גדי טאוב

מישהו שם בעיתון הארץ קורא לפעמים את מה שעורך מדור תרבות וספרות של העיתון כותב? או שאף אחד כבר לא שם לב?

אין גבול? באמת אין? בסוף השבוע לגלג עורך מדור ”תרבות וספרות“ בהארץ, בני ציפר, על הרעיון שדויד גרוסמן יתגייס לעמוד בראש תנועת מחאה. את הרעיון שגרוסמן יעמוד בראש תנועה כזאת העלה פרופ‘ דן יעקובסון, מפני שגרוסמן הוא איש מצפון, ומפני שיש משקל לכך ששכל את בנו במלחמה האחרונה. ”צחקתי בליבי צחוק נוגה“, כתב ציפר, והמשיך מכאן לכנות את גרוסמן ”מותג“ שככל שאר סופרינו עסוק רק במכירת ספרים, ולא בהרמת המשא הכבד של הצופה לבית ישראל. כותרת הרשימה היא ”במותגים לא יוצאים למהפכה“. כמה גסות צריך בשביל לכתוב השמצות ארסיות כאלה על אדם שזה עתה שכל את בנו, לכנות אותו בלגלוג ”מותג“ עוד לפני שמלאו שלושים לקבורת הבן?

אבל כל זה בעצם לא מפתיע. תסלחו לי שאני מטריח אתכם בעניין שולי. הרי בני ציפר זה לא עניין לענות בו. איש קל משקל ודל מחשבה. אבל ציפר משמש בתפקיד שהוא בעצם ציבורי, למרות שהוא מתקיים בסקטור הפרטי. העיתונות תמיד גאה בהיותה ”הרשות הרביעית“ של המדינה הדמוקרטית. ככזאת היא לא רק מדווחת ונובחת בשעת מחדל (זה מה שרומז הביטוי ”כלב השמירה של הדמוקרטיה“) היא גם עושה תפקיד חשוב שבשיגרה: מאפשרת את הדיון הציבורי, את חילופי הדעות. בתוך זה יש משמעות גם לדיון ציבורי שמעבר לפוליטיקה: דיון רציני ברעיונות, בספרות, באומנות. רק עיתון אחד מקדיש מקום נרחב מספיק כדי שדיון כזה יוכל להתנהל ברצינות. אבל על עריכת הדפים הגדולים של מדור ”תרבות וספרות“ ממונה כבר שנים מר ציפר, שהצליח לעשות מהמוסף סמרטוט, ולכן הדיון למעשה איננו מתקיים.

ציפר הפך את המדור למפגן מתמיד של וולגאריות, סנוביזם ריק, והטפות חד-צדדיות נגד ישראל. הוא הוריד את רמתו לשפל המדרגה, והפך את הקלגס הבכיין יצחק לאור, לכותבו הראשי ולמכתיב הטון. לאור, שחלק ממאמרי ההסתה הגסים שלו נגד ישראל נדחים אפילו על ידי פרסומים אנטי-ישראלים קיצוניים (כך היה עם מאמרו המטופש ”כדור נורה עבור כל ילד פלסטיני“ ב London Review of Books), הוא איש שחצן ואלים, שכל הבל מהשוליים הסהרוריים ביותר של הדקלומים ”הפוסט-קולוניאליים“ נדמה לו עמוק ונשגב.

כששני מיזנטרופים כאלה מטיפים מוסר בשם המדוכאים ועוטים פוזות הומניסטיות, אז כל מה שאמור להצמיח עומק ורגישות מצמיח שטיחות וקהות מוסרית. הנה כמה פנינים שלוקטו באקראי: מה שהיה למר ציפר לומר על מותם של אזרחים לבנוניים במלחמה, למשל, היה רשימה בשם ”כפר קנא כקיטש של אוי-אוי-אוי“. מר ציפר מעולם לא התרשם מדי מאנשים שאינם דוברי צרפתית, מתים או חיים. ”צריך להיות סתום-בלום בלי שכל כלום (כמו שהיו אומרים בימי ילדותי)“, – אני מצטט במדויק, אני מבטיח לכם – ”כדי לא לדעת שמלחמה לא נעשית צודקת יותר או צודקת פחות על פי מספר האזרחים שנפגעים בה.“ באמת? צריך להיות סתום בלום כדי לכתוב דברים כאלה. צריך להיות מגעיל כדי להתיפייף ברשימה שלמה על כמה נורא שהמלחמה גורמת נזק לצמחיית הצפון, ולא לומר דבר על אזרחים שנהרגים מקטיושות (בני ציפר, ”לכתת חניתות לעטים“, הארץ, 28.7.06.) למרות שמותם של אנשים שלא יודעים צרפתית הוא כידוע קיטש. וצריך להיות חסר השכלה במידה מתמיהה כדי לחשוב שיצחק לאור הוא באמת פרשן דגול של לקאן. צריך להיות גס לב ושכל, כדי לערוך דה-קונסטרוקציה-דמיקולו ל‘נרטיב הלאומי‘ על ידי עמידה איתנה כנגד השימוש במונח ”חיבוק“ שנעשה פופולארי כל כך במלחמה. אלה פנינים שממש חבל להחמיץ: לדעת ציפר החיבוק המיוזע בעיצומו של קיץ ”אמור להבהיר לשנינו שאנחנו שנינו מסריחים, כדברי המשורר היהודי המומר היינריך היינה. הסירחון הזה הוא ההוכחה שיש לנו מכנה משותף, ואף מטרה משותפת: לדאוג שהסירחון לא ייצא החוצה, מטרה ציונית קלאסית ראשונה במעלה.“ אכן ניתוח עומק אידיאלוגי. (בני ציפר, ”חיבוק ציוני קלאסי“, הארץ, 28.7.06.)

בדמוקרטיה גם לטיפשים ביותר, לבורים ביותר, ואפילו למיזנטרופים הגסים ביותר יש זכות להביע את דעתם. מותר, אם כי חבל, גם להפוך אנשים כאלה לבוררים של דיון אינטלקטואלי, גם אם במקום תרבות אנחנו מקבלים טיפשות, גסות וטעם דקדנטי ברמת התיכון. אבל ראוי גם לבלום את הוולגאריות כשאדון ציפר מניח את ידיו הגסות על איש מצפוני כמו דויד גרוסמן, בשעה נוראה כזאת של שכול.