גדי טאוב

מאת יאיר צבן

המאבק לשוויון מעמדה של האישה, הפרוס על פני המאה הקודמת וראשית המאה הנוכחית, ידע בארץ עליות ומורדות, גלי תנופה ותקופות פסיביות יותר. בסיכום, ניתן לומר כי הוא עשה כברת דרך ניכרת מאז החל. ציון יום האישה הבינלאומי, ומעמדו של היום הזה בחברה הישראלית, שיקפו את ההתפתחות הזאת רק בדרך חלקית. בארץ, כבעולם, עברו על יום האישה תמורות מהותיות: הוא החל את דרכו כיום של מאבק פוליטי (על זכות הבחירה) ומעמדי (על זכויות האישה העובדת), השתלב במאבק הפמיניסטי הכולל על מעמדה של האישה בחברה, ולא התנתק מהמסורת של היותו יום של הוקרה לנשים.

מקורותיו של השמונה במרס
כדרכם של מועדים בינלאומיים המייצגים מאבק אנושי-חברתי בסוגיות שהן במהותן גלובליות, יום האישה הבינלאומי הוא מועד שחלוקות הדעות בנוגע למקורו המדויק. המאבק פרץ באופן טבעי במקומות שונים, בזמנים שונים, לעתים ללא קשר בין התפרצות אחת לאחרת, לעתים עקב השפעות הדדיות. באמצע המאה ה- 19 החל מאבקן של הסופרג'יסטיות להקניית זכות בחירה לנשים והוא הגיע לשיאו בראשית המאה ה- 20. בו בזמן התרחשו אירועים הקשורים במאבקן של נשים על זכויותיהן החברתיות, מהמאבק נגד העבדות ועד למאבק על שכר הוגן לפועלות. דווקא בארצות הגירה (ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד) פרצו המאבקים הראשונים בכיוונים האלה. בתודעתן של תנועות הנשים בארה"ב נחרת זיכרון מאבקן של פועלות טקסטיל בניו יורק, רובן מהגרות יהודיות ואיטלקיות, שיצאו להפגנת מחאה נגד תנאי ניצולן ב- 8 במרס 1857 והפגנתן דוכאה בכוח בידי המשטרה. חמישים ואחת שנים לאחר מכן (1908), ב- 8 במרס, צעדו  15,000 נשים בהפגנה רבת רושם, שאורגנה במשותף בידי ארגון הנשים הסוציאליסטי ותנועת הסופרג'יסטיות, בתביעה לקיצור יום העבודה, לשכר הוגן ולזכות בחירה לנשים. שנה לאחר מכן החליטה המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית להכריז על יום א' האחרון בחודש פברואר כיום המאבק למען זכויות הנשים. וב- 28 בפברואר 1909 צוין "יום האישה" הראשון בהיסטוריה בהיקף ארצי.
         ב-1910, בוועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי שהתקיימה בקופנהגן, והשתתפו בה 100 נשים מ- 17 מדינות, העלתה המהפכנית הגרמנייה, הסופרת והלוחמת על זכויות הנשים, קלרה צטקין, את התביעה לקבוע יום בינלאומי למאבק על זכויות הנשים. הצעתה התקבלה אך לא נקבע היום.
        ב- 1911 צוין יום האישה הבינלאומי בפעם הראשונה באוסטריה, דנמרק, גרמניה ושוויץ. היום שנבחר אז היה 19 במרס. תאריך זה נבחר משום שבאותו יום, 63 שנים לפני כן, התחייב מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי לרפורמות ליברליות, ובכללן זכות בחירה לנשים. ואמנם, הפגנות הנשים ב- 1911 התמקדו בשאלת זכות הבחירה.
       ב- 8 במרס 1917 הפגינו המוני נשים בסנט פטרבורג בתביעה לשים קץ למלחמה, בסיסמה "לחם ושלום". ארבעה ימים לאחר מכן נאלץ הצאר לוותר על כיסאו, וקמה ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי, שהקנתה זכות בחירה לנשים. שמונה חודשים לאחר מכן התחוללה המהפכה הבולשביקית. והמהפכנית הפמיניסטית הרוסייה אלכסנדרה קולונטאי שכנעה את לנין להכריז על 8 במרס יום חג רשמי בברית המועצות. ואולם רק ב- 1965 הוא נעשה בברית המועצות ליום שבתון. ב- 1921, במושב של מזכירות ארגון הנשים הבינלאומי שליד הקומינטרן, התקבלה ההחלטה שקבעה את 8 במרס ליום האישה הבינלאומי. במהלך השנים נעשה 8 במרס בבריה"מ ובמדינות הגוש הסובייטי לחג שבו נערכו מסיבות ולנשים הוענקו פרחים ומתנות ממקום העבודה ומבני המשפחה, בהתבסס על ההנחה המובלעת, והרחוקה מלהיות מוכחת, שבארצות האלה כאילו השיגו הנשים שוויון מלא.
        נשים באמריקה ביקשו לקשור את קביעת המועד של יום האישה הבינלאומי לחודש מרס עם העובדה שבחודש מרס 1911 קרה בניו יורק אסון נורא, כאשר בית חרושת לטקסטיל עלה באש ו- 146 עובדים, כמעט כולם ילדות ונשים, רובן יהודיות ואיטלקיות, נשרפו חיים. (ר' ערך "ארגוני פועלים וארגונים סוציאליסטיים יהודיים בארצות הברית" במדור תנועות לאומיות וחברתיות). הזעזוע העצום מהאסון המריץ את המאבק להגנת זכויותיהן של הנשים העובדות ו- 8 במרס נעשה ליום הזדהות עם קורבנות האסון. 
        בארצות המערב לא כבש לו יום האישה מעמד הולם עד שהגיע הגל הפמיניסטי של שנות ה- 60 וה- 70. בשנת 1975 התקיים באו"ם דיון מקיף על מצבן של הנשים בעולם ובעקבותיו הוכרז על העשור שלאחר מכן: עשור של מאבק לשיפור מצבן של הנשים בעולם. באותה העת גם אימץ האו"ם את 8 במרס. לדיון הזה היו הדים בארצות רבות. בארצות הברית יזמו חברות קונגרס משתי המפלגות את הכרזת "שבוע הנשים הלאומי ההיסטורי". ואכן, הנשיא רייגן הכריז על שבוע כזה, שחל בין שבעה לשלושה-עשר במרס 1982, ובמהלכו התקיימו ברחבי ארה"ב דיונים על מעמד הנשים ונערכו טקסים סביב אתרים היסטוריים הקשורים במאבקן של הנשים האמריקניות לשוויון זכויות. ב- 2005 החליטה ועידת האיגודים המקצועיים של בריטניה לתבוע שיום האישה הבינלאומי יוכרז חג רשמי ויהיה ליום שבתון.
        חברת הקונגרס מטעם מדינת ניו יורק, יהודייה, פמיניסטית ידועה ולוחמת אמיצה על זכויות האדם, בלה אבצוג, ביטאה את חששן של פמיניסטיות רבות שמא ריבוי טקסים והכרזות ישמש תחליף מקומם לשינויים ממשיים במצבן של הנשים, ואמרה:
"הם נהגו להעניק לנו יום – הוא נקרא 'יום האישה הבינלאומי'. ב- 1975 הם העניקו לנו שנה – את 'שנת האישה'. ואחר כך, בין 1975 ל- 1985, הם העניקו לנו עשור – את 'העשור של האישה'. אמרתי, פעם, מי יודע, אם נתנהג יפה ירשו לנו להיות ממש-ממש בעניינים. ובכן, לא התנהגנו יפה, ואנחנו איפה שאנחנו."

ציון ה-8 במרס בארץ
התארגנויות הנשים בארץ החלו לקרום עור וגידים בעיקר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, אם כי קדמו להן ניצנים ראשונים: כבר ב-1911 התקיים בכנרת המפגש הראשון של פועלות-חלוצות שעניינו היה בתביעה לשוויון מעמדה של הפועלת החל מ-1917 , עם הכיבוש הבריטי של מארץ, מתפתח מאבקן של נשות היישוב על זכותן לבחור ולהיבחר למוסדותיו. ב-1919 קמה "התאחדןת הנשים העבריות לשיווי-זכויות בא"י", שייצגה את 'הסקטור האזרחי' ביישוב.  סמוך לייסוד ההסתדרות הכללית (1920) החלה לפעול "מועצת הפועלות", כמסגרת הארגונית של כל המוסדות החברתיים שהיו קשורים ל"תנועת הפועלות".  ואולם אין עדויות על פעילות מקומית כלשהי סביב יום האישה הבינלאומי. כתב העת "האישה" שהופיע בארץ בשנים  1926 – 1929 הזכיר אמנם באחד מגיליונותיו את 8 במרס, אבל לא בהקשר לפעילות מקומית.  ב- 1935 צוין בארץ לראשונה "יום הפועלת הבינלאומי" (בשנים ההן היה מַאמַצן של תנועות פועליות וסוציאליסטיות בעולם ובארץ מכוון לאימוץ השם הזה). ניתן להניח שהדבר קרה בהשפעת האירועים הבינלאומיים הדרמתיים שאירעו בשנים אלה ועוררו את ההכרה בצורך בסולידריות בינלאומית.
          "דבר הפועלת", ביטאונה של מועצת הפועלות, שהחל להופיע בשנת 1936, נהג להקדיש בכל שנה גיליון בחודש מרס ל"יום הפועלת הבינלאומי". שער חגיגי של העיתון הוקדש ל-8 במרס ובפתח הגיליון הודפסו שני גילויי דעת לרגל החג: הראשון בשם הוועד הפועל של ההסתדרות והשני בשם מועצת הפועלות, ובהם נאמרו הדברים המתבקשים על ענייני היום, על חלקה של תנועת הפועלים בהגשמת הפרויקט הציוני, אמירות כלליות על ציוויי הסולידריות הבינלאומית, והצגת דרישות מממשלת המנדט ומהמעסיקים למימוש זכותן של הנשים העובדות לשכר שווה בעד עבודה שווה. רק בכמה מהגיליונות ניתן למצוא ביטוי מוחשי לאופיו הבינלאומי של החג. בגיליון מרס 1937, למשל, ניתן ביטוי לחרדה נוכח מעלליו של השלטון הנאצי בגרמניה, למחאה נגד כיבוש חבש [אתיופיה] בידי איטליה, לסולידריות עם תנועת הפועלים בספרד במאבקה נגד הפאשיזם של פראנקו ולהוקעת משפטי הראווה של סטאלין בבריה"מ. 
        לאחר מלחמת העולם השנייה קמו, בעיקר ביוזמתם של גורמים קומוניסטיים ובשיתוף פעולה עם גורמים סוציאליסטיים וליברליים, שורה של ארגונים בינלאומיים שכונו בפי מתנגדיהם "ארגוני חזית", ובהם תנועת השלום, הפדרציה הבינלאומית של הנוער הדמוקרטי ועוד. כך קמה גם "הפדרציה הבינלאומית הדמוקרטית של הנשים" (1945). בישראל, כבארצות אחרות, הוקם ב- 1948 "ארגון נשים דמוקרטיות בישראל" (אנד"י, שלימים שינה את שמו לתנד"י – תנועת נשים דמוקרטיות). כמו ארגונים דומים, החל גם הארגון הזה את דרכו מתוך שיתוף פעולה מסוים בין מק"י למפ"ם וגורמים נוספים, אך במהלך השנים, עם התגברות 'המלחמה הקרה', הצטמצם מאוד בסיסו הציבורי. הארגון הקפיד לקיים בכל שנה אירועים חגיגיים לרגל יום האישה במקומות שונים בארץ. מועצת הפועלות המשיכה לציין את 8 במרס כיום הפועלת הבינלאומי עד שנת 1953. באותה שנה, בהשפעת המלחמה הקרה והרצון להיבדל מהמחנה הפרו-סובייטי, החליטה מועצת הפועלות לציין את יום הפועלת בי"ז באדר, הוא היום שבו נבחרה מועצת הפועלות הראשונה בוועידה הכללית של פועלות ארץ-ישראל (1921).
        להופעת הגל הפמיניסטי השני, בשנות ה- 60 וה- 70, ובייחוד להחלטת האו"ם  ב- 1975, היתה השפעה גם בישראל. ראש הממשלה יצחק רבין מינה ועדה ציבורית, בראשות חה"כ אורה נמיר, לבחינת מעמדה של האישה בישראל. כעבור עשר שנים התברר כי רק רבע מהמלצותיה, שזכו להערכה, יושמו.
        הופעתו של כתב העת הפמיניסטי "נגה", שנוסד ב- 1980, נתנה דחיפה נוספת לציון החג. "נגה" נהג לציין את החג לא רק בפרסום מאמרים, אלא גם בארגון במות ציבוריות לדיון במשמעותו של החג בהקשר של מצב הנשים בישראל, לעתים בשיתוף פעולה עם תנד"י ועם ארגונים אחרים. את האירוע לציון יום האישה הבינלאומי ב- 1983, למשל, הקדיש "נגה" לדיון על "הקשר בין מעמד האישה לתדמיתה בכלי התקשורת".
         ב- 1984 יזמה הפרופ' אליס שלוי את הקמת "שדולת הנשים בישראל", ועד מהרה נעשתה השדולה לגורם רב השפעה בזירה הציבורית. הופעתה ופעילותה השפיעה גם על אופי פעילותם של ארגוני הנשים הוותיקים, כנעמ"ת וּויצ"ו. ארגונים אלה נטלו חלק גם הם באירועים שציינו את יום האישה הבינלאומי.
         מאז אמצע שנות ה- 80 החלה הכנסת לשמש במה למסריו של יום האישה הבינלאומי. ב-8 במרס 1985 יזמו חה"כ שולמית אלוני ותופיק טובי דיון מיוחד על הימנעותה של ממשלת ישראל מאשרור האמנה הבינלאומית נגד כל צורות אפלייתן של נשים. רק כעבור שש שנים, ב- 8 במרס 1991, הודיעה הממשלה לכנסת על אשרור האמנה מתוך הסתייגויות מסוימות. בכנסת ה- 12 (1988 – 1992) הקימה הכנסת לראשונה ועדה מיוחדת לעניין מעמד האישה, בראשותה של חה"כ שרה דורון, אבל רק בכנסת ה- 13 הוקנה לוועדה מעמד סטאטוטורי של ועדה מן המניין. חה"כ יעל דיין, בעת כהונתה כיו"ר הוועדה, העצימה את אירועי יום האישה: בכנסת התכנסו כל הארגונים שעניינם במעמד האישה לדיון משותף על דרכי הפעולה לקידום זכויותיהן של הנשים; וכן יזמה דיין בתיאום עם יו"ר הכנסת הסדר ולפיו יוקדש היום הזה לקידום חקיקה בעניינים הנוגעים למעמד האישה ולזכויותיה. 
        מאז שנת 1988 כללה נציבות שירות המדינה את 8 במרס ברשימת "ימי הבחירה", שמתוכם רשאים עובדים ועובדות ליטול להם שני ימי חופשה בתשלום. באותה שנה צוין גם יום האישה לראשונה באירוע ספורטיבי רב משתתפות: טורניר של ענפי ספורט שונים שהתקיים במתקני הספורט של אוניברסיטת תל-אביב.
         בשנות ה- 80 וה- 90  גברה והלכה המודעות בארץ ובעולם לתופעת האלימות נגד נשים ופעילויות רבות שנעשו לרגל יום האישה הבינלאומי הוקדשו לנושא הזה, עד שנת 1999, שבה הכריז האו"ם על 25 בנובמבר "יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים".

 (מתוך זמן יהודי חדש – תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי", שהופיע בהוצאת "כתר" ב-5 כרכים; עורך ראשי: פרופ' ירמיהו יובל  יוזם, מנהל ועורך – יאיר צבן; עורך כללי: דוד שחם)