• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=488
• תגובות ב-RSS

28 תגובות לפוסט ”אחות, שוטר, פקיד, מורה“

1. מאת אסף צ:
   

   אוקטובר 15, 2009 at 19:14

   זה אכן עצוב שאנחנו לא אירופה.
   שרמת החיים בישראל, איך שלא תחלק את העוגה, לא תאפשר קיום של מעמד בינוני רחב עם רמת חיים שדומה לאירופה.
   למי שלא מצוי בנתונים, להלן כמה מספרים (נכונים ל 2007, לא השתנו הרבה מאז):
   שכיר שמשכורתו היא 8045 ש"ח ברוטו, חוזר – ברוטו, הוא בעשירון השמיני של השכירים. מרויח יותר מ 70% מהשכירים בישראל. ההכנסה נטו הממוצעת של משק בית בעשירון התשיעי, כלומר סכום ההכנסות של כל מקבלי השכר במשק הבית לאחר ניכוי מסים, היא 16,500 שקל לחודש. אנשים תמיד מופתעים כשאני מספר להם את זה. שתי משכורות של שמונה וקצת למשפחה ואתה מרוויח יותר מ85% מהאזרחים בישראל. כמעט כמעט עשירון עליון. עשירון עליון, זוכרים? זה שאם רק נטיל עליו יותר מסים הכל יהיה בסדר?

   הבעיה עם מעמד הביניים בישראל, והיא אכן מדאיגה מאוד, היא שישראל היא מדינה לא עשירה. צריך להפנים את זה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רמת חיים אירופאית. זה לא בגלל שהעשירון העליון לוקח הכל לעצמו, זה בגלל שפשוט העוגה לא מספיק גדולה.
   זו בעיה אמיתית שצריך לחשוב טוב טוב איך מתגברים עליה.

2. מאת אמיר:
   

   אוקטובר 15, 2009 at 21:01

   האמירה שאין כסף לא נכונה. השאלה היא סדרי עדיפויות. אפשר להוציא את הכסף על ישיבות, התנחלויות, הוצאות בטחון, חינוך, משכורות לשוטרים, משכורות לעובדי נמלים, תשתיות, קצבאות ילדים וסלוני אוויר בפריז. השאלה היא מה יותר חשוב לנו כחברה. לי באופן אישי המגזר הציבורי נותן השירותים (אלה שגדי הזכיר בעיקר) נחוצים ולא מתוגמלים מספיק. אין לי בעיה לקצץ במשכורות של אנשי קבע עבור משכורות לעובדים סוציאליים. כמו שאני אשמח ביום שהכספים המועברים לישיבות יצומצמו לטובת שוטרים. אמירה שפה זה לא אירופה פשוט לא מקדמת אותנו לשום מקום. מה גם שמעמד הביניים נשחק במקביל לעלייה באושר של המדינה (תמ"ג יחסי לעולם). ככה שזו בוודאי לא התשובה.

3. מאת שירי:
   

   אוקטובר 15, 2009 at 22:27

   "אנחנו אומרים להם שמקצועם יחסום בפניהם את הדרך ליהנות מן הסדר שהם אמונים על קיומו. שהם לא יגיעו למעמד הביניים. שלא יהיה להם כסף לצהרונית, למכונית, לדירה משלהם, להשכלה לילדיהם."

   אמת, וזה הרי לא נגמר בכך. לא רק שהם (בואו נודה על האמת, זה לא "הם", זה גם לא מעט "אנחנו") לא ייהנו מהסדר שהם אמונים עליו, הם גם לאט לאט יאבדו את הקשר איתו – קשר במובן הזדהות. הם לא יאבדו קשר ממשי – הם הרי חלק מהסדר, הם יהיו איתו במגע יום יום, אך הם יפסיקו להרגיש חלק ממנו, הוא לא יהיה נוגע להם. זאת תמיד בעיה מרכזית בפערי המעמדות, וכמו שאמרת – ממש לא מדובר רק בעניים.
   ככל שיותר מעגלים בחברה חשים מנוכרים לה, כך היא מתפוררת, ובמדינה כמו ישראל, חברה שלא חשה קשר חזק לשאר חלקיה היא בעיה כפולה ומכופלת.

4. מאת אסף צ:
   

   אוקטובר 16, 2009 at 1:03

   אמיר, אשמח אם תשתף את החבר'ה בנתונים שעליהם אתה מבסס את הקביעה שלך, שזה לא נכון שאין מספיק כסף. מה גם שאתה מבלבל קצת בין המקורות שעומדים לרשות הממשלה, ולמקורות שעומדים לרשות כלל המשק – אזרחים פלוס ממשלה.
   אל תבין אותי לא נכון – יש גם בעיה של סדרי עדיפויות. אבל הלך הרוח שאם רק נחלק את העוגה קצת אחרת אז יהיה לנו פה מעמד בינוני רחב ויציב שנראה כמו המעמד הבינוני שאנחנו רואים בטלויזיה, איננו מבוסס. הפנטזיה שאם רק נטיל מיסים כמו שצריך על שרי אריסון, אז כולם פה יראו כמו משפחה בסיט-קום אמריקאית היא רק פנטזיה. קרא את הנתונים – משק בית שמרוויח 16 אלף שח בחודש נמצא במרחק נגיעה מהעשירון העליון. מאיפה מגיע החלום הזה שאם רק נשנה קצת את החלוקה פתאום לכולם יהיה 16 אלף שח למשק בית?
   אני לא בטוח למה התכוונת באמירה שהמעמד הבינוני נשחק למרות העליה בעושר של המדינה. השחיקה יכולה להתבטא בשני אופנים: אחד – שיש פחות אנשים בחלק המרכזי של התפלגות ההכנסות. שני – שאלו שעדיין נמצאים במרכז ההתפלגות חווים ירידה ברמת החיים. התופעה השנייה לא קיימת. מצטער לאכזב. כמעט כל האזרחים בישראל חווים עלייה אבסולוטית ברמת החיים. התופעה הראשונה מדאיגה מאוד. אני חותם בשתי ידיים על הדאגה שעולה מהפוסט. אני גם חושב שלממשלה אחראית יש הרבה מה לעשות כדי להתחיל לנוע בכיוון הנכון.

   כל מה שאני בא להגיד זה שהלך הרוח שאתה מייצג הוא לא מבוסס. בכלל לא. מי שחושב שאם רק נחלק את העוגה אחרת (שזה מהלך הרבה יותר רחב מלשנות סדרי עדיפויות בממשלה) יהיה פה מעמד בינוני רחב שירוויח הרבה יותר ממה שאח או שוטרת מרוויחים היום, רואה מהרהורי ליבו.

5. מאת דרור קמיר:
   

   אוקטובר 16, 2009 at 8:49

   לאסף צ – אני חושש שאתה מפרש את הנתונים בצורה לא-נכונה. הנתונים שאתה מביא דווקא מאששים את הטענות של גדי. נוצר מצב מאוד לא בריא שבו כ-15% מהאוכלוסייה הם בין אמידים לעשירים, וכל היתר קשי-יום עד עניים. מעמד ביניים – יוק. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (http://www.cbs.gov.il/www/publications09/1357/pdf/intro_h.pdf לוח ב') חלקו של העשירון העליון בסך ההכנסה נטו למשק בית הוא 24.2%. כמעט רבע. יחד עם העשירון ה-9 השיעור מגיע ל-40%. חלקם של שלושת העשירונים העליונים בסך הכנסה נטו למשק בית הוא יותר מחצי(53%).
   כלומר, אם מסכמים את כל ההכנסות נטו של כל משקי הבית, מגלים ש-30% מהאוכלוסייה מרוויחים יותר מחצי מהסכום הזה, ו-70% מהאוכלוסייה מתחלקים בכל השאר. במילים אחרות, הפער בין העשירונים העליונים לתחתונים הוא כל-גדול, עד שמי שמגיע לאמצע העשירון התשיעי הוא מה שנקרא "מסודר" לא יותר מזה. כדי להיות באמת עשיר צריך לצלוח את התהום הרחבה שפעורה בין העשירות התשיעי לעשירי. כאמור זה מצב מאוד לא בריא.
   התמ"ג לנפש בישראל הוא 28,474 דולר – מקום 31 מתוך 194 מדינות ואוטונומיות. מתחתינו נמצאות דרום קוראה, צ'כיה, ניו-זילנד. גרמניה וצרפת נמצאות מעלינו, אבל לא כל-כך רחוק (מקומות 21 ו-23 בהתאמה, עם תמ"ג לנפש גבוה משלנו ב-23% בערך). בקיצור, יש כסף במדינה הזאת. אנחנו אולי יכולים להרשות לעצמנו פחות מגרמניה ומצרפת, אבל לא הרבה פחות, וגם האגדה כאילו הישראלים הם עצלנים שלא עובדים ולא מייצרים היא אגדה (ולמי שקופץ ואומר שזו עבודה של פועלים זרים – גם בצרפת ובגרמניה יש פועלים זרים והרבה).

6. מאת אלי א.:
   

   אוקטובר 16, 2009 at 11:12

   נכון מאוד, אבל לשם כך צריך להפסיק את פולחן הביטחון.

7. מאת יעל:
   

   אוקטובר 16, 2009 at 13:29

   בלי להיכנס לדיון על סטטיסטיקה(שאני באמת בורה ועמת הארץ בו) אני מסכימה עם מה שנאמר כאן לגבי סדר עדיפויות. אם היה כאן פעם חזון של מדינה סוציאליסטית או לפחות מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית, הרי שהחלום הזה נשבר לטובת קפיטליזם דורסני והפרטה פרועה.

   כל עוד המדיניות הזו נמשכת, והיא נמשכת, מי שנפגע הוא ה"מעמד הבינוני" או מה שנשאר ממנו.

8. מאת אלון:
   

   אוקטובר 16, 2009 at 15:05

   בריחת המוחות היא אחד הסימנים למשבר מעמד הבניים כי כמעט לכול מי שיש הזדמנות לעבוד בחול נוסע כי אין לא כמעט שום תמריצים להישאר בארץ צריך לחזור לדאוג לכלכלה של מעמד הבניים ולחינוך וזה לא סוציליזם זה קומנן סנס

9. מאת שי כהן:
   

   אוקטובר 16, 2009 at 15:06

   "אלה אנשים… שאין להם איזה כישרון יוצא דופן" ?!
   אמירה אומללה לטעמי. אתה גם בעסקי ההוראה גדי, אני בטוח שאתה מכיר כמה מורים – ולא רק בהשכלה הגבוהה – שהכשרון שלהם ללמד הוא מתת אל. אנשים שמסוגלים להפוך כל נושא למרתק ובהיר, שמסוגלים להפוך דיונים עמוקים לפופולריים ורלוונטיים. אני מכיר כאלה לא מעט. מורות ביסודי שהיכולת שלהן ללמד כיתה של עשרות תלמידים בעלי קשב נמוך במיוחד היא יוצאת דופן. אבל לא משנה כמה הכישורים שלך כמורה יהיו משובחים, המקצוע הזה לא הולך לתגמל אותך. שוב, בלי כל קשר לכישרון יוצא הדופן או לא.
   כנ"ל אחיות שלא נהנות מההילה של הרופאים וצריכות יום יום לעשות את המלאכות התובעניות כל כך ששום רופא לא מוכן לעשות. כישורים נפשיים, כישורים של אמפתיה, כישורים של התמדה. אני לא חושב שאלו מחולקים בנדיבות בעולם. לעיתים זה כל כך יוצא דופן שאי אפשר שלא לראות.

   צריך עוד?
   פקידי ממשל ושלטון מקומי שמצליחים, בתוך כל הכאוס הבירוקרטי שלפעמים מונע ממך לנשום ולאשר לעצמך ידית של דלת בתוך הבית, להוציא אותך מהר מהסבך, להעביר אותך לאנשים הנכונים ואפילו, לפעמים, להוציא אותך עם חיוך מהעירייה או ממשרד הפנים. בעולם שבו יש מיליון בתור בכל רגע נתון, זה כישרון יוצא דופן.

   אז למה הם שם?
   כי הכשרונות שלהם אינם כאלה שיוכלו להיות מתוגמלים כראוי. כי הם בחרו לשרת למרות שאולי גם יכלו לעשות לביתם. כי הם יודעים שהם עמוד השידרה של החברה והם החליטו שזה מספיק חשוב. אולי הם גם רוצים להיות היכן שצריכים אותם.

   זו לא דמגוגיה נעלבת. יש שוטרים, פקידים ומורים בעלי כישרונות יוצאי דופן וכאלה שאינם. אלא שמורה יוצא דופן תמיד ירוויח פחות מהיי טקיסט שלא יוצא דופן בשום מובן.
   המקצוע הוא לא המדד ולכן זה לא רלוונטי. וזה חוטא לאמת.

   רק הערה אחת על משפט אחד בתוך המאמר שלך.

10. מאת שי קסירר:
    

    אוקטובר 16, 2009 at 15:57

    "חברה חופשית מתקיימת כשמשתלם לשמור על כללי המשחק. אם לא משתלם, צריך לכפות את הכללים בכוח, והחברה מפסיקה להיות חופשית. לכן המגמה הזאת היא לא רק אכזרית ולא צודקת, היא מסכנת את כולנו, גם את מי שנדמה לו שהוא לא נפגע ממנה ישירות."

    שתי הממשלות הניו-ליבראליות האחרונות מקדמות בשקט בשקט שורה ארוכה של חוקים אשר כל מטרתם היא "לכפות את הכללים בכח" על אלו אשר אינם נכנסים למנעד הצר שמאפשרת הציונות הלאומית של העשור הנוכחי (הן כלכלית והן אידאולוגית).
    אני לא מתייחס כאן לגזרות כלכלית, ולא למתקפות החריפות על חופש הביטוי מאז מלחמת עופרת יצוקה,
    אלא לדרכים בהם מתכוונים לכפות את הכללים בכח. אם מפחד מפני התקוממות עממית של השכבות המדוכאות,
    ואם מפחד מפני האלימות והפשע הגוברים ככל שמספר שאחוז העוני עולה, ואם מפחד מפני מתקפות מבחוץ.
    כפייה באמצעות הקמת מדינת המעקב הישראלית: חוק נתוני תקשורת, הקמת משטרות עירונית מאויישות במאבטחים במקום שוטרים, הקמת בתי כלא פרטיים, חוק הצנזורה על האינטרנט (שנכשל בכנסת), פיזור מצלמות אבטחה ומעקב ברחובות בצמתים ובפארקי הערים –
    ומעל לכל חוק מאגר נתונים ביומטרים (שעולה ביום שני הקרוב להצבעה בקריאה שנייה) שנועד לאפשר למשטרה ולכוחות הביטחון לעשות שימוש באותם מאות אלפי שעות צילום של המצלמות למטרת פיקוח, אכיפה והתרעה.

11. מאת אסף צ:
    

    אוקטובר 16, 2009 at 19:17

    דרור – בהחלט מאששים! רציתי לאשש. אני מסכים לגמרי עם זה שיש בעיה אמיתית עם רמת החיים של המעמד הבינוני. תודה על הנתונים שהבאת – הם בהחלט מאירים עוד את התמונה המורכבת שיש.
    אני פחות מסכים עם האמירה שמסתובב פה מספיק כסף, ורק צריך לחלק אותו מחדש קצת יותר טוב. לא פעורה תהום בין העשירון התשיעי לעשירי. העשירון העליון בארץ חי לא רע בכלל, אבל זה לא שהוא יושב על מספיק כסף שיכול בהעברה פשוטה להעלות את רמת החיים של מרבית אזרחי ישראל לרמה של מעמד בינוני אמריקאי או שוודי.
    למספרים:
    כדי להיכנס לעשירון העליון של השכירים בישראל צריך משכורת ברוטו, כן, ברוטו של 15,537 ש"ח לחודש. הנטו הוא בסדר גודל של חצי מזה. וזה העשירון העליון.
    http://www.cbs.gov.il/www/publications09/1357/pdf/t27.pdf

    בוא נדבר על נטו, לנפש – אולי המדד הכי מדויק. ובכן, כמה כסף (אחרי מיסוי) לנפש במשק בית צריך כדי להיכנס לעשירון העליון בישראל? 7625 ש"ח לחודש.
    http://www.cbs.gov.il/publications09/1363/pdf/t02_1.pdf

    זה העשירון העליון. זה לא רע בכלל. זוג נשוי ללא ילדים אמנם יתגנב לעשירון העליון עם נטו כולל של 15,000 ש"ח, אבל כשיש ילדים צריך כבר קצת יותר.
    אז יש לנו שתי בעיות. אחת, שאנחנו לא מרוצים מהתפלגות ההכנסות. ושנייה – שאין כל כך הרבה הכנסות. יש לנו עוגה צ'כיה, לא שוודית.
    מי שחושב שמה שמפריד בינינו ובין שכר של 10,000 ש"ח נטו לחודש למורה או שוטרת הוא רק ממשלות עם סדרי עדיפויות קלוקלים, כדאי שיעשה היכרות עם העובדות. שלא לדבר על זה שהממשלה היא לא זו שמשלמת את כל המשכורות של המעמד הבינוני. את מי נאשים בזה ששיפוצניק, או בעל עסק קטן בקושי גומרים את החודש?
    זה לא רק ילדותי, זה גם מסוכן. מי שמאמין שיש מספיק, ורק צריך לחלק יותר טוב, עלול לזלזל בחשיבות של מדיניות להגדלת העוגה. אז נכון – חשוב מאוד לעסוק בחלוקה צודקת ו/או שיוויונית, אבל אסור לשכוח שזאת לא הבעיה היחידה.

12. מאת דרור קמיר:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 4:37

    לאסף צ –
    למה אתה מתייחס רק לשכירים? כשכתבתי שתהום פעורה בין העשירון התשיעי לעשירי התכוונתי לכלל האוכלוסייה ולא רק לשכירים. אין סיבה להוציא מן הכלל את מי שמפיק את רווחיו כעצמאי או ממקורות שאינם משכורת על עבודה.

    לגבי עושרה של המדינה – שוב, לא ברור לי למה אתה מתייחס רק למשכורות. האינדיקציה הטובה ביותר לכמות הכסף שהמדינה יכולה לגבות במסים היא התמ"ג. התמ"ג הוא בעצם סיכום של כל סכומי הכסף ש"החליף ידיים" בשנה אחת. שיטת המיסוי המקובלת היא שהמדינה גובה מס בעת העברת כספים (מס הכנסה על משכורות, מע"מ על מכירת סחורות ושירותים וכיוצ"ב). התמ"ג של ישראל הוא די גבוה בהתחשב בגודל האוכלוסייה. לפיכך, הסכומים שהמדינה יכולה לגבות במסים הם די גבוהים. המסים האלה אמורים לשמש לתשלום משכורות למורים, אחיות, שוטרים וכו'.

    אם פעם הייתה תחושה שמדינת ישראל מגזימה בגביית מסים, היום עברנו לקוטב הנגדי, ויש תחושה שהמדינה לא ממצה את פוטנציאל גביית המסים, בפרט מבעלי ההכנסות הגבוהות.

13. מאת יניב:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 5:17

    האתר של מכון אדוה אינו מתפקד ולא הצלחתי לקרוא אפילו תקציר של המחקר, אבל בכל זאת אני רוצה להעיר כמה דברים:

    1. מדוע נעשה שימוש בשכר ממוצע ולא בשכר החציון? יותר נכון (בהמשך להערות של אסף) לבדוק את השחיקה בשכרם של העשירונים השייכים למעמד הביניים ביחס לשכר הממוצע (ובייחס לאינפלציה) אם רוצים להתרשם ממצב מעמד הביניים.

    2. אני גם לא מצליח להבין איך בתוך 6-7 שנים הצטמצם מעמד הביניים בישראל ב-20% (!!!). רציתי להציע הסברים (התרבות המגזר החרדי וכדומה) אבל לנוכח פרק הזמן הקצר והשינוי הדרמטי כולם נראים מופרכים. זה פשוט מסריח ממניפולציה סטטיסטית.

    3. הדוגמאות שגדי מביא (אחות ומורה) שייכות פחות לשחיקת מעמד הביניים ויותר לקרב שמנהל משרד האוצר ב-20 השנה האחרונות כנגד המגזר הציבורי. לאחרונה קראתי שהדגש במדיניות יהיה מעתה על הסרת חסמים בירוקרטיים ופחות על צמצום ההוצאה הציבורית. אולי אפשר יהיה בקרוב לנשום לרווחה.

14. מאת הקורא בקפה:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 9:10

    תגיד לחבר שלך מהפאב שלחיות כל לילה שיכורים זה לא כיף גם אם מרוויחים יותר .

15. מאת מ., עובדת סוציאלית:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 11:19

    גם אני רוצה לשלם מיסים…

    עובדת סוציאלית, תואר שני 8.5 שנים במקצוע ומרוויחה כביכול 26 ₪ לשעה. ולמה כביכול? משום שכדי להגיע לסכום הזה מוסיפים לי לשכר יסוד שהוגדר בהסכם הקיבוצי "תוספת חוק", שזה השלמת הכנסה מטעם המדינה לאנשים שעובדים ולא מגיעים לשכר המינימום.

    תשאלו מה הבעיה? שתי בעיות עיקריות רואה בזה: האחת, כאשר עם הוותק יש כביכול עליה בשכר, השכר בפועל לא עולה, אלא יורד. משום שבפועל עם "העלייה בשכר" רק תוספת-החוק קטנה, אבל ההורדות לביטוח לאומי ומס בריאות גדלות, וכך, עד שנגיע לשכר ללא תוספת חוק – ככל שהשכר כביכול עולה, אני רואה בנטו שלי בסוף חודש פחות כסף.
    בעיה נוספת: כל עוד השכר נמוך – במקום לעבוד בכבוד ולשלם מיסים – אני נטל על המדינה בדיוק כמו הלקוחות להם אני מנסה לעזור ("הסנדלר הולך יחף"?). ואז גם באים אלי בטענות פופוליסטיות שונות: "אם את עובדת במקצוע שרק מוציא כסף ולא מכניס למדינה – אז למה לתגמל אותך על חשבוננו?". "את לא עובדת מספיק קשה". "את לא מתוגמלת – משמע – עבודתך לא ראויה – אז למה לתגמל אותה?" (אלמנט הביצה והתרנגולת – מה בא קודם?).

    אני עדיין עובדת בשירות הציבורי, משום שאני מאמינה שרווחה אין בעיסוק בה רווח לבעלים שלה, אלא לחברה כולה. והפרטתה רק גורמת לגוף פרטי לגזור קופון על חשבון הציבור (ציבור הלקוחות וציבור משלם המיסים שרוצה לסייע לאותו נוער בסיכון, או משפחה במצוקה לחזור ולהיות אזרחים נורמטיביים במדינה).
    בעסק פרטי – הבעלים רוצים רווח מיידי, בשירותי רווחה – הרווח הוא בעצם לכלל החברה.
    אז תשאלו למה זה קרה ואיך? גם כאן אני רואה לפחות שתי סיבות. האחת קשורה לפרדיגמה, האחרת לנסיבות.
    מבחינת פרדיגמה, כאמור: שירות עני לאנשים עניים – יש הרואים בכך דבר לגיטימי. כאמור, מאחר שאלו לא מקצועות שמכניסים כסף לבעליהם, אלא כביכול, בטווח הקצר מוציאים כסף מהמיסים של כולנו ומהמדינה, לא ראוי לתגמלם. רק שבפרדיגמה הזו שוכחים שכמו שכשבונים בית להשקעה או עסק משקיעים שנתיים-שלוש תקציבי עתק אשר בטווח הארוך מניבים תוצאות טובות, כך, כאשר המדינה משקיעה בטווח הקצר בתוכניות יקרות יותר, השפעותיהן הרבה יותר חזקות יעילות ומועילות מתוכניות זולות יותר לטווח הקצר. הבעיה שמי שמנהל את המדינה בפועל הם פקידי האוצר (באמצעות החשבים הכלכליים במשרדי הממשלה ובאמצעות חוק ההסדרים בכנסת), והם אינם מסתכלים על מועילות ואפקטיביות של תוכניות, אלא על יעילות לטווח הקצר – לפי תקציב שנתי בלבד (ולאחרונה כביכול תקציב דו-שנתי).
    אגב, התפיסה הזו פוגעת לא רק בשירותי רווחה אפקטיביים, אלא גם מובילה לאי בניית בי"ח באשקלון, אי בניית רכבת שתקרב את הפריפריה למרכז, עיכוב בהתפלת מים שהממשלה החליטה עליה כבר לפני מספר שנים, וגם מובילה להשקעות לא-אפקטיביות ופחות מועילות בטווח הארוך בחינוך, רק משום שיעילות בטווח הקצר.

    הסיבה השנייה למצב העגום של העובדים הסוציאליים הינו כאמור בשל הנסיבות: הסכם השכר הקיבוצי האחרון נחתם ב-1994, היה בין הטובים במשק. נקבע ששכר היסוד הינו מעל שכר המינימום וממנו רק עולים בהתאם לוותק ובהתאם למומחיות. הבעיה שהסכם זה לא עוגן ולא הוצמד לשום מדד במשק. ומאז, בעוד שכל המשק זכה לצמיחה מטורפת, קרה הלא ייאמן: שכר העובדים הסוציאליים נשחק בלמעלה מ-40%!!!!!. לא רק שהוא לא עלה, אלא גם פחת, ביחס לשכר במשק. (ואגב – זה לא מנע מההסתדרות ומהאוצר בקיץ האחרון לקחת מדמי ההבראה שלנו המגיעים לנו בחוק, כדי להיות שותפים בנטל של המשבר הכלכלי בשוק הפרטי, אפילו שלא היינו שותפים, כאמור, להנאות הצמיחה להן זכו קודם לכן).
    ומאז ועד היום, אנחנו נתונים בחסדי הצדקה של המדינה עם "תוספת חוק" עלובה, ולא מצליחים להתפרנס בכבוד.

    בינואר 2010 יפתחו הסכמי השכר שלנו שוב. שיא האבסורד, בנקודת ההתחלה שלנו, אנחנו לא מעוניינים לשפר את תלוש המשכורת שלנו, אלא לחזור לאותם תנאי השכר כפי שההסכם הקיבוצי הקודם ב-1994 קבע – שכר הייסוד לפי שעה – שיהיה שכר המינימום ולא פחות ממנו. ובעצם הצניעות הזו היא בעוכרנו, משום שלפי כללי המו"מ בדר"כ אתה צריך להציג עמדה לא ריאלית, ובסוף את המתפשר באמצע. אבל בגלל שאנחנו העובדים הסוציאליים, לא באנו מעולם המו"מ, אנחנו בדר"כ מאלו שרק נותנים ולא לוקחים, אנחנו מגיעים מעמדה נמוכה מדי.
    כולי תקווה שאיכשהו נצליח להחכים ולשנות גישה מנותנים ללקוחים, בידיעה שכשאנחנו נקבל יותר, ומינימום הראוי, כך גם נוכל לתת הרבה יותר – גם ללקוחות שלנו, שיהפכו לאזרחים נורמטיבים התורמים לכל המדינה וגם בצורת מיסים למדינה. וכולם רק ירוויחו מזה בטווח הארוך.

16. מאת עובדת סוציאלית:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 12:49

    בראש השנה האחרון הראו בטלביזיה כי בתור לקבלת מצרכי מזון בעמותות החסד השונות עומדים עובדים סוציאליים ומשטרה.עצוב נורא..
    אני כבחורה צעירה הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית לפני 4 שנים בידיעה שהרבה כסף אני לא אראה במקצוע הזה, הלכתי מתוך תחושה ערכית ורצון לתרום לחברה.ואני אכן יודעת שאני משמעותית וחשובה במקום שבו אני נמצאת, חבל שהמדינה לא רואה ומתגמלת את הדברים בהתאם.

17. מאת אסף צ:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 18:11

    דרור – השאלה למה להתייחס רק לשכירים מופנית, אני משער, הן כלפי והן כלפי מרכז אדוה, והיא שאלה חשובה. תודה שהעלית אותה.

    התשובות הן שלוש: אחת – שאם בודקים את השינויים לאורך זמן, לא סביר ששינויים בהכנסות מהון יצרו הבדלים גדולים מאוד בין שנה לשנה. כלומר, לא סביר שאם רק היינו מסתכלים גם על ההכנסות מהון, התהליך שעבר על רמת החיים של המעמד הבינוני לאורך זמן, היה נראה שונה מאוד.
    ונזכיר, מבחינת מספרים אבסולוטיים (מתוקנים לאינפלציה), כמעט כל העשירונים בישראל, ובפרט העשירונים במרכז ההתפלגות עלו ברמת החיים. כלומר – אם אנחנו צריכים לחשוש מכמה מרוויח מורה, וכמה מרוויחה רו"ח בפירמה קטנה היום, לפני עשר או חמש עשרה שנים התמונה הייתה יותר עגומה.
    שתיים – מבט על שכירים בלבד מספר חלק גדול מהסיפור מכיוון מכיוון שהרוב המכריע של אזרחי ישראל הם שכירים.
    התשובה השלישית, והיותר אקוטית, היא שהיא שאין נתונים טובים לגי ההכנסות מהון, ולכן מתייחסים רק לשכירים, ולחלק קטן מההכנסות מהון. אני, מרכז אדוה, הלמ"ס. כולם.
    לפני שקופצים – לא לגמרי ברור איך נתוני ההכנסות מהון היו משנים את התמונה. נכון, יש כמה בעלי הון ענקיים, אבל מספרם קטן מאוד. זו אגב, אחת הבעיות של המשק הישראלי. רוב ההון מצוי בידי קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכו'. עבודה יותר מדוקדקת מאשר טוקבק צריכה בהחלט להיכנס יותר לעובי הקורה בנושא הזה. אני מקווה שאדוה עשו את את זה יותר טוב. בכל מקרה, מה שאני בא להגיד זה – שאתה צודק. זו הסתייגות נכונה, אבל היא לא הופכת את הנתונים על השכר ללא רלוונטיים, רק ללא לגמרי מלאים. עכשיו בוא נדבר על התמ"ג, ועל מה שקרה וקורה למעמד הבינוני.
    קודם כל – ברור שישראל היא מדינה עשירה יחסית לעולם. אני חושב שאנשים לא כל כך מפנימים עד כמה רוב האנושות ענייה. להיות מעל רוב מוחץ של מדינות העולם זה יפה, אבל לא נוגע לדיון שלנו כאן.
    ישראל בוודאי שייכת למדינות המפותחות.
    התמ"ג לנפש במונחי כוח קניה (כלומר מתוקן לרמת המחירים המקומית) בישראל הוא בערך 28,000 דולר לשנה. בניגוד לשכר, קשה לתפוס את המספר הזה אינטואיטיבית, אבל ננסה. המספר הזה אומר שאם ניקח את כל מה שעמד לרשות המשק בישראל, ופשוט נחלק אותו בין כולנו, יהיה לכל אחד מאיתנו 2333 דולר בחודש. עם זה אנחנו צריכים לגמור את החודש של עצמנו, לבנות בתי ספר, להשקיע בהקמת מפעלים חדשים ושיפור הקיימים, לקנות ציוד לבתי החולים, בקיצור – כל מה שמשק עושה עם המקורות שעומדים לרשותו. איך זה מביא אותנו למצב שלמעמד הבינוני, אחרי שהוא בנה בתי ספר חדשים, פתח מפעלים, וצייד בתי חולים (והס מלהזכיר קנה טנקים), יהיה שכר של בערך 2000 דולר בחודש, אני לא מבין. אני גם רוצה, מאוד רוצה, שהמעמד הבינוני בישראל יוכל להרשות לעצמו רמת חיים גבוהה יותר. אבל כרגע, מה שאנחנו שואפים אליו, וזו שאיפה בהחלט במקום, עדיין לא בהישג יד.
    התמ"ג של המדינות המפותחות ביותר, וגם בהן, אגב, התמונה פחות ורודה ממה שאנחנו מדמיינים (באנגליה וצרפת אין עוני?!), הוא גבוה בהרבה מהתמ"ג בישראל. גבוה ב 23% זה גבוה בהרבה. זה ההדל בין שכר של 6000 ש"ח לחודש, לשכר של 8000 ש"ח לחודש למשל. שוודיה, דנמרק, איסלנד, בלגיה, אנגליה, אם לקחת כמה דוגמאות אירופאיות, נהנות מתמ"ג לנפש שגבוה מישראל בסדר גודל של עשרת אלפים דולר לשנה. על פני מספיק שנים זה פותח פער משמעותי. מאוד.

    אני שם לב כאן, כמו בהרבה מקומות שבהם אני מנהל שיחות דומות, שאנשים מתמקדים בשכר שהממשלה משלמת. אז נכון, הממשלה מעסיקה הרבה אנשים, אבל הממשלה היא לא זו שמעסיקה את כל המעמד הבינוני. אני חושש שההתמקדות הזאת נובעת מזה שהשכר שהממשלה משלמת נראה לנו בתור הדבר שהוא הכי פשוט לשנות: מורים, שוטרים, ועובדים סוציאלים לא מרוויחים מספיק? אין בעיה. רק צריך שהממשלה המחורבנת של ביבי תחליט להעלות להם את השכר, והופ – פתרנו את בעיית המעמד הבינוני. זה לא נכון, וזה ילדותי.

    אני מסכם, כי יוצא לי כאן פוסט באורך מגבניקי:
    בכל מטריקה שלא נבחר ישראל היא מדינה מפותחת, אבל לא נמצאת כתף אל כתף עם המדינות המפותחות ביותר בעולם, ולא ניתן עם המשאבים הקיימים כיום לקיים פה מעמד בינוני רחב עם רמת החיים שאנחנו רוצים לתת לו. הבעיה היא יותר עמוקה ממהחלטה של הממשלה על גובה השכר של שוטרים ומורים. מי שחושב שרק נוריד קצת את השכר של אנשי הקבע, נעלה קצת מיסים על העשירון העליון, ונעביר את הספיירים שנוצרו למורים ועובדים סוצאיליים, והופה – יש מעמד בינוני עם רמת חיים טובה, טועה. הוא אולי מצביע על שינויים ראויים (אני מצביע בעד), אבל שאלת רמת החיים של המעמד הבינוני בישראל לא תיפתר מזה שממשלת ישראל תחליט לפרגן יותר לאחיות.
    חלוקה יותר צודקת זה חשוב וצריך לפעול לכיוון. שינוי סדרי העדיפויות של הממשלה – על הכיפאק. זה לא יפתור את הבעיה שהפוסט מצביע עליה.

18. מאת אזרח מודאג:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 18:32

    לעובדת סוציאלית מ' לך ולחבריך היקרים! לצערי אין לכם ברירה אלה לשבות , לא יום או שבוע אלא לזמן ארוך .גם אם יפטרו את אלו העובדים בסקטור הפרטי, בטווח הרחוק כולנו נרוויח! תלמדו מהאחיות והרופאים והשביתה בשנת 1984 שמפרותיה נהנים מגזר זה והשירות הרפואי עד היום!
    שאו ברכה! ובהצלחה!!!

19. מאת דרור קמיר:
    

    אוקטובר 17, 2009 at 23:51

    לאזרח מודאג – שביתות כבר מזמן לא מועילות. הממסד כבר מזמן התחסן מפני שביתות. השביתות הראשונות, אי שם באנגליה ובארה"ב של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היכו את הממסד בתדהמה, ואחרי שניסו למנוע אותן בכוח ולא הצליחו, נאלצו להתחשב בדרישות העובדים. מאז היו הרבה שביתות, וקצת כמו עם האנטיביוטיקה, הנשק הזה נוצל בהגזמה. כיום הממסד נוקט באחת משתי שיטות: אם השביתה פוגעת במגזרים חלשים, הממסד פשוט יתעלם ממנה. אם השביתה פוגעת במגזרים חזקים שעלולים להתקומם, מוציאים צווי ריתוק לעובדים. לפעמים מוצאים דרכים לשבור את השביתה, מסתבר שזה פחות מסובך ממה שחושבים. להזכירך, עובדי הרשויות המקומיות שלא קיבלו את שכרם במשך חודשים רבים, שבתו שביתה שאין מוצדקת ממנה, אבל הדבר לא הועיל. רק קמפיין תקשורתי הועיל במשהו, גם כן לא יותר מדי. אין לי פתרון לבעיה הזאת, אבל ברור לי שה"ארסנל" של העובדים הצטמצם מאוד.

20. מאת דרור קמיר:
    

    אוקטובר 18, 2009 at 7:44

    לאסף –
    הניתוח שלך מעניין אבל יש בו כמה דברים תמוהים.
    1. בלינק הזה מאתר הלמ"ס http://www.cbs.gov.il/publications09/1363/pdf/t02_1.pdf מופיעות גם הכנסות שלא ממשכורת. אני מודה שלפי הנתונים שם המצב פחות חמור ממה שחשבתי (אני פסימיסט), אבל הפערים בין העשירונים בכלל ההכנסות גבוהים מדי בהחלט. חמור מזה – לא ברור איך העשירונים התחתונים מתקיימים ברמת הכנסות כל כך נמוכה.

    2. כשאתה אומר שרוב הישראלים הם שכירים, בעצם לא אמרת הרבה. הרי בעיית הפער החברתי ממילא מתייחסת לפער שבין הרוב למיעוט. אם יש מיעוט שמרוויח המון מכל מיני מקורות, ורוב גדול שעובד קשה ומרוויח מעט, הרי יש בעיה. בצרפת פרצה פעם מהפכה אלימה בגלל בעיה כזאת בדיוק (ואני לא ממליץ על השיטה הזאת אצלנו). בעצם, אתה נופל לפח הססטיסטי המוכר של "טביעה בברֵכה שעומקה הממוצע הוא 15 ס"מ". הבעיה היא הבור העמוק בקצה הברֵכה, ולא העובדה שברוב השטח המים רדודים.

    3. התמ"ג הוא נתון שמייחסים לו חשיבות מוגזמת, אבל הוא מהווה אינדיקציה טובה לכמות הכסף שהמדינה יכולה לגבות במסים. אם אפשר לגבות הרבה מסים, אפשר לשלם הרבה לעובדי מדינה. עובדי מדינה הם מורים, שוטרים, חיילים, עובדים סוציאליים, פועלי ניקיון וכדומה. נכון, זה לא כל המעמד הבינוני, אבל זו הליבה של המעמד הבינוני. קודם כול, עובדי המדינה האלה מאפשרים ביטחון ורווחה שמעודדים הקמת עסקים עצמאיים קטנים (למשל), כלומר את הרחבת המעמד הבינוני. שנית, הם קובעים את הנורמות, מבחינת השכר ותנאי העבודה, שעל-פיהן פועל גם המגזר הפרטי.

    4. בהתחשב בגודל האוכלוסייה, התמ"ג הישראלי דומה לזה של ניו-זילנד. נכון, לניו-זילנד יש הרבה פחות הוצאות על ביטחון, ובכל זאת השוואת הרווחה והשוויוניות שהם נהנים ממנה לעומת אלה שלנו רומזת לכך שהממשלה שלנו פועלת בצורה לא-נכונה.

    5. הערה לסיום – בצרפת קובע החוק שבוע עבודה של 35 שעות וחופשה שנתית של חודש וחצי. בארץ קובע החוק 45 שעות ושבועיים חופשה שנתית. בכל זאת התמ"ג הצרפתי לנפש גבוה יותר. אז או שלצרפת יש בארות נפט מניבות כמו לכווית, או מערכת בנקאית בנוסח שווייץ, או שהם מעסיקים עבדים, או שהם גילו שאפשר לנהל כלכלה גם כשהעובדים נחים ומבלים ולא עובדים כמו מטורפים.

    סיכום – אתה צודק שהחלטת ממשלה על העלאת משכורות לעובדי מדינה ועל העסקת יותר עובדים לא תפתור את הבעיה כבמטה קסם. אבל זה בדיוק הצעד שצריך לעשות כדי להניע את התהליך.

21. מאת עמית:
    

    אוקטובר 18, 2009 at 17:18

    כתוב בהיר וטוב ומגדיר באופן מצויין את הבעיה.
    יש המון כסף בישראל והבעיה איננה ביטחון וחרדים.
    עד תחילת שנות השמונים הוצאנו על ביטחון וחרדים אחוזים קרובים להוצאה היום – אבל חלוקת ההון הייתה שונה לגמרי.
    אני חושב על כל בתי גיל הזהב שמאוכלסים היום במורים, שוטרים ואחיות, הבתים האלו יתרוקנו בעוד עשר עשרים שנים משום שרוב האנשים שהיום בני חמישים לא מרוויחים מספיק כדי לחסוך לפנסיה.

22. מאת ארן:
    

    אוקטובר 18, 2009 at 19:14

    עם כל הכבוד לכם הדיון שלכם על תמ"ג לנפש ומשכורת של שכירים הם חפוש המטבע מתחת לפנס.

    מדיניות ממשלתית יכולה ליצור סיטואציה שבה משכורת וחצי מקיימת אדם/משפחה ומאפשר להם להתקדם.

    איך?
    תחבורה ציבורית יעילה ומסובסדת, שמקטינה את התלות במכונית וגם מאפשרת לאנשים לגור בפרברים ולעבוד בעיר. (ובית בפרבר עולה פחות). זכאות למשכנתאות. דבר שלגבי זוג צעיר נשחק בצורה משמעותית. (שיכוני קצינים ושוטרים שהמדינה יצרה בעבר)
    השכלה גבוהה איכותית בחינם. ההשקעה במחיקת שכ"ל חינם באוניברסיטאות היא לא כזו מעיקה על תקציב המדינה.
    כל אלה דוגמאות למצבים שבהם השקעה ציבורית קטנה יחסית תורמת לרווחה גדולה יחסית, ותומכת/מאפשרת מעמד ביניים יציב.
    בהקשר הזה בטוח בריאות ממלכתי הוא דוגמא למשהו שבאופן כללי מגדיל את הרווחה של המעמד הבינוני. (עד שבאים והורגים אותו עם תת תקצוב ותקצוב מאוחר של קופות החולים, ובמקביל גובים יותר על ביקורים וכו')

23. מאת ג'ו כלום:
    

    אוקטובר 18, 2009 at 23:23

    בקשר לשביתות:
    אחיות, עובדים סוציאליים ושוטרים לא יכולים לשבות. פיזית, לא מסוגלים – אלו אנשים שעובדים במקצוע שהם יודעים מראש שלא יתגמל אותם כי הם רוצים לעשות את העולם יותר טוב. אלו אנשים שעובדים מראש במקצוע חסר תודה כי הם דואגים לכל אותן פנים זרות ברחוב.

    אלו אנשים שמקריבים את חייהם בשם הסדר הטוב – איך אתה מצפה שהם ישבתו ויסכנו את כל האנשים שתחת חסותם בשביל עצמם..? צריך להגיע למצב ממש ממש ממש גרוע כדי שזה יקרה.

24. מאת אסף צ:
    

    אוקטובר 19, 2009 at 7:18

    דרור (על הדרך – חייב להודות לך על דיון מהנה ונבון) –
    1. יש מעט נתונים על הכנסות מהון. אלו הנתונים שראית. יש עוד כמה דברים שאנחנו יודעים על הון והכנסותיו, אבל התמונה היא חלקית ומורכבת. למשל, דיור ציבורי, הישג נפלא, אבל תסבוכת אמיתית כשבאים לנתח הכנסות מהון.
    2. רוב הישראלים הם שכירים. אלו שאינם שכירים הם לא בהכרח עשירים. יש לנו איזשהו מושג על עצמאים, ועל הון, אבל אנחנו לא יודעים לחבר את זה כל כך לנתונים שיש לנו על הכנסות משכר. בכל מקרה, על סמך מה שידוע לנו, אין שום סיבה להאמין שנתוני העצמאים מציירים תמונה פיאודלית. רוב מוחץ של העסקים בישראל מעסיקים שלושה אנשים או פחות, חלק גדול – רק אדם אחד. בקיצור – אם ללכת על המטפורה של הבריכה, יש לומר כך: עומק הבריכה הוא 15 ס"מ בממוצע. ככל הידוע לנו אין סיבה להאמין שיש בורות עמוקים במיוחד בבריכה. אפשר לומר בודאות שאין בורות שאפשר לטבוע בהם, אבל קשה לומר מהי הנקודה העמוקה ביותר.
    3. התמ"ג הוא נתון מצוין לשימושים מסוימים, וגרוע לאחרים, זה נכון, ויש על כך ספרות ענקית בכלכלה. התמ"ג בישראל הוא לא ברמה שמאפשרת מעמד בינוני רחב שסוגר משכורת של 8,500-10,000 ש"ח בחודש.תהפוך את זה שש פעמים באויר ותעמיד את זה על הראש – לא יעזור. גם לא יעזור להגיד ניו זילנד. עם תמ"ג של 10,000 דולר לשנה פחות מהמדינות המפותחות בעולם המערבי אי אפשר, אפילו אם נהיה הכי שיויוניים בעולם, להחזיק את אותה רמת חיים שיש בנורבגיה, או אירלנד. לא יילך. לפחות אפשר להגיד תודה שהמצב של מורים ושוטרים שיהיו בבתי גיל הזהב עוד שלושים שנה, הוא יותר טוב ממה שהיה מצבם לפני 15 שנה. (עמית – על מה אתה מבסס את האמירה התמוהה שלך?)
    5. הצרפתים בקושי עובדים ודופקים תמ"ג לגבות – אכן. זו נקודה מעניינת. שוב נושא שיש עליו ספרות רחבה מאוד. קודם כל רק בשביל לדייק – החוק בצרפת לא קובע שאסור לעבוד יותר מ 35 שעות לשבוע באיומי כלא. הוא פשוט מטיל על המעסיק לשלם הרבה עבור שעות כאלו. צרפתים רבים עובדים מסביב לשעון כל השנה. אבל – נכון שאם מחשבים תמ"ג לנפש לשעת עבודה, מקבלים תוצאות מעניינות מאוד. למשל, שהסקנדינביות עוברות את ארה"ב.

    שמע דרור, היה תענוג להתדיין איתך, אבל הגישה שאתה מייצג בעייתית. כי אתה אמנם מעלה טיעונים ניואנסים, אתה בודק נתונים וכו'. בסוף טועה, אבל לוקח את העניין ברצינות 🙂
    הבעיה היא ארן ועמית. הגישה הזו ש"יש כסף". וזה שהמשכורות של השוטרות לא משהו, וזה שאין פה כבישים כמו שצריך, וזה שאין פה לא יודע מה, זה הכל פשוט רוע לב. ביבי יושב על הר של כסף, ופשוט מתוך רשעות (לפעמים, כשלא נעים להגיד רשעות, ורוצים להישמע מתוחכמים, אומרים שזה ניאו ליברליזם) הוא לא מפרגן לאחיות. הוא מעדיף לתת את הכסף לעשירים. ובכלל יש פתרונות נורא פשוטים – רק תעשה רכבת, ושכ"ל בחינם, ואנחנו דנמרק.

    זה לא שונה מילד שבטוח שזה שאבא לא לוקח אותו לדיסנילנד זה כי אבא קמצן. וזה, במחילה, מעביר אותי על דעתי. אני פשוט משתגע מכמה שהגישה הזו נפוצה בדיון הציבורי בישראל. ואז, כשמנסים להגיד משהו על זה שוואלה – זה לא כזה פשוט, אז אני "מחפש מתחת לפנס".
    חברים, אם אנחנו רוצים שמאל אמיתי בישראל. שמאל שיודע לעשות מדיניות, ולא רק לנאום בכנסת, אנחנו חייבים לעלות כיתה. יש בישראל בעיות קשות מאוד, ויש לממשלה הרבה מה לעשות כדי לשפר. אבל מי שחושב שמה שצריך זה שהממשלה פשוט תתחיל לשלם כמו שצריך ולא להיות קמצנית מרושעת – לא יצליח לא להביא לשיוויון, ולא להביא להגדלת הרווחה. והכי חשוב – כשהוא בעצמו יהיה בממשלה, והוא יאלץ להתמודד עם המציאות, הוא לא ידע מה לעשות.

25. מאת דרור קמיר:
    

    אוקטובר 19, 2009 at 10:00

    אסף צ – הבעיה עם הניתוח שלך היא שהוא לא כל-כך מתאים למציאות.

    קודם כול, אם יש לנו כל כך מעט נתונים אמינים, מנין לנו שאין כסף? אולי יש ואולי אין – אנחנו לא יודעים. לא כל כך ברור לי איך מהיעדר נתונים אתה מסיק שאין. שנית, במדינת ישראל יש חובת דיווח על הכנסות מכל המקורות. כולם רמאים? אני יודע על כמה כיסים גדולים של חוסר דיווח, למשל מלצרים מרוויחים בעיקר טיפים ולא מדווחים עליהם. אני מניח שהלמ"ס עושה הערכות לגבי ההכנסות האלה. יש גם הכנסות לא-מעבודה שאולי לא כולן מדווחות, אבל קשה לי להאמין שיש כל-כך הרבה רמאים, וזה למרות שאני פסימי.

    עכשיו לעניין הכסף – אם לסמוך על הנתונים שיש לנו, הרי מדינת ישראל יכולה לקיים רמת רווחה קצת יותר נמוכה מזו של מדינות אירופה. בפועל רמת הרווחה הנוכחית של רוב הציבור נמוכה הרבה יותר. יותר מזה – בשנות ה-70 מדינת ישראל קיימה רמת רווחה טובה יותר מזו של היום. לדוגמה – בשנות ה-70 רוב אזרחי המדינה היו זכאים לקבלת תרופות ללא תשלום. היום תרופות במסגרת ביטוח בריאות ממלכתי עולות מאות שקלים. אמנם היה מחיר למדיניות הזאת – יותר מסים, אינפלציה יותר גבוהה (אני לא מדבר על ההיפר-אינפלציה של שנות השמונים, זה סיפור אחר), אבל מי אמר שזה מחיר מוגזם? מי קבע שאינפלציה של עד 3% זה ייהרג ואל יעבור? מי קבע שאסור להטיל מס בריאות על מעסיקים?

    הנה דוגמה נוספת להמחשת העניין – לאחרונה הפך השקל החדש למטבע בינלאומי. כששמעתי את הידיעה התנפחתי בגאווה לאומית, אבל בעצם זה עניין מיותר. ישראל היא לא ארה"ב וגם לא האיחוד האירופי, וממילא רוב הישראלים ממירים את השקלים שלהם בבנקים המקומיים. מוטב להשאיר את השקל החדש מטבע מקומי ולאפשר לממשלה יתר גמישות לגבי גובה הגירעון בתקציב.

26. מאת אסף צ:
    

    אוקטובר 19, 2009 at 17:29

    הניתוח שלי מתאים למציאות בהחלט.
    1. אין חובת הכנסה לשכירים בישראל.
    2. אין נתונים מלאים, אבל זה לא אומר שאין נתונים בכלל. יש הרבה סברים שאנחנו יכולים להגיד, והנה אחד מהם: גם אם נשלב את הנתונים על הכנסות מכלל המקורות, בכסף או בשווה כסף, התמונה שנקבל לא תשתנה. אני לא מבין על מה אתה מתעקש? שיש כסף רק צריך למצוא אותו?
    3. אין שום בסיס לטענה שהרווחה בישראל בשנות ה70 הייתה גבוהה יותר. שום בסיס. תחושת בטן, וחצי דוגמא לא ברורה על תרופות. מעניין, אגב, שאמונה לא מבוססת שפעם היה יותר טוב מבחינה כלכלית היא אחת הטעויות השיטתיות המתועדות ביותר של אנשים בכל העולם. 
    4. לא קצת יותר נמוכה מאירופה. הרבה יותר נמוכה מהמדינות המפותחות באירופה, ודומה למדינות הפחות מפותחות, כמו יוון, דרום איטליה, וצ'כיה. מינוס תקציב ביטחון. בוא ננסה את התרגיל הבא: הפער בתמ"ג לנפש בין אירלנד, או שוויץ או הולנד, ובינינו דומה לפער שבינינו ובין גינאה המשוונית, בוצואנה, גבון, פולין ולאטביה. זה לא פער קטן – זה פער גדול מאוד, ומשמעותי.

27. מאת אסף צ:
    

    אוקטובר 19, 2009 at 17:41

    "התמונה שתתקבל לא תשתנה" היה צריך להיות התמונה שתתקבל לא תשתנה מאוד.

28. מאת ארן:
    

    אוקטובר 20, 2009 at 6:02

    אסף

    עם כל הכבוד, ובאמת בלי ציניות אני העליתי הצעות שהמשמעות התקציבית שלהן היא לא מאד גדולה.

    ובנוסף דיברתי על סוגיות עקרוניות, של מוצר ציבורי.

    שוב, השקעה של הממשלה ברכבת במקום בכבישים יוצרת שינוי משמעותי של רווחה. השקעה ממוקדת בתחב"צ במרכזי ערים יוצרת מקומות עבודה (בתשתית) ועוזרת למשק (פחות דלק, פחות שעות אבודות בפקקים, פחות תאונות דרכים).

    השקעה של הממשלה בהתפלה יוצרת רווחה.

    מעבר של כל ההשכלה הגבוהה להשכלה בחינם הוא לא עד כדי כך יקר. ושוב התמורה של זה למשק על בסיס מחקרים (השקעה בתשתית מחזירה בין פי 1.5 ל3 והשקעה בתשתית אנושית יכולה להגיע עם פי 7) היא רצויה.

    לגבי השאלה של תקציב ומקורות, יש מדיניות כרגע של גרעון תקציבי של לא יותר מ1.7% כשהריבוי הטבעי במדינה הוא גבוה מזה. כלומר יש מדיניות מתמשכת בשנים האחרונות של צמצום בתקציב הציבורי.

    באופן כללי אני שייך למחנה שחושב שגרעון ממשלתי הוא לא דבר כזה גרוע.

    ושים לב שאני *לא* דיברתי על להעלות משכורות של שכירים שעובדים בממשלה. דיברתי על דברים שהממשלה יכולה (וצריכה) לעשות שיגבירו את הרווחה של אותם שכירים. (למשל ערבות מדינה למשכנתאות ודאגה למשכנתאות סבירות – שלושים שנה ב5-7% קבוע, עם דמי קדימה נמוכים לעובדי מדינה). תמיכה ועזרה בהקמת שיכונים לעובדי מדינה (כל שיכוני הקצינים למיניהם).

    יצא לי תגובה קצת מפוזרת סליחה