אוקטובר 25, 2009
מן הארכיון – אלכס יעקובסון, הארץ, 18.8.2005
הדברים נכתבו, למי שלא מזהה את התאריך, ערב ההתנתקות.
…מה על הנימוק הביטחוני – הסכנה, לדברי נתניהו, שעזה תיהפך ל"בסיס טרוריסטי"? בעניין זה יש הערכות שונות. ראוי שתומכי ההתנתקות, ואלה השואפים להתנתקות רחבה הרבה יותר בגדה יודו ביושר: ייתכן שנתניהו צודק בעניין הזה. אפשר לקוות לתרחישים אופטימיים יותר וראוי לומר מה על ישראל לתרום מצדה למימושם. אבל אסור להבטיח לציבור הישראלי שקט – לא אחרי הנסיגה הזאת ולא אחרי נסיגה עתידית.
יש לומר בפה מלא, כי גם אם צודקים הפסימיסטים – בכל זאת מוכרחים לחלק את הארץ בין שני העמים כי הפיכת היהודים הישראלים למיעוט לאומי בארץ ישראל בלתי מחולקת פירושה הקץ של המדינה. אם מותר, כפי שמוסכם היום גם על הימין, לפנות שטחים תמורת שלום – ראוי על אחת כמה וכמה לפנות שטחים למען משהו חשוב יותר מהשלום: קיומה של ישראל.
[…] ישראל החלה לפנות שטחים וקיבלה בתמורה פחות שלום ופחות ביטחון – עד הפגועים הקשים של 1996 שהעלו את נתניהו לשלטון. ואף על פי כן ההכרעה בעד אוסלו היתה הכרעה היסטורית נכונה כי זו היתה ראשית חלוקת הארץ, שבלעדיה אין עתיד לישראל.
אוקטובר 25, 2009 at 19:14
זה מסכם הרבה מן הבעיות של ישראל המאמר הזה: ככול שאנחנו ניסוגים המצב שלנו מורע מבחינה ביטחונית אבל זה הסיכוי החיד שלנו להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אוקטובר 25, 2009 at 19:56
רק אם הפלשתינים היו שמאלנים בני שמאלנים היינו מקבלים שקט בעקבות הנסיגה מעזה. תארו לעצמכם שהיינו נסוגים מעזה ומחלק מהגדה, משאירים גושי התנחלויות ואומרים לפלשתינים "זהו זה. הנה הסכם השלום". האם ייתכן שהיינו מקבלים בתמורה שלום? אם כן, אז באמת לא ברור על מה היה המשא ומתן כל השנים. אפשר פשוט לעשות את מה שבא לנו, והצד השני פשוט יגיד "בסדר, הבה נחיה בשלום עכשיו".
זה לא אומר שנסיגה חד-צדדית אינה אופציה, אבל זה גם לא אומר שהמשך ההתנגדות הפלשתינית בעקבות נסיגה חד-צדדית מוכיח שהם רק רוצים לזרוק אותנו לים ושאי-אפשר להתפשר איתם.
אוקטובר 26, 2009 at 0:55
מה שמרגיז באמת בטענת ה"זה לא אומר […] שהמשך ההתנגדות הפלסטינית בעקבות נסיגה חד-צדדית מוכיח שהם רק רוצים לזרוק אותנו לים ושאי-אפשר להתפשר איתם" היא ההתנשאות בסירוב לקבל את *דבריהם*, את *ההצהרות שלהם*, בכתב ובעל פה, כמו שהם. (מגבניק, כל הזכויות על השימוש בכוכביות לשם הדגשה שמורות לך).
הם פשוט לבנטינים לא מפותחים, הא? אם הם (החמאס, וגם קצת הפתח, אי אפשר להתעלם) אומרים את זה, והם כותבים את זה, והם מקליטים את זה, והם מצלמים את זה – זה לא באמת אומר את זה (זה = אי-השלמה עם היותנו פה והמשך ההתנגדות)… הם לא באמת מתכוונים לזה… הם רק מתנהגים כמו שהם, ליצנים בקרקס, מציגים הצגה, "אוי אני מפחיד, אוי אני מסוכן", אבל זה לא באמת מה שהם חושבים. נכון? הם הרי לא מתכוונים באמת לזרוק עלינו טילים ברגע שנצא מהגדה לגמרי. בדיוק כמו שעכשיו הם לא זורקים עלינו טילים מעזה (נכון יוסי, החמאס בעזה יורה עלינו בגלל ההתנחלויות בגדה. כמה פשוט העולם. רק נפנה – זה כבר לא יקרה).
שלא תבין אותי לא נכון יוסי: נסיגה ופינוי (והפסק הבנייה לאלתר) הם דברים שאני רוצה שיקרו כאן ועכשיו.
אבל לא תמכור לי שאחרי זה אם יהיו טילים זה כי "לא הצענו הסכם שלום אמיתי" ולמה ציפינו.
הטילים כנראה יהיו. ובכל זאת צריך לצאת. כי אין דרך אחרת, לא להמשך קיומה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי (כלומר להמשך הציונות), ולא לשפיותה של ישראל, שהמצב הבלתי אפשרי בשטחים עכשיו נותן בה אותותיו.
אבל כשהם יבואו – זה לא כי "לא באמת חיפשנו פרטנר".
אוקטובר 26, 2009 at 3:17
אם כבר ציטוט מן העבר, קבל את אולמרט, 2003:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2831596,00.html
"אנחנו מתקרבים לנקודה שבה יותר ויותר פלסטינים יאמרו: שוכנענו. אנחנו מסכימים עם ליברמן. אין מקום לשתי מדינות בין הירדן לים. כל מה שאנחנו רוצים הוא זכות הבחירה.
"ביום שיגיעו לכך, נפסיד הכל. גם כשהם עושים טרור, קשה לנו מאוד לשכנע את העולם בצדקתנו. אנחנו רואים את זה יום יום. קל וחומר כשהתביעה תהיה אחת: זכות הצבעה שווה.
"אני נחרד למחשבה שבראש המאבק נגדנו יעמדו ארגונים יהודיים ליברליים שנשאו על כתפיהם את המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה".
…
"כל ההצעות המתחכמות", אמר אולמרט, "לא יצילו אותנו מחרם, בידוד ועוד תרחישים שאני מעדיף לא לפרט."
"ארץ ישראל שלנו ורק שלנו. אבל אבי ואמי עלו ב-1933 מסין הרחוקה כדי לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית ולא במדינה דו לאומית.
מה יקרה לדעתך, שאלתי, אם יימשך הסטטוס קוו בשטחים.
"זה יוביל לאובדנה של ישראל כמדינה יהודית", אמר אולמרט. "אמרתי לך שעוד לא עשיתי עם שרון את השיחה הגדולה, אבל אני לא יכול לשכוח שבכל דיון שרון אומר: אני קודם כל יהודי. בנקודת ההכרעה הגורלית, כשהוא יישא את כל משא ההיסטוריה על כתפיו, זה יהיה המפתח. אני יהודי כדי לחיות במדינה יהודית. לא נלחמנו כאן 100 שנה, לא שפכנו את דמנו, כדי לאבד את המדינה היהודית".
אם שאלת הרוב היהודי כל כך מדאיגה אותך, אמרתי, יכולת לתמוך בגירוש המוני של פלסטינים. לא מעט ישראלים חושבים שזה הפתרון.
"אין לנו יכולת, כוח, אבל בראש וראשונה אין לנו רצון לעשות זאת", אמר אולמרט. "איזה בסיס מוסרי יש לי לגרש אדם מבית שנולד בו. אני אומר לך שמדינת ישראל תתרסק לפני שהמשאית הראשונה תחצה את הירדן.
אוקטובר 26, 2009 at 10:00
שירי, מילים כדרבנות –
הנה כוכבית במתנה (*).
אוקטובר 26, 2009 at 13:06
כעת אני מאמינה שגם נסיגה לקוי 67 לא תמנע את המצב שבו בראש המאבק נגדנו יעמדו ארגונים יהודיים ליברליים שנשאו על כתפיהם את המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה( הם הרי זקוקים למטרה) ולא תרגיע את מאבק הערבים נגדנו. תמיד ישארו קבוצות גדולות של מתנגדים לכל השלמה עם קיומה של מדינת ישראל על אדמת ארץ ישראל ותמיד יוותרו מדינות שיתנו להם חסות ובסיס פעולה נגדנו.
כמו כן, נראה לי שלאחר שיעבור זמן מסוים שבו תזכה ישראל לאהדה באירופה ( לא בקבוצות השוללות את זכות קיומה) בשל ההסכם שייחתם( הלוואי) ימצאו קולות שילכו ויתחזקו שיטענו לזכותו של המיעוט הערבי בישראל להגדרה עצמית, לאוטונומיה ולהיפרדות.
ומה יאמרו עלינו אם נפעל כנגד הארצות הנותנות חסות לטרור שהרי הדבר לא ייפסק כמו שהוא לא נפסק בארצות האיסלאם. שם הרי פועלים המוסלמים זה כנגד זה.
למרות האמור הייתי שמחה שניסוג גם מירושלים המזרחית ונותיר להם את העיסוק בהר הבית אך אני חוששת שבשלב זה הדבר לא יתאפשר בשל עמדת רוב הציבור הישראלי.
מעניין שדווקא הליברלים ו"השמאלנים"(הכוונה ליהודים בישראל מבלי להגדיר מה זה שמאלני)מעוניינים בהיפרדות האוכלוסיות וחלוקת הארץ על פי הלאום והדת של הנוגעים בדבר.
נראה לי שרק נס או התפתחות עולמית בלתי צפויה יאפשרו מוצא של שלום או אפילו קצת שקט ונחת.
אוקטובר 26, 2009 at 13:15
שיר יקרה,
למרות שלפעמים העמדה שאת מציגה באמת נכונה וצודקת יותר משאר העמדות בשמאל, את מתעלמת מחלק כל כך גדול במציאות, חלק שלרובנו (ולכל התקשורת) נח להתעלם ממנו.
המסלול הלוגי של "ישראל הייתה כובש > ישראל ביצעה התנתקות > ישראל מילאה את חובתה המוסרית > הפלסטינים צריכים להיות מרוצים" פשוט לא אמיתי.
מישהו מאמין שהמשך המצור הימי והאווירי על עזה לא רלוונטי?
מישהו מאמין שהמשך הגבלת הסחורות הנכנסות לעזה לא רלוונטי?
את היית מסתפקת בזה? ישראל יצאה פיזית מהרצועה. ישראל עדיין שולטת על חלק פיזי מחיי הרצועה (ולא פחות חשוב – על חלק תודעתי שלהם).
נכון, ההתנתקות הייתה כואבת והצריכה הרבה ויתורים מישראל, אבל הטענה שישראל עזבה את הרצועה לעצמה לגמרי אינו נכון. והכאב והוויתורים לא יכולים להצדיק אותה.
(ובקטנה) עידו יקר,
אני לחלוטין לא מסכים שהמצב הבטחוני היום, לאחר ההתנתקות, רע יותר מאשר לפניה.
אוקטובר 26, 2009 at 16:44
אבי:
יש להם גבול עם מצריים.
מי שרוצה להיות אומה, שיקח אחריות לאומית ויפסיק לנכר את כל סביבתו. מי שרוצה מסחר שיתכבד ויפסיק לירות טילים ולדרוש את השמדתינו. מי שרוצה גבולות פתוחים שיתכבד ויכיר בזכותינו לחיות.
לא טוב להם..? מתחת לכבודם לוותר על הליחמה? שיתחברו לזכרותי הנימולה והפטריוטית.
אוקטובר 26, 2009 at 23:41
ג'ו, כתבת תגובה כל כך קצרה ועדיין הצלחת לגרום לי לא להסכים איתך כל כך הרבה…
יש להם גבול עם מצרים? אז אנחנו מצפים שהם יעשו מה שאנחנו לא? הרי פתיחת הגבול שם מסוכנת למצרים, אז למה שהם כן יפתחו ואנחנו לא? למה שהם לא יגידו "אבל יש להם גבול הרבה יותר ארוך ונגיש עם ישראל?
מי שרוצה גבולות פתוחים שיכיר בזכותינו לחיות? אז סגירת הגבול היא עונש? האם ביום שיכריזו בחמאס על "זכותינו לחיות" אנחנו נפתח את הגבולות? נכניס סחורות לעזה? התשובה היא לא. ותשובה זהה צריך לענות על השאלה האם בהתנתקות מחקנו את כל הדרישות הלגיטימיות של הפלסטינים.
אני בכלל אל נכנס לדיון האם סגירת הגבולות היא לגיטימית או צודקת או מוסרית או נכונה. אני לא בטוח שצריך לפתוח את כל המעברים. אבל אני גם מספיק כנה להגיד שלא עזבנו את רצועת עזה לבדה לחלוטין והציפייה שהפלסטינים יבטלו את כל רצונותיהם כי ישראל כבר לא ברצועה היא בין מוטעית לאטומה.
אוקטובר 27, 2009 at 11:56
"ג‘ו, כתבת תגובה כל כך קצרה ועדיין הצלחת לגרום לי לא להסכים איתך כל כך הרבה…"
מעולה, זה אומר שאני מדוייק להפליא.
–
"יש להם גבול עם מצרים? אז אנחנו מצפים שהם יעשו מה שאנחנו לא? הרי פתיחת הגבול שם מסוכנת למצרים, אז למה שהם כן יפתחו ואנחנו לא? למה שהם לא יגידו ”אבל יש להם גבול הרבה יותר ארוך ונגיש עם ישראל?"
מה אכפת לי? הם ילדים גדולים והם אחראים על גורלם. החמאס ניכר מצד אחד את המצרים ומצד שני אותנו. אם זה מסוכן למצרים, שלא יפתחו.
שוב, מי שתלוי בשכניו שיתכבד ויתנהג אליהם כראוי. אם לא, שלא יבכה על מר גורלו. מי שרוצה להיות אומה, מי שבוחר בשלטון שכל מטרתו היא התנגדות ילדותית, שיתכבד לשאת בתוצאות של אותו השלטון. לא מתאים? שימוטטו את השלטון. אני מוכן לפתוח את המעברים לצורך מעבר גליוטינות.
–
"מי שרוצה גבולות פתוחים שיכיר בזכותינו לחיות? אז סגירת הגבול היא עונש? האם ביום שיכריזו בחמאס על ”זכותינו לחיות“ אנחנו נפתח את הגבולות? נכניס סחורות לעזה? התשובה היא לא."
בוודאי שלא. ביום שבו הם יכירו בזכותינו לחיות נתחיל לדון איתם על נושא המעברים. זה עדיין יהיה הגבול שלנו וכמדינה ריבונית זכותנו להחליט מה יעבור בו.
אבל, אם הם רוצים שמשהו יעבור הם חייבים להיכנס איתנו למשא ומתן. ואם הם רוצים להיכנס איתנו למשא ומתן שיכנעו סופית, יכירו בנו, ומומלץ גם שילקקו את מגפינו.
ככה זה, Responsibility is a bitch.
–
"ותשובה זהה צריך לענות על השאלה האם בהתנתקות מחקנו את כל הדרישות הלגיטימיות של הפלסטינים."
לפלסטינאים אין, ולא היו מעולם, דרישות לגיטימיות. ההכרה בהם ומדינה פלסטינאית היא פרגמטיות מדינית, לא הכרח מוסרי.
כמו שלאנס אין זכות על גופה של הנאנסת, גם אם הוא עדיין בשטח.
–
"אני בכלל אל נכנס לדיון האם סגירת הגבולות היא לגיטימית או צודקת או מוסרית או נכונה. אני לא בטוח שצריך לפתוח את כל המעברים. אבל אני גם מספיק כנה להגיד שלא עזבנו את רצועת עזה לבדה לחלוטין והציפייה שהפלסטינים יבטלו את כל רצונותיהם כי ישראל כבר לא ברצועה היא בין מוטעית לאטומה."
אני לא מצפה מהם לבטל את רצונותיהם. אני מצפה מהם לשאת בתוצאות למעשיהם.
תפסיק להתייחס לפלסטינאים כילדים מפגרים, בסדר? החמאס הוא השלטון הנבחר והוא מגובה ע"י הרחוב. הם בחרו בהתנגדות ולא בדו-קיום, ואנחנו סגרנו את המעברים.
יש הבדל עצום בין "אנחנו בתוך עזה" ו"אנחנו סוגרים את הגבולות שלנו עם עזה". כל הגבולות של צפון קוריאה סגורים והיא מוחרמת ע"י העולם, וזה לא אומר שכוחות חיצוניים שולטים בה – כנ"ל עזה.
עזבנו את עזה להתקיים, וכשהם התקיימו כברברים סגרנו את גבולתינו. אני לא יודע מאיפה העמדה המגוכחת הזאת שמדינה מותקפת צריכ לספק סיוע לתוקפיה.
גם הנאנסת בדוגמה הקודמת צריכה לטפוח לאנס על השכם ולהגיד לו שהוא עושה עבודה טובה? אולי לבשל לו אח"כ?
אוקטובר 27, 2009 at 13:41
זה מה שמרגיז אותי: הסירוב להתייחס לשורה התחתונה, והיא – החמאס, (וגם הפתח, אי אפשר להתעלם: http://jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=178&FID=202&PID=0&IID=23146), לא יפסיק להתנגד *אקטיבית* לעצם קיומה של ישראל. וזה לא קשור לשום משא ומתן וסגירת גבולות, זה עקרוני, זה בבסיס קיומו.
זה לא נוגד את העובדה שישראל צריכה לצאת מהשטחים הכבושים. כי היא צריכה.
אבל במקביל – היא צריכה לעשות את מה שהיא צריכה כדי להגן על עצמה. ואם זה אומר סגירת גבולות – אז זה מה שזה אומר (ואם זה אומר התקפה לאחר שמונה שנים של הבלגה – זה מה שזה אומר).
זה פשוט כ"כ מרגיז ההתנשאות הזאת, הסירוב הילדותי הזה פשוט להכיר בזה, להכיר – זה מה שהם אומרים – תנו להם את הכבוד – הם מתכוונים לזה.
אוקטובר 27, 2009 at 13:53
אבי357 היקר,
בנוגע למסלול הלוגי: אני לא מצפה שהפלסטינים יהיו מרוצים. ממה יהיו מרוצים? החיים בעזה לא משהו בכלל.
אני פשוט לא רואה את ההתנגדות שלהם כתוצאה של המצור הימי או האווירי, מבין את החשש שלי? ההתנגדות היא לישראל באשר היא, לא ישראל בגבולות עזה, ישראל והמצור, ישראל והסחורות, והיא לא תפסיק "אם נצא מהשטחים", "אם נפתח את הגבולות", "אם נסיר את המצור הימי", "אם נשב לשולחן המשא ומתן".
די, הבנתי, החמאס לא ישלים עם זה שאני פה עוד מאה שנה כנראה. בסדר. יש לו את הסיבות שלו.
אז אני מסכימה איתך שישראל צריכה לעשות את שהיא צריכה לעשות כדי להקל את החיים בעזה, שכן עדיין יש לה אחריות – אני לא מתעלמת ממנה.
בד בבד עליה לעשות את שעליה לעשות כדי להגן על עצמה. ובין השאר זה להתייחס להצהרות וליכולות הפלסטיניות ברצינות.
אני מקווה מאוד שתעלה בסופו של דבר הנהגה פלסטינית אחראית ופרגמטית – וגם לא אימפוטנטית. וכן שישראל לא תזיק לסיכוייה של זו.
עד אז – היפרדות במהרה בימינו אמן.
אוקטובר 27, 2009 at 13:59
ג'ו,
לרמת העובדות – לא הכל זה הגבול שלנו. הגבול של עזה עם הים(!) סגור. על ידינו. לא איתנו, עם הים. אי אפשר להגיד שזה הגבול שלנו וזו זכותנו. נקודה.
מי דיבר על דרישות מוסריות? חלק מהדרישות של הפלסטינים הם לגיטימיות, חלק לא. פרגמטיות או מוסריות או מצוצות מהמוסר היפני זה לא משנה – חלקן לגיטימיות.
אני לא מתייחס לפלסטינים כמפגרים. אבל אני מתייחס אליהם. כחברה, כאוסף של אנשים עם רצונות לאומיים (ומבחינתי אפשר לצעוק עד השמיים שהם לא לאום והם עם מומצא ועוד שטויות כאלו).
אני מתייחס אליהם גם כי אני מבין שכדי שאני ואתה נוכל לחיות פה בשקט, צריך להתייחס אליהם. אפשר לעשות את זה דרך משא ומתן, אפשר (אולי) לעשות את זה חד צדדית (אבל בפתרון שלם והוגן יותר) אבל איכשהו צריך להתייחס אליהם ולעשות את זה.
ואגב יחס לפלסטינים, כשהייתי ילד ונלחמתי "בכאילו" עם ונגד חברים רציתי שיכנעו וילקקו לי את המגפיים. לא היום, לא במצב אמיתי. וגם לא הייתי מכנה את זה "התנגדות ילדותית". ובטח שלא הייתי טוען שמישהו אחר מתייחס אליהם כמפגרים אחרי אמירה אומללה כזאת.
ולסיום – "הם (הפלסטינים) בחרו בהתנגדות ולא בדו-קיום". נו באמת… וממשלת ישראל? בחרה בדו-קיום? רק דובר צה"ל, כמה חברי כנסת ואיפאק יכלו לנסח את זה בכזאת פשטות. בכזאת התעלמות מאירועים שקרו במהלך השנים ובכזאת התעלמות מאחריות של ישראל למצב.
כן, אנחנו צודקים (או לפחות צודקים יותר)
כן, אנחנו (בכלליות) מחוייבים יותר לפתרון שלום מהפלסטינים (שוב, בכלליות).
כן, החמאס בחר בדרך של מלחמה.
מכל אלו (שאני מאמין שכולנו מסכימים עליהם) ועד להפלת על האשמה על הפלסטינים וציור של מדינת ישראל כשה תמים שאצלו אלימות היא תמיד אין ברירה – הדרך ארוכה ורצופה בעיוותים.
(והבהרה קטנה, שמטרתה שאולי תבין ג'ו מאיפה אני מגיע כי אני חושב שעד כה לא הבנת – היציאה למבצע עופרת יצוקה הייתה מוצדקת בעיני)
אוקטובר 27, 2009 at 15:41
"לרמת העובדות – לא הכל זה הגבול שלנו. הגבול של עזה עם הים(!) סגור. על ידינו. לא איתנו, עם הים. אי אפשר להגיד שזה הגבול שלנו וזו זכותנו. נקודה."
זה הגבול העזתי עם המים הטירטוריאליים שלנו. נסוגנו מעזה, לא מהגבול הימי שלנו עם מצריים. בדיוק כמו שלא נסוגנו מעוטף עזה, לא נסוגנו מהים.
היינו מוכנים לדון בנסיגה מהים, אבל זה לא קרה. החיים קשים.
ובכלל, מה עושה משהו לשייך למישהו, לשיטתך? למה נסיגה מהחוף משמעה נסיגה מהים?
–
"מי דיבר על דרישות מוסריות? חלק מהדרישות של הפלסטינים הם לגיטימיות, חלק לא. פרגמטיות או מוסריות או מצוצות מהמוסר היפני זה לא משנה – חלקן לגיטימיות."
מה זה אומר לגיטימיות, אם לא קבילות מוסרית?
–
"אני לא מתייחס לפלסטינים כמפגרים. אבל אני מתייחס אליהם. כחברה, כאוסף של אנשים עם רצונות לאומיים (ומבחינתי אפשר לצעוק עד השמיים שהם לא לאום והם עם מומצא ועוד שטויות כאלו).
אני מתייחס אליהם גם כי אני מבין שכדי שאני ואתה נוכל לחיות פה בשקט, צריך להתייחס אליהם. אפשר לעשות את זה דרך משא ומתן, אפשר (אולי) לעשות את זה חד צדדית (אבל בפתרון שלם והוגן יותר) אבל איכשהו צריך להתייחס אליהם ולעשות את זה."
אנחנו מתייחסים אליהם. חלקנו איתם את התרבות שלנו במשך כל עופרת יצוקה. אנחנו משקיעים המון זצן ומאצץ בלהתייחס אליהם במלא דרכים שונות, כולל בלצור על הים שלהם ולדרוש מהמצרים לסגור את הגבול שלהם.
כמו שאמרת, הם אסופה של אנשים עם רצונות לאומיים. ככאלו, יש להם אחריות למעשים שלהם. אנחנו לא צריכים לוותר לסלוח ולתקן כל שגיאה שהם עושים. כשינהלו את חייהם בעצמם ויפסיקו לדרוש שננהל אותם בשמם.
שינהלו דיפלומטיה רצינית, שיחתמו על הסכמים סבירים, שיאכפו הפסקת אש, שיבטלו את אמנת החמאס, שיכירו בנו כמדינה ויסגו מתביעות השיבה. אחרי זה, נהיה מוכנים להתחיל במסחר איתם, ולשקול פתיחה של הגבולות.
ואם נחליט שאנחנו עדיין לא פותחים את הגבולות, זה גם לגיטימי. אני לא רואה אותך מתלונן על מדיניות הגבולות של מקסיקו, נכון? למדינה ריבונית יש את הזכות להחליט על מדיניותה מאיזה טעם שרירותי שמתחשק לה. נישא בתוצאות של לא לסחור עם הפלסטינאים, אם שניכנע ונפתח את הגבולות לכשזה יהיה לגיטימי. עד אז, לא פותחים, צרים עליהם, וישתו את מי הים שגובל בעזה.
–
"ואגב יחס לפלסטינים, כשהייתי ילד ונלחמתי ”בכאילו“ עם ונגד חברים רציתי שיכנעו וילקקו לי את המגפיים. לא היום, לא במצב אמיתי. וגם לא הייתי מכנה את זה ”התנגדות ילדותית“. ובטח שלא הייתי טוען שמישהו אחר מתייחס אליהם כמפגרים אחרי אמירה אומללה כזאת."
זאת היתה בדיחה גרועה, אבל אני מניח שהבנת את הרעיון – אם הם רוצים שנפתח את הגבולות שלנו, שיעבדו קשה על לרצות אותנו. זה הגבול שלנו, ונעשה איתו מה שנרצה.
–
"ולסיום – ”הם (הפלסטינים) בחרו בהתנגדות ולא בדו-קיום“. נו באמת… וממשלת ישראל? בחרה בדו-קיום? רק דובר צה“ל, כמה חברי כנסת ואיפאק יכלו לנסח את זה בכזאת פשטות. בכזאת התעלמות מאירועים שקרו במהלך השנים ובכזאת התעלמות מאחריות של ישראל למצב."
אני לא מבין את הלוגיקה מאחורי הטענה הזאת – אתה חש שמה שאמרתי הוא לא נכון עובדתית? אתה חש שהפלסטינאים מקדמים דו-קיום? אתה חש שהם לא בחרו בהתנגדות?
אז מה זה משנה מה ישראל עשתה או לא? הבחירה שלהם יכולה להיות מוסרית או לא, יעילה או לא, מוצדקת היסטורית או לא, ועדיין זאת הבחירה שלהם, והם צריכים לשאת בתוצאות שלה.
אני לא מבין את קו המחשבה הזה, ואני נתקל בו המון.
מה נסגר? הם אנשים בוגרים וראציונאליים שמחשבים אופציות ובוחרים את זאת שמתאימה להם. נניח וישראל היא באמת השטן המדכא, מבצעת פשעי מלחמה ומכינה מצות מדמם של ילדים פלסטינאים. אז מה? הפלסטינאים עדיין יכלו לבחור בדו-קיום תוך כדי התעלמות מפרעות אקראיות והקרבת ילדים רכים למכונת המוות היהודית, או לבחור בהתנגדות אלימה ומוות של רבים מהם, מצור ומלחמה נוראית. להבין ולקבל מוסרית את הבחירה שלהם לא משנה את העובדה שזאת הבחירה שלהם והם אחראים לתוצאות.