיהודי מדינות אירופה האחרות לא חשבו שגרמניה עשויה להוות סכנה גם מעבר לתחומה, ומכל מקום סמכו על ההגנה שתספקנה להם מדינותיהם. גם על האדישות והפייסנות שגילו מדינות העולם כלפי הנאצים אין צורך להכביר מילים. גורלם של היהודים לא היווה מבחינת המעצמות עילה מספקת להסתכסך עם גרמניה.

כל אלה הביאו להחרפה הולכת וגוברת במדיניות ההפליה ולאחר מכן האלימות שהופנתה כלפי היהודים. אחרי ליל הבדולח ועם התגברות המתיחות הפוליטית באירופה עת החלה גרמניה לחרחר מלחמה, התקדמו התוקפנות הצבאית והרצחנות האנטישמית יד ביד. מדינות אירופה סגרו שעריהן בפני מאות אלפי הפליטים שהחלו, סוף סוף, לעזוב את גרמניה, אוסטריה, ואת חבל הסודטים. במצב שנוצר, ואף אם ההשמדה הפיזית של היהודים לא תוכננה שנים מראש (ובענין זה פרידלנדר נזהר מלחרוץ דעה), הרי שעם פרוץ המלחמה, והיווצרות ההזדמנות, הפך רצח העם השיטתי להיות תוצאה טבעית כמעט של האירועים שקדמו לו.

פרידלנדר כותב בחסד. כתיבה קולחת, מרתקת, וידענית. ברצף האירועים ההיסטוריים הוא שוזר דוגמאות קונקרטיות. במובן מסוים, הסיפורים הקונקרטיים מדגימים טוב יותר את הטירוף הגזעני שאחז בגרמניה מאשר הפרקים המתארים את מאפייניה של ה"אנטישמיות הגואלת", כפי שמתאר אותה פרידלנדר. ומעשי הרצח והאכזריות האינדיבידואליים, שמספרים את סיפורו של יהודי שנרצח, במסדרון הבניין, בדקירות ובמכות פטיש, מכים בקורא בעוצמה רבה יותר מאשר המספרים הבלתי נתפסים של הנרצחים במחנות ההשמדה.

דור הוא עורך דין, ואולי אתם מכירים אותו מהשתתפותו בדיונים כאן בבלוג

ביקורות ספרים יתקבלו בברכה, והן יכולות להיות על כל ספר ובכל סגנון, מהרהור אפרופו ספר, ועד סקירה שיטתית, הכל הולך, רק שיהיה מעניין.