גדי טאוב

בין האור לסדן
תגובה לקונטרס "להוסיף אור" מאת הרב אלי סדן
מאתהרב ישראל רוזן

קונספציה שגויה
קראתי פעם ופעמיים את "אגרת לנוער" של הרב אלי סדן, אשר הופצה ברבבות(?) עותקים, תחת הכותרת "להוסיף אור", ובה שטח את משנתו "לעת הזאת". למען האמת, שולחני – כשולחנם של רבים מעמיתיי – משמש זירה לשפע חוברות וקונטרסים המייצגים כמה וכמה בתי-מדרש בציונות הדתית, ואם באנו להעיר ולהגיב "אין אנו מספיקין". ואולם משנתגלגלה לידי מחברתו של ידידי הרב סדן, עתיר זכויות ובעל מניות יסוד בחינוך הנוער לממלכתיות, ומשחשתי כי כתיבתו יוצאת היישר מלבו היהודי-ציוני הרוטט, שינסתי עטי ומקלדתי, ולמרות ש"אין לי כוח לכתוב יותר אין בי כוח לידום", כלשון משפט הפתיחה של הרב אלי סדן.
אכן, כל משפט לכאורה משכנע וכל פסקה בודדת בנויה לתפארה. אלא מאי? הקונספציה הכללית שגויה בעיני, ובגדול! ואומר במשפט מסכם אחד: תמימות רבתי, ואפילו שגיאה חינוכית קשה לטעמי, כאילו אנחנו חיים ומחנכים את עצמנו לאור תורת הראי"ה קוק זצ"ל, ומתעלמים לחלוטין מ"הצד השני" בתוך העם, זה הנלחם בחירוף נפש ממש, ובדרכי הונאה ורמייה, נגד הציונות והלאומיות. מחנה-שכנגד זה מוכן להקריב את כל ערכי הדמוקרטיה והקיומיות הלאומית לטובת "דת ההתנתקות וההתכנסות". האם כלפיו צריך להפטיר: "הבה נתחַבֵּרָה"? והלא כל גישתו הסניגורית של הרב זצ"ל היתה דווקא בשל הניצוצות הלאומיים המפעמים ב"כופרים"!

בריחה מתשובות
וביתר פירוט; הרב אלי סדן מטיף מוסר כלפי היריבות הפנימית במחנה הציונות הדתית, ומתריע בתוקף, בחום ובצדק כנגד ההווא אמינא של מלחמת אחים. הרב סדן יוצא חוצץ כנגד אווירת פירודין המנשבת במחנה, ונסמך על התורה הכלל-ישראלית שהתחנכנו לאורה. הוא מזהיר כהוגן מפני בריחה מאתגרי המדינה, ובמיוחד מן השירות הצבאי, שאינה אלא עצימת עיניים ונטישת כל משנתנו הציונית-דתית.
עד כאן טוב ויפה ושריר ובריר. אך כאשר הוא מעלה את השאלות הנוקבות באמת – זניחת הדרך הציונית בידי הממשלה, תקשורת מגויסת לטובת מדינת אויב פלסטינית, כיפוף הדמוקרטיה בדרכי הונאה, נטישת המגורשים ויחס מחפיר כלפיהם – לכל אלו לא מצאתי בדבריו שום תשובה של ממש, פרט לסיסמאות הלקוחות מאוצר הרוח והאמונה: לרומם את הרוח, לכבוש את היצר, להתחבר ו"באהבת חינם ננצח". מסרים אלו מורחבים בגיבוי ציטטות מתורת הרב, שקירב והאהיב את חלוצי הציונות בת-זמנו כנושאי חזון הגאולה בדרגתה דלתתא. האם הדברים רלבנטיים גם כלפי משחיתי הציונות והלאומיות? אתמהה. האם עלינו "להתחבר" למנאצי תורת ישראל, עם ישראל ("כל אזרחיה") וגם ארץ-ישראל?
ה"אהבה מקלקלת את השורה"; אהבת העם "בכל מחיר" מסיטה את הכותב הנכבד מדיון בקשר להתייחסות המעשית כאן ועכשיו אל "סיטרא דשמאלא", ומושכת את הקורא לעולם שכולו טוב ואור. הפתרון שמציע הרב סדן לכל השאלות המעשיות הבוערות הוא "להוסיף אור". סיסמה זו מתעלמת לחלוטין מן העובדה שיש הקמים עלינו, על אמונתנו ועל מפעלנו. נכון! נוסיף אור! אך מה יקרה בפועל בשטח מחר-מחרתיים?
כאמור, אין עיני ולבי להתפלמס עם משפטים ופסקאות בדברי הרב סדן, אלא עם המגמה הכללית. האמנם לב הוויכוח במחננו הוא מה משמעות דברי רב פלוני, והאם קציני "מעגל הגירוש 2-5" נועצו ברבותיהם? הפולמוס בקרב הציבור התורני-לאומי על-אודות היחס לצה"ל ולמדינה אינו מתבטא באמירה זאת או אחרת שיצאה מפי דובר מתלהם. אנו שרויים בוויכוח פנימי עמוק האם להחיל את יחסנו האנטי לממשלה גם כלפי יחסנו למדינה. האם חינוכנו הממלכתי מחייב נאמנות צייתנית לכל החלטה פסבדו-דמוקרטית, או שמא יש גבול לדמוקרטיה שטופת-מוח תקשורתית?

הדרך השלישית
הרב סדן יוצא חוצץ כנגד המנתקים עצמם ממדינת ישראל ומאתגריה, כנגד המסתגרים ומפנים עורף לצה"ל ולכל שליחות לאומית. עצתו היא "להתחבר", "להגביר אמונה", "להוסיף אור". ואני הקטן מציע דרך שלישית, שכבר הושמעה מעל במות שונות: לא להתנתק! לא להתחבר! לכבוש!
נוכיח כי אנחנו – כן, אנחנו – יכולים לכבוש את כותל המזרח של התפקידים הלאומיים, כולל בצה"ל ובמכלול כוחות הביטחון. נוכיח כי אנחנו ראשונים בכל האתגרים הציוניים כמו התיישבות, קליטת עלייה ובניית חברה יהודית צודקת. נוכיח כי אנחנו, חניכי הציונות התורנית, רואים את עצמנו שליחים של חזון "המדינה היהודית" גם בתחומי החינוך, המדע, הרפואה, הכלכלה, הרווחה, המשפט וכל מגזרי החיים. את ה"התחברות" המלאכותית לשונאי עמנו ודתנו נשאיר לעידן מאוחר יותר, רק לאחר שממשלת ישראל תבקש סליחה על התנהלותה המחפירה כלפי טובי הבנים, אשר גורשו בצעד חסר תקדים בין-לאומי, ללא הכנת תשתית לאומית של ממש לקליטתם, וללא כל תועלת הנראית באופק לאירוע אנטי-לאומי זה.
באחת, לא נושיט את הלחי השנייה למען ה"אור" וה"אהבה". נתנהל לדרכנו בשליחות "המדינה היהודית", משאת נפשנו, שתהיה "אור לגויים", אך גם "אור ליהודים"…