אוקטובר 9, 2009
שמאל לאומי 3
עקב גלות בארץ הג'יבריש, לא הזדמן לי לפרסם את הרשימה הזאת כאן. היא פורסמה בידיעות אחרונות, למחרת יום הכיפורים. סליחה על הגשת אוכל מחומם-מיקרו, אבל לפחות לצרכי ארכיון…
עונת חשבון הנפש פסחה כרגיל על השמאל. השמאל ממונה על הנפש של כולנו, אבל איכשהו לא על הנפש של עצמו. הוא המצפון שלנו, ומצפון הוא תמיד השופט, לא נשפט.
חבל. כי התוצאה היא שהשמאל ממעט ללמוד גם מכשלונותיו וגם מהצלחותיו. מפני שמצד אחד היתה לו הצלחה כבירה – עמדתו המדינית העקרונית, חלוקת הארץ, שהיתה פעם עמדת מיעוט זעיר, הפכה לעמדת הרוב. עד כדי כך שאפילו ראש ממשלת ימין נאלץ לומר, בניגוד לרצונו, שזו עמדת ישראל. מצד שני ככל שחילחלו עמדות השמאל למרכז, כך הפך השמאל מסתגר, חמוץ ומתנכר. כאילו שתחושת המיעוט הצודק היתה חשובה לו יותר משינוי המדיניות של ישראל. ועכשיו, כשההמונים הנחשבים בעיניו נמוכי מצח השתכנעו, הוא צריך למצוא מחדש עמדת מיעוט שתבצר אותו מפני מעורבות איתם.
ובכל זאת, קצת לפני יום הכיפורים, ראינו ניסיון אחד לחשבון נפש כזה. מניפסט ארוך תחת הכותרת "שמאל לאומי" שחיברו שמואל הספרי ואלדד יניב. (גילוי נאות: צירפתי לו מכתב הסכמה.) הרבה זעם עורר המניפסט הזה, בעיקר, נדמה לי, מפני שהוא השתלח במשתמטי הגיוס. אבל תהיתי, אני מודה, אם חלק מן הזעם שהתעורר בשמאל המקצועי, השמאל האוהב להתקיים בבדידות מזהרת, לא התעורר דווקא בגלל שהספרי ויניב צודקים בעיקר: השמאל איבד את כוחו מפני שהוא שכח שהטיעונים שלו היו, במקור, לטובת ישראל ולא נגדה, נבעו מדאגה למדינה ולא מהתנכרות למדינה.
בעולם המושגים שפיתח לעצמו השמאל יש רוע בצד אחד וקוראים לו "לאומיות" או "המחנה הלאומי" ויש ויש טוב בצד שני, וקוראים לו "זכויות אדם". החלוקה המטעה הזאת היא אחת הסיבות להתכווצות האלקטורלית של השמאל. מפני שחלק מזכויות האדם הם הזכות להגדרה עצמית לאומית. (אם היה צריך לשפוט את הנסיגה מעזה רק לפי זכויות אדם, אז היינו צריכים להחזיר את הכיבוש הישראלי, מפני שמצב זכויות האדם תחת שלטון האימים של החמאס רק מדרדר.) הצלחת השמאל בהטיית ישראל לכוון חלוקה גם היא לא מתבססת רק על זכויות אדם של יחידים. היא מתבססת על ההכרה שגם הזכות הלאומית שלנו להגדרה עצמית עומדת בסכנה.
הטיעון הבסיסי של תומכי חלוקת הארץ יונק הרבה כוח מכאן. ואם השמאל היה עושה חשבון נפש אמיתי הוא היה מבין שהספרי ויניב צודקים לפחות בזה: שמאל אנטי-לאומי לא יועיל לשום דבר חוץ מתחושת הצדק של עצמו. שמאל פטריוטי לעומת זאת, הוא ששכנע את הישראלים שהם צריכים לצאת מהשטחים, אם הם לא רוצים לטבוע במדינה דו-לאומית. ורק שמאל כזה יכול להביא למימוש השאיפה הזאת, בתנאים הקשים של העדר פרטנר.
יוצא שחשבון נפש אמיתי של השמאל הוא גם חשבון נפש אמיתי של כולנו. הגיע הזמן שנרכז את רצון החיים האמיתי של ישראל, שנובע מאמונה בזכות קיומה של ישראל, שמבוסס על זכותם של כל העמים – כן, גם שלנו – להגדרה עצמית. כי צריך, מאהבת ישראל, לא משנאתה, להתעורר כבר מתרדמת הסהרורים שבה אנחנו נגררים אחרי המתנחלים. הגיע הזמן שנסתכל לעצמנו בעיניים ונגיד שהמפעל ההתנחלות הוא הטעות הפוליטית האיומה ביותר של ישראל, ושלטובתנו, לא רק לטובתם של הפלסטינים, מתוך פטריוטיות ולא מתוך סלידה מ"הלאומיות" נמצא דרך לחסל את הכיבוש לפני שהכיבוש יחסל אותנו.
אוקטובר 9, 2009 at 8:59
מצטער על השאלות הלא כול כך קשורות גדי אבל בכול זאת: האם השמאל העולמי לא חייב בהתנצלות כוללת? הבעיה היא לא רק השמאל הישראלי אלא השמאל העולמי והזוועת שהוא עולל במאה 20 שהיו לאיך ערוך גדולות מזוועות הימין, האנשים שמאמינים בישראל אחת מהנהר עד הירדן הם אותם אנשים שניסו לשווק לנו את המהפיכה רוסית ואת "שמש העמים" כדבר המתקדם והנאור ביותר בעולם, הם העריצו את פול פוט הכחישו את הגולאגים והאמינו בחלקם במשפט הנוראי " כדי להכין חביתה יש לרסק את הביצים" (איזה הוגה דעות רוסי ענה להם במשפט יפה: הביצים מזמן רוסקו אבל החביתה לא נראתה באופק)אני מנסה לטעון שיש פה דפוס שהשמאל מבטיח לנו אוטופיה שתמיד נכשלת תוך כדי שהוא מפר את כול הקודים המוסריים שהוא מחיל על הימין וכביכול על עצמו. השמאל נהנה מיוקרה של אינטיליגנציה ומוסר אבל האם זה באמת נכון? אני מסכים איתך גדי השמאל ולא רק הישראלי חייב בחשבון נפש.
אוקטובר 9, 2009 at 14:01
מדי פעם אני חושב שאולי גם הימין הוא בעיה.
אוקטובר 9, 2009 at 15:27
זו תופעה שאני קורא לה "The moving target", והיא משתקפת לא רק בשמאל הקיצוני הישראלי אלא גם ביחס הכולל של גופי השמאל העולמיים לישראל. עד אמצע שנות ה-90, הדרישה האולטימטיבית של הפלסטינים הייתה מדינה פלסטינית, ואילו בישראל הנושא היה טאבו. בתקופה ההיא השמאל הקיצוני העולמי הניף את דגל המדינה הפלסטינית. לאחר שעניין נהיה קונצנזוס בחברה הישראלית – הופ, העבירו את המטרה לתוך ישראל פנימה. אני נמצא באוניברסיטת קולומביה, ואני יכול להגיד כי לחלוטין הפסיקו לדבר על הכיבוש (1967), זה כבר אולד ניוז, זה לא מעניין אף אחד. היום שמדברים בהקשר של ישראל מדברים על ה"אפרטהייד" נגד האזרחים הערבים. מיטב הפרקליטים של עדאללה באים לדבר בכל מיני פאנלים, והמצב בשטחים הוא זניח מאד מבחינתם. היבט נוסף של התופעה המסוכנת הזאת היא העובדה המדהימה, שישראל לא מקבלת קרדיט כלל – אלא להיפך – על היציאה מרצועת עזה ופינוי המתנחלים. נכון, אני מסכים שהמדיניות הישראלית של מצור על עזה היא שערוריה. אבל זה לא העניין. הם פשוט עוברים לדבר על "שחרור" השטח הבא.
תהליך דומה עובר כמובן על ארגוני זכויות האדם בארץ, כפי שכתבת.
אנחנו בתור "שמאל לאומי" חייבים לשים חומת ברזל בין השטחים הכבושים לבין תחומי מדינת ישראל. בעולם מנסים לעמעם את הגבולות האלה ולהסיט את הדיון לתוך המדינה, וזה המאבק הבא.
אוקטובר 9, 2009 at 16:03
לא הבנתי משהו אליאב השמאל העולמי לא מדבר על כיבוש השטחים בגלל שהוא בסרט של מדינה אחת? האם הסמול לא מודע להתנגדות החריפה של הישראלים לכך? איך הם בדיוק מתכוונים לאלץ אותנו למשהו נגד הסכמתנו?
אוקטובר 9, 2009 at 16:38
עידו – בפירוש כן. הבון-טון היום בקרב אליטת זכויות האדם הוא מימוש זכות השיבה והקמה מדינה אחת. לדוגמה, זה נראה להם "גזעני" שישראל מאפשרת "שבות" של יהודים, אבל לא "שיבה" של פליטים פלסטינים. אין להם שום סנטימנטים או הבנה לצורך של היהודים בהגדרה עצמית-לאומית, כי הם לא מצליחים להבין איך זהות דתית קשורה לזהות לאומית. "הסרט" שבו הם חיים הוא של דרום אפריקה. הם חושבים שהפתרון אצלנו צריך להיות זהה למה שהיה שם – שהאליטה הציונית "תודה" בכך שהיא אשמה בכל העוול, ושתקום מדינה אחת דמוקרטית שתערוך וועדות אמת ופיוס כמו שהיא בדרא"פ. זה תהליך מסוכן מאד. הם לא יכולים "לאלץ" אבל זה כרסום מתמיד בלגיטימיות של זכות ההגדרה העצמית של היהודים כפח שמתבטאת במדינת ישראל. אפשר לבקר מהיום עד מחר את הגופים האלה, אבל בל נשכח שלישראל עצמה, בבולמוס ההתנחלויות, הפרת זכויות האדם בשטחים והאפליה בהקצאת משאבים לרעת הערבים בישראל תורמת המון להתפתחות של השיח הזה.
אוקטובר 9, 2009 at 19:51
[…] וחשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שהשמאל הישראלי לא זקוק לחשבון-נפש. הוא זקוק לו מאוד. אבל זה חשבון נפש מהסוג של “המרד השפוף” – חשבון נפש שמחייב אותו לפעול כמו שפועלים אנשים מבוגרים, ולא כמעט נערים אידיאליסטיים. זה לא חשבון נפש שמחייב אותו לוותר על הערכים שהוא מאמין בהם – למשל שזכויות אדם ומחוייבות לאמנה חברתית סוציאלית חשובים יותר מאשר הגנה על תפיסות לאומיות. שצמיחה לא דוחה את העיסוק בשיוויון. וכו’ וכו’. כל אלה יכולים – וצריכים – להיות מקודמים בתוך תפיסה פרגמטית, מציאותית, ולא טהרנית-אידיאליסטית. אבל פרגמטיות לא אומרת זניחה מוחלטת או דחייה מתנשאת ובטוחה-בעצמה, בסגנונו של גדי טאוב. […]
אוקטובר 9, 2009 at 20:19
מה בדיוק מתנשא בסגנון של טאוב? אני למשל חושב שהסגנון שלו נהדר וממש מדבר אליי וזה למרות שלפעמים אני חלוק עליו.
אוקטובר 9, 2009 at 21:13
ללא אליבי,אני ממש לא חושב שגדי טאוב עושה “רצח אופי” לרעיונות שמאלניים. הוא מצביע, בין היתר, על אנומליה קשה שהיא מנת חלקם של הרבה מאד מאנשי זכויות האדם בעולם כיום:
1. זלזול בקולקטיב לאומי עד כדי פירוק החברה לגורמים אינדיבידואליסטים לחלוטין
2. הצביעות שמשתקפת מהקבלה המוחלטת של (חלק) מאנשי השמאל של כל טיעון קולקטיביסטי של הפלסטינים, תוך שלילה גורפת של טיעונים זהים מצד גורמים “ציונים”. כאן אני חושב השורש של ה”זעם” שמשתקף בכתיבה שלו בנושא. אני עצמי לא “ציוני” במיוחד בהקשר של ייחוס חשיבות עליונה לאדמה, אבל אני כן מייחס חשיבות עליונה לזכות להגדרה עצמית של היהודים. האופן והזלזול שבו אנשי השמאל הקיצוני מתייחסים לרעיון הזה הוא מכעיס ופוגעני, לפחות כמו הזלזול המקביל שאנשי ימין מייחסים לתביעות לגיטימיות של הצד השני. לכן אני חושב שהטון הכעוס משהו במקום.
אוקטובר 10, 2009 at 0:13
מאת ללא אליבי » גדי טאוב והבשורה שהכזיבה:
אוקטובר 9, 2009 at 19:51
"[…] וחשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שהשמאל הישראלי לא זקוק לחשבון-נפש. הוא זקוק לו מאוד. אבל זה חשבון נפש מהסוג של “המרד השפוף” – חשבון נפש שמחייב אותו לפעול כמו שפועלים אנשים מבוגרים, ולא כמעט נערים אידיאליסטיים. זה לא חשבון נפש שמחייב אותו לוותר על הערכים שהוא מאמין בהם – למשל שזכויות אדם ומחוייבות לאמנה חברתית סוציאלית חשובים יותר מאשר הגנה על תפיסות לאומיות. שצמיחה לא דוחה את העיסוק בשיוויון. וכו’ וכו’. כל אלה יכולים – וצריכים – להיות מקודמים בתוך תפיסה פרגמטית, מציאותית, ולא טהרנית-אידיאליסטית. אבל פרגמטיות לא אומרת זניחה מוחלטת או דחייה מתנשאת ובטוחה-בעצמה, בסגנונו של גדי טאוב. […]"
—
קשה לי להבין מה את אומרת.
במקום השלילה המרובה והמיותרת (7 פעמים 'לא' בטקסט + פעם אחת בשם) אולי פשוט תרשמי מה *כן* אמור בדיוק אותו 'חשבון נפש' לכלול, לדעתך.
אוקטובר 10, 2009 at 16:59
מגבניק – קשה להבין את הפסקה הזו כי היא חלק מטרקבק מהבלוג שלי (שנקרא "ללא אליבי"), ולא תגובה שנכתבה כאן. קריאת הפוסט המלא עוזרת להבין מה אני רוצה.
אוקטובר 10, 2009 at 19:10
מאת איילת:
אוקטובר 10, 2009 at 16:59
"מגבניק – קשה להבין את הפסקה הזו כי היא חלק מטרקבק מהבלוג שלי (שנקרא ”ללא אליבי“), ולא תגובה שנכתבה כאן. קריאת הפוסט המלא עוזרת להבין מה אני רוצה."
—
אוקי, קראתי את הפוסט המלא ואני עדיין לא מבין 'מה את רוצה'. כתבת:
"למשל, הוא מניח בפוסט האחרון שלו שזה ששמאלנים לא תומכים ב”שמאל הלאומי” זה עניין של רושם על קהל הבוחרים שלהם. ובכן, זו לא הסיבה. הסיבה להתקוממות נגד השמאל הלאומי הוא שלמרות שהוא מנסה להציג את עצמו כאידיאל של טאוב – שמאל ציוני שלוקח אחריות, מבקר מתוך אחדות-גורל, ולא מציע רעיונות אוטופיים – מדובר בלא פחות ממניפסט מתלהם, שמנסה למצוא חן בעיני הקוראים באמצעים רטוריים נחותים, לא מציג תפיסת-עולם קוהרנטית, מזלזל בזכויות אדם, חותר תחת תפיסת עולם סוציאלית ומציג פתרונות פופוליסטיים לרוב הבעיות. זה לא שמאל אחראי. זה סתם התלהמות לאומנית שאינה כוללת בתוכה שום דבר."
במילים 'הפוסט האחרון שלו' שבחלק הראשון בקטע קישרת לפוסט 'שמאל לאומי 4' באתר זה, הדן ב-3 אנקדוטות מול שלוש דמויות פוליטיות מוגדרות – ביילין, גלאון ואופנהיימר. שתי אנקדוטות הן מלפני זמן מה (ביילין-שנתיים, גלאון-לקראת יום העצמאות האחרון) ואחת היא מאתמול.
'היפותיזת טאוב' באותו פוסט היא ששלושת האנשים מסתייגים מכל אמירה פומבית בעלת אופי לאומי *ואפילו אם הם מסכימים לה*, בגלל 'הסיכון' להסתייגות של האגף האנטי-ציוני שבקבוצתם מדבריהם. טאוב טוען שדווקא גישת פוליטיקלי-קורקט זו היא-היא שמונעת מהשמאל להשפיע ואף מצמצמת את כוחו משנה לשנה.
אבל בחציו השני של הקטע (הבא לשלול את ההיפותיזה כביכול) אינך תוקפת את ההיפותיזה הזו כלל – את שופכת קיתונות של רותחין משום מה על *המניפסט של יניב והספרי*, על המניפסט שלא נידון ולא יכול להיות נידון בפוסט הנדון ולו רק מחמת לוח הזמנים, ובוודאי מבחינת הטענות של טאוב באותו פוסט ספציפי שהן כלליות-עקרוניות ולא תחומות למניפסט ספציפי כלשהו (ע"ע 'היפותיזת טאוב') –
ולכן אני חוזר על השאלה:
מה בשם כל האלים הפוסט-מודרנים את מנסה לומר?
ומה בדיוק הטיעון *המהותי* שאמור להיות בו, באותו חשבון נפש של השמאל שאת דורשת, שישיב את השמאל אל הבינה ושאינו מוזכר בטענותיו של טאוב?
אוקטובר 10, 2009 at 21:42
הימין הוכרח לקבל את עמדת השמאל על שתי מדינות בגלל מעשה אוסלו שהוא בלתי הפיך. אוסלו שקיבל רוב בכנסת על ידי שיחוד שני חברי כנסת מן הימין(צומת) על ידי רבין. ועל ידי בחירות בהם שיקר רבין לעם בהודיעו שלא ינהל משא ומתן עם אש"ף.
אוסלו הוא בלתי הפיך אבל גם החלום הסמולני על שתי מדינות הוא רק הזיה. לאחרונה הצהיר מובראק שאין מנהיג ערבי שיוותר על זכות השיבה. אבל בהכירי את הסמול ואת דת השלום שלו אני יודע שלא ירחק היום והסמול יסכים גם לזכות השיבה. זה לא יהיה בבת אחת אלא טיפין טיפין אבל זה יהיה. הסמול שתרבותו לא מספקת לו משמעות לחיים תוכן לחיים עשה את השלום למשמעות קיומו. ואם אין שלום אנה הוא בא. לכן לא אתפלא אם נתחיל לשמוע עוד זמן מה זמירות שלום חדשות מפי הסמול. הם ישירו לנו מזמורים על אחדות האדם באשר הוא אדם ועל רב תרבותיות כערך שיש להגשימו על ידי יצירתו. ועל כמה יש לנו ללמוד מן התרבות הפלשתינית ועד כמה התרבות הפלשתינית תעשיר את תרבותנו וכו' וכו'