• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=471
• תגובות ב-RSS

6 תגובות לפוסט ”שקיעתה של מפלגת העבודה“

1. מאת סמולן:
   

   אוקטובר 12, 2009 at 15:25

   חביב, ועדיין: מי שלוקח מהסוציאליזם הקונסטרוקטיבי רק את ההישגים שלו, לא ישחזר את הפלא. הס"ק דורש עבודה שיטתית ומרובה. הוא דורש בעלות כלכלית של המפלגה על אמצעי ייצור, שווקים ומערכות תרבותיות. כל אלו אינם מפלגה רזה דמויית המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. ממש לא.

   מפלגת העבודה, לדעתי, עושה בחכמה כאשר היא נצמדת לשני עקרונות היסוד של מפאי, כלומר ביצועיזם והצמדות לשלטון, או שירות שלטוני. זה אינו שיקום מתוך האופוזיציה כמו בחלומות של הדמוקרטיה האמריקאית – וכמו שביבי ביצע לליכוד – אבל זו אפשרות חשובה ויצירתית. לדעתי לא מדובר בזחילה לאופוזיציה, אלא בהשתתפות בממשלה, בצורה שהיא מעט אחרת מהמקובל בתיאוריה הפוליטית של הדמוקרטיות.

   אם יש משהו שיש לעשות כדי לבנות מחדש גרסה כלשהי של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, הרי שלדעתי מה שצריך לעסוק בו, לטובת אותו שמאל שלא שונא את ישראל (אני כמו ביילין, יש לי בעיה עם "שמאל לאומי"), אלו הם ההיבטים הכלכליים, התרבותים והארגוניים של השמאל הזה, שמצידי יהיה מחובר למפלגת העבודה. צריך עיתון. צריך אתרי רשת. צריך מפעלים שממומנים על ידי המפלגה, וצריך חברי-מפלגה שרוכשים מתוצרת המפעלים הללו, וצריך לדעת לדבר כדי להצדיק את כל אלו.

2. מאת אורי:
   

   אוקטובר 12, 2009 at 15:28

   גדי,

   מאמר מעניין, ואני שותף למסקנה שבסופו, אבל חסרה בו התייחסות לשני גורמים חשובים להבנה: השינוי הדמוגרפי העצום שחל עם העלייה מחבר העמים, והצלחת מפלגת העבודה למשוך קולות מהליכוד כאשר עמיר פרץ עמד בראשה, ואובדן אותם קולות כשברק החליף אותו.

   אורי

3. מאת אלי א.:
   

   אוקטובר 12, 2009 at 15:31

   לצד שתי המילים צריך להוסיף גם את המילים "מתפקדי מפלגת העבודה". סך הכל 5.

4. מאת עידו לם:
   

   אוקטובר 12, 2009 at 16:22

   מי שרוצהל הבין את קריסת העבודה צריך לקרוא את העיתונים מ 11 ביוני 1967 ועד מאי 1977 עם המהפך של בגין, כול הועידות המפלגה המטומטמות יחד עם העמקת ההתנחלויות ועזיבת הנושא החברתי הרגה את האבודה וזרקה אותה לפח הזבל של ההיסטוריה.

5. מאת יוני:
   

   אוקטובר 14, 2009 at 8:41

   אני הייתי אומר שהעבודה קרסה משום שלרוב המצביעים אין שום מודעות כלכלית-חברתית. כאשר ההבדלים בתחום המדיני בין העבודה לקדימה הצטמטמו וקדימה לקחה את ההובלה, לא נותר עם מה למשוך את המצביעים. מצע כלכלי-חברתי הוא לא סקסי. היה צריך להפוך אותו לכזה, ולפרץ היתה הזדמנות, אבל הוא נכשל.

   בנוסף, לא הייתי אומר שקדימה אימצה את מדיניות העבודה. בשנת 2000 אסטרטגיית המו"מ חדלה להיות האסטרטגיה המובילה. היא הותירה חלל רעיוני שעליו התחרו אופציות פעולה אחרות שנעו על הספקטרום בין דו-צדדיות לחד-צדדיות. שרון הלך על חד-צדדיות קיצונית. לכן, למשל, הוא התעלם לחלוטין מהיוזמה הסעודית. העבודה תמכה בחלופות ערטילאיות שהיו יותר דו-צדדיות באופיין.

   כשההתנתקות מעזה הוכתרה כהצלחה, אסטרטגיית החד-צדדיות טרפה את הקלפים. היא נראתה כאסטרטגייה המנצחת, והעבודה אפילו לא ניסתה לספק אלטרנטיבה. לכן ב"מפץ הגדול" לא היתה בעייה לאנשי "שמאל" לעבור לקדימה ופרץ יכל להוביל את העבודה עם מצע חברתי. ברור שכאשר אחר-כך העבודה גם זנחה את האג'נדה החברתית היא קרסה לגמרי.

6. מאת אסף צ:
   

   אוקטובר 14, 2009 at 9:04

   מאמר מעניין.
   אני רוצה להציע רעיון אחר לתפנית הכלכלית במדיניות ממשלות ישראל, ושל העבודה בפרט. אולי הערכים השתנו, כלומר, אולי פעם רצינו לעזור לחלשים, ופתאום החלטנו שלא אכפת לנו. אבל אולי יש פה סיפור שדומה למה שקרה לנו עם אוסלו:
   ניסינו וזה לא הצליח.

   אנחנו עדיין מאוד רוצים לעזור לחלשים, אבל השאלה איך לעשות את זה הכי טוב, היא זו שקיבלה תפנית. העוני בישראל ממוקד כמעט כולו בקרב אוכלוסיות שהפרטת בזק היא הדבר האחרון שמשפיע על מצבן הכלכלי. דרדרת שלמה של אמצעי מדיניות התבררו כלא מוצלחים במיוחד בצמצום העוני. לא ההפרטות של חברות מסחריות שהיו בבעלות הממשלה גורמות לנשים ערביות לא לעבוד, ולא ביטול רצועת האלכסון גורם לגברים חרדים להיזהר מעדובה כמו מאש. לא שיעור המס על רווחי הון גורם לשני המגזרים האלו לשיעורי פריון שהם פי שלושה וארבעה יותר משאר האוכלוסיה.
   ואם בהפרטות עסקינן, הניסיון הישראלי עם בעלות משותפת על חברות יצרניות הוא לא משהו. אולי דווקא מי שחשוב לו שנוכל להחזיק ביחד מערכת חינוך טובה, ומערכת רפואית שיוויונית רוצה שהממשלה תפסיק להיות הבעלים של חברות לשינוע מטענים.

   הרי הנטייה לשינוי מדיניות שיש כיום בעולם, במידה שיש כזו, לא מגיעה משינוי ערכי שארע בין לילה, אלא ממה שנלמד על התועלת שבמערכות הישנות.
   אני לא משוכנע בכלל שלביבי ולגדי טאוב יש מטרות שונות בראש לגבי דמותה של החברה האידיאלית. יש להם, כנראה, דעות פוזיטיביות שונות לגבי מה הדרך הטובה ביותר להגיע אל המטרות האלו.
   מה שקרה לפוליטיקה הישראלית זה לא שכולם שינו את דעתם לגבי היעד, אלא שהניסיון, בצדק או לא בצדק, הביא אותם לתמוך בצעדים אחרים בניסיון להגיע לשם.