גדי טאוב

זה פוסט ישן, שנכתב אחרי סגירת מועדון הדאנג'ן ביפו, אי-שם ב 2007, והשארתי אותו כמו שהוא. עוד קהילה שמגיע לה להיות גאה. או מושפלת. תלוי איזה חלק שלה. בשידור חוזר.

מועדון הדנג'ן ביפו נסגר. חבל. גם לתל אביב – תל אביב יפו, בשמה הרשמי – מגיע מועדון S&M. בתור עיר שיכולה להתגאות בחיי לילה מהשורה הראשונה בעולם, להתחרות עם ברלין, עם איביזה, עם אמסטרדם, תל אביב כבר הגיעה לגיל שאפשר להתחיל. ומגיע לה. וזה היה מקום עם יופי משלו.

אני יודע, אני יודע. אני יודע שקובעי-הטעם-בעיני-עצמם, כל מיני שנונים ושנונות שהפכו את הסרקאזם לפרנסה, זה היה נלעג. קראתי כל מיני כאלה. קראתי כל מיני צחוקים על "מלכות" ו"עבדים" ו"שפחות" ו"אדונים", וכל מיני מלגלגים הסבירו לי, בכל מיני כלי תקשורת שמחזיקים מעצמם קאטינג אדג', שזה פתטי, וכו' וכו' וכו'. שיהיה להם לבריאות. אבל הם גם לא לגמרי הבינו.

אני אשים בצד את הסימפתיה, באופן כללי, לאנשים עם קינק. תיאבון לחיים, מהסוג הזה, תמיד נראה לי דבר יותר חי מהסרקאזם והשנינות של חכמי העיתונים. אבל במיוחד במועדוני סדו-מזו יש משהו, כשהם מצליחים, שאין במקומות אחרים, וזה לא דבר שניכר לעין ברגע הראשון. בין כל ההצלפות, והזחילות, והמגפיים, והשעווה הרותחת, איכשהו נמס הרוע. הרוע נעשה פסיכודרמה. כו כמו שאומרים – זה נהיה פועל לאחרונה – הרוע נהיה מסובלם (מלשון סובלימציה). אם אתה נכנס ומתעקש להיות שנון, לא תרגיש. אבל אם תעזוב שניה את שנינותך קפוצת-הטוסיק, תרגיש ותרגיש.

במקומות בילוי רגילים יש – צריך להיות – איזה מתח. הרשת המתוחה שעליה מבזיקים וכווים פלירטוטים וחילופים אחרים. ויש סיכון, ויש, לכן, גם אכזריות. במקומות הסואנים היא יכולה להיתרגם לאלימות. במקומות הפחות סואנים זאת יכולה להיות האכזריות הבנאלית של משחקי חיזור, ופוזות סטטוס. אני מעליך, אני מתחתיך. אתה מוצא חן בעיני, את לא.

ובדנג'ן, שבו מי מעל ומי מתחת זה טקס, הדבר הזה, המתח הזה, הרישעויות הקטנות, לא שם. אתה נכנס, ואם תרפה, תרגיש את זה. באופן שפתאום נראה לך יוצא דופן, אנשים… איך לומר? נחמדים. אחד לשני, כלומר. ולא מלגלגים. ומנסים. ומגששים. ומי שרוצה לזחול, ינעם לו, ומי שרוצה להצליף גם. ומי ששמן מותר לו, ומי שמכוערת גם.

אבל יש עוד משהו ב S&M שהוא תזכורת מרעננת. שבאהבה וגם במין – יסלחו לי הזהבה גלאוניות והמירב מיכאליות למיניהן – יש לא רק תום וטוהר אלא גם פחד ואכזריות. אמרה לי את זה פעם סופרת אמריקאית בשם קתרין הריסון בערך ככה: אהבה ושנאה זה אותו רגש רק בתנאים אחרים. תראה, היא אמרה – היא דיברה על אמא שלה – אני אוהבת אותך, אני מפחדת שתלכי, אני כועסת כשאת עוזבת אותי, אני רוצה להרוג אותך אם את לא חוזרת. מה ההבדל?

אז יש יותר יופי, לפעמים לפחות, כשהדברים האלה נעשים מבויימים, ולכן מתקיימים בגבולות, ומתוך הסכמה. ויש בזה גם יושר. ועוד יש בזה גם עדות לזה שלא כולם נכנעו לחלוקה הפשוטה בין יפה ומכוער, אהבה וכעס, סקס ואגרסיה, צדיקים וקורבנות. כי יש איזה קשר, גם אם אני לא בטוח איך מסבירים אותו, בין הסרקאזם והשנינות, לבין הצדקנות והפשטנות. איכשהו זה לא מפתיע שיוצאי גל"ץ משנות השמונים והתשעים, נעשו או ציניים רודפי רייטינג, או צדקנים ומוסרניים. אנשים שהסתובבו בדנג'ן, בניד ראש, במבט, בחיוך אחד לשני, יכלו לראות שיש, פה ושם לפחות, אנשים שמבינים שיחסים בין בני אדם לא מתחלקים כל כך נקי בין שחור ולבן.

ועכשיו נסגר. וחבל.