Imagine this, if you can. A prestigious university in the United States, with deep roots in the American Jewish community, invites Israel’s ambassador to deliver its annual commencement address. But instead of expressing pride in the choice of speaker and in the country that he represents, the university’s students, many of them Jewish, protest. They don’t want to hear from the ambassador. He’s a “divisive” figure, the student newspaper argues, and the students deserved better. Tragically, of course, there's nothing hypothetical about the scenario.
מאי 10, 2010 at 18:04
ובכן, מדובר בתמונה קשה. האם היא אומרת משהו ?
– שצריך לפטר ומיד את השגריר אורן
– או לפחות לצייד אותו במישהו שמתאים יותר ממנו ל"התמודד" עם כל אותם יהודים צעירים ורדיקאלים ?
– מה מניע אותם ? כי הם נראים די מונעים. איך זה עובד ? מה מפת המצב ?
בלי משהו מהסוג הזה, כמדומה שמדובר במחאה ריקה לגמרי. האם זה מה שמכון שלם יודע לומר על יהודים ? האם לא ברור שהמסורת הפוליטית של היהודים הנוכחיים – בהנחה שמסורות פוליטיות לא זרות למרחב המושגי של מכון שלם – כוללת את האפשרות המרתקת של חיסול מדינת ישראל ? מהי אותה מדינת ישראל שהמאמר כל כך מגן עליה ? האם אותם "צעירים" ששואלים שאלות נוקבות מוכרים בשמות ? האם הם לא איכשהו, פחות או יותר, גרילה תרבות ודומיה ?
מיהי הישראל של גורדיס, ומיהם האנטי-ישראלים שלו ?
מאי 10, 2010 at 21:34
המאמר בעתון הסטודנטים של ברנדייס נמצא בקישור הבא:
http://media.www.thejusticeonline.com/media/storage/paper573/news/2010/04/27/Editorial/Editorial.Oren.Is.Poor.Choice.For.Address-3913471.shtml
אין כמובן שום קשר בין הסבה האמיתית להתנגדות של ארגון הסטודנטים להחלטת האוניברסיטה להזמין את מייקל אורן לשאת את ההרצאה המרכזית בטקס הסיום לבין מה שטוען גורדיס. לא דכוי פלסטינים ולא התעלמות מהישגיה של ישראל יש פה אלא חשש שטקס הסיום יהפוך לחוכא ואיטלולא. הנה הקטע הרלוונטי מתוך המאמר:
Already, many students are expressing anger toward the University regarding the choice of keynote speaker, and Mr. Oren's address will almost undoubtedly inspire some form of protest at the ceremony, permanently marring the 2010 exercises.
לעומת זאת אין לארגון הסטודנטים התנגדות לכך שאורן יקבל דוקטור כבוד:
We are pleased with the University's choices for honorary degree recipients overall. All of them, including Mr. Oren, are accomplished individuals who are most deserving of honorary degrees from this University.
ולבסוף, למי שתוהה כיצד נראית החוכא ואיטלולא שהסטודנטים חוששים ממנה מוזמן לצפות בחזיון העוועים הבא:
http://www.youtube.com/watch?v=7w96UR79TBw
מאי 11, 2010 at 6:17
מאת יניב:
מאי 10, 2010 at 21:34
"ולבסוף, למי שתוהה כיצד נראית החוכא ואיטלולא שהסטודנטים חוששים ממנה מוזמן לצפות בחזיון העוועים הבא:
http://www.youtube.com/watch?v=7w96UR79TBw "
–
יפה מאד, ואת השגריר הזה יש להראות כדוגמא ל'איך עושים זאת נכון' –
האם זה דווח גם בתקשורת הישראלית?
.
ובכלל, על מה הרעש?
(ציטוט:
"the Israeli-Palestinian conflict is a hotly contested political issue, one that inspires students with serious positions on the topic to fervently defend and promote their views.") –
…על זה שבארה"ב כמו אצלנו יש גם עאלק ליברלים שעוסקים (מה חדש) בסתימת פיות?
הרי תגובות דומות אצל חלק מהחוגים האקדמים בארץ ארץ לא היו זוכות אפילו בהרמת גבה (?) לא כל שכן טור אבל על 'מות הציונות בקרב היהודים האמריקאים' כביכול.
כותב המאמר מתמרמר על כך שהאוניברסיטה היא לא מצודת זאב:
"the university’s students, many of them Jewish, protest. They don’t want to hear from the ambassador." –
…על מה הוא מתפלא בדיוק? על זה שכמה עאלק ליברלים מוחים ולא רוצים לשמוע?
נכון, יש מיעוט אנטי-ציוני קולני בקרב היהודים בארה"ב, כמו אצלנו.
נכון, גדל מספרם של ה'שמאל קוויאר' בקרב הצעירים כמו אצלנו, אבל –
(גם) כמו אצלנו, רוב היהודים בארה"ב כולל רוב הצעירים תומכים בישראל, גם אם הם לא תומכים בהתנחלויות –
(כפי שהראית בלינק) כותב אחר עם אג'נדה אחרת היה יכול לכתוב על צעירים אחרים באוניסרסיטה אחרת, וכך להעלות בפנינו תמונה הפוכה ב-180 מעלות בדיוק.
מאי 11, 2010 at 6:24
כדאי לא לזלזל בעובדה שדור שלם גדל לא רק על מישל פוקו אלא גם על אדוורד סעיד, וזה מתבש יפה על הרעיון שהכיבוש אינו אלא המשך של הציונות, ומה המסקנה מכאן ברור.
מאי 11, 2010 at 18:37
סליחה על החיבור הארוך, אבל זו נקודה רגישה אצלי.
אני מצטרף בחום לקריאה לא לזלזל, גם אם כרגע עוד לא צריך להיכנס למקלטים. כל כך התרגלנו שישראל היא מדינה חצי מצורעת, שגם אצלי התגובה הראשונית הייתה שזה אולי באמת לא רעיון כזה טוב להביא שגריר של מדינה שהמדיניות שלה נתונה במחלוקת לטקס הסיום. כן. התרגלנו. שגריר ישראל, נו אתם יודעים, זה מעורר הרבה יצרים. חשוב לזכור – זה לא תמיד היה ככה, זה לא כך לרוב מוחץ של המדינות בעולם, וזה לא חייב להיות כך. גם הומואים הם נושא שנוי במחלוקת בארה"ב, אתם מדמיינים מצב שמאמר המערכת היה קורא לבטל את ההזמנה של נואם הומו בגלל החשש מהפגנות?
אני לומד בקמפוס שנמצא 40 דקות נסיעה מברקלי, ונוסע לשם לא מעט(40 דקות נסיעה, והפילי סטייק סנדביץ' הכי טוב בחוף המערבי – לא תיסעו?). נכון. הסנטימנט האנטי ישראלי הוא עדיין נחלתם של מיעוט קולני, חברים של אלה שישנים על עצים באמצע הקמפוס כדי שלא יכרתו אותם. עדיין.
אבל, כמו המיעוט שישן על העצים, הם בשום פנים לא קומץ שהרוב מקיא מתוכו. הם אוואנגרד פוליטי. כדאי לזכור – הרבה תנועות התחילו כך וסיימו בשלטון. אבל זה יותר מזה.
הם טוענים, וזה מתקבל כטענה סבירה אצל לא מעט אנשים – גם כאלה שלא מסכימים איתם, שהם הנציגים האמיתיים של מה שהרוב גם מאמין בו. במשחק המורכב שהם משחקים עם הקונצנזוס, הם לא מנסים להיות סטוקלי קרמייקל, הם מנסים להיות מרטין לותר קינג. הרוב לא צריך להחליף את האמונות שלו, הם טוענים, אלא להבין שהאמונות שלו הן אלו שצריכות להוביל אותו למסקנה שהציונות היא תנועה פסולה.
אני מדבר עם אנשים כאלה לא מעט. הרושם שלי הוא שהסנטימנט הזה מגיע לא רק מהכיוון האינטלקטואלי. כן, בפירוש – חלקם קראו את סעיד והתרשמו נורא. אבל אצל הרוב זה בעיקר סנטימנט. הם לא באמת יודעים כלום על כלום – אבל הם שונאים את הציונות (ודוק – לא רק את ישראל, את הציונות). בסה"כ ככל שאנשים מתמצאים יותר בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של הסכסוך, הם יותר תומכים ברעיון שתי המדינות, ופחות סיפמטטים כלפי חמאס. אבל הרגש הזה, של אי נחת יסודית ממה שקורה בישראל כבר ארבעים ומשהו שנים, הוא שם כמעט אצל כולם. וזה מה שמטריד אותי, וצריך לדעתי להטריד את כולנו. בסוף דעת קהל היא יותר רגשית משכלתנית, ותמיד יהיה פוליטקאי פופוליסט שידע להיבחר על מצע של רגש טהור.
אני נוטה לייחס את הרגש הזה לדבר שהוא בסך הכל טוב – אמריקאים בקולג' היום גדלו בעולם שאחרי המלחמה הקרה, והם חסרים לחלוטין "תודעת הפסד". חשש אפילו קל שסכסוך יכול להסתיים גם בזה שהצד שלך מפסיד. אמריקאים של המלחמה הקרה, ההורים של הסטונדטים האלה, גדלו בעולם שבו הם לא ידעו מי ינצח במלחמה הקרה. הם אולי לא חששו כל יום ממלחמה אטומית, אבל הם גם לא ידעו איך כל הסיפור הזה יגמר. לנו זה כל כך ברור שהמערב ניצח באופן מוחץ כל כך, שקשה לפעמים להאמין שלפני 40 שנה נצחון סובייטי והשתלטות של הקומוניזם על רוב העולם היה תרחיש סביר. החשש הזה הוא חוויה חזקה, ולסטודנטים של היום אין אותה בכלל.
מלחמה, עבור תלמיד הקולג' האמריקאי היום זה לא שאלה של מה יהיה אם נפסיד, אלא רק שאלה של עד כמה אדיבים נהיה כשננצח. אף סטודנט לא חושב שהשאלה המרכזית בנוגע לעירק או אפגניסטן קשורה לחשש שאל קעידה יכבוש את ארה"ב. השאלה היא רק מה מחיר המלחמה, ועד כמה נתנהג יפה בדרך לניצחון.
ישראל היא לא מנצח אדיב, מכמה סיבות טובות, ומכמה פחות טובות. בגלל זה האוונגארד הפוליטי של מתנגדי הציונות, גם כשהוא נשאר מיעוט, מוצא נקודה חמה בלב רבים וטובים. הדיבורים על זה שאם תהיה פה מדינה דו לאומית היא תהיה בעיקר זירה למלחמת אזרחים בלתי פוסקת פונים היטב לשכל, אבל למי שמעולם לא חשש ליציבות הפוליטית של המשטר שלו, קשה להזדהות עם טיעון כזה עד הסוף. אז נכון שלא צריך עדיין להיכנס לפניקה, אבל זו תהיה טעות חמורה להתעלם מהזרמים האלה. והמאמר של גורדיס, אגב, הוא לדעתי פשוט מצוין.
מאי 11, 2010 at 20:08
אסף
תשמע, כאדם שלא מוצא ברק אינטלקטואלי עמוק אצל סעיד – הטיעונים שלו ממש חלשים, לעזאזל – מאד מעניין מה שאתה אומר על הקבוצה הזו. יש מצב שתוכל לנסות לאפיין אותה קצת יותר ?
מאי 11, 2010 at 20:43
ברנדייס איננה ברקלי. אני בכלל לא בטוח ש"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד נתפס שם כתורה מסיני. המאמר של גורדיס מייחס לסטודנטים של ברנדייס סלידה מישראל וזה לא בדיוק מה שהמאמר ב-justice מביע. כמובן שעדיף היה אילו מערכת ה-justice היתה נמנעת מלהעלות טענות כאלו, אבל לא צריך לתלות על זה לדעתי שום חזון קודר.
מאי 11, 2010 at 20:49
אסף – שוב, נהניתי מאוד לקרוא. תודה
מאי 12, 2010 at 16:03
כסטודנט בברנדייס ושליח לשעבר בUC Irvine, ברנדייס זה לא Irvine. הרוב המוחלט של הסטודנטים הם אוהבי ישראל, אך כמו בכל מקום יש אנשים עם דעות אחרות. הפתרון זה לא צנזורה אלא חינוך. זה קצת אירוני לראות פעילות אנטי-ציונית באוניברסיטה הקרואה על של מנהיג ציוני דגול.
מאי 15, 2010 at 20:03
אסף – סחתיין על התגובה (ועל הפילי סטייק סנדביץ').
אם אפשר להוסיף התרשמות מכמה שנים בחוף השני של ארה"ב: בארה"ב ובארצות שפע אחרות יש מעמד של אנשים שטפסו עד לקצה הפירמידה של מאסלו. בלי איום כלכלי אמיתי מצד אחד ובלי שאיפות לעשות כסף מצד שני, לא מעט אנשים מחפשים קיום שיתן להם משמעות ומכאן גם עליית הנון-פרופיטס בתור קריירה מבוקשת בשנים האחרונות. השתייכות למעמד הזה באה עם ערכה של אמונות ודעות פוליטיות (פרודיה לא רעה עליה בבלוג http://stuffwhitepeoplelike.com/ ) שכוללת עוינות מסוימת לישראל, מאי נוחות קלה במקרה של בן דודי האמריקני שבכל זאת בילה את הקייצים שלו בארץ ועד שנאה אמיתית אצל מי שנוטה לשנוא – ממקס בלומנת'ל ועד יוסי גורביץ'.
(דוגמה שתמיד עולה לי: הייתי בארוע של מגזין מוזיקה שהתרחש בחנות ספרים בסוהו שמזוהה עם המאבק באיידס. הצוות מורכב ממתנדבים, בד"כ מהקהילה הגאה. ביו המשתתפים ההיפסטרים עטופי הכאפיות האופנתיות, אחד אופנתי-במיוחד לבש גם מכנסי "צבא" חולצה של החיזבאללה. אני לא חושב שמישהו שם הבחין בכלל באבסורד של חולצה של ארגון איסלמיסטי קיצוני באירוע כזה בחנות כזו)
אין מאחורי זה אדאולוגיה או חשיבה אמיתית, אלא בעיקר אינסטינקטים של אופנה. אבל אופנה היא דבר חזק, ובמקרה הזה היא מצטרפת לאינטרסים חזקים עם הרבה מאד כסף. אירוע כמו "שבוע האפרטהייד הישראלי" לא זול כלל להפיק, ועם השנים ההשפעה שלו הולכת ומצטברת. אחרי כל הפרשנים והמומחים וההיסטריות מסביב לבתים בירושלים או בוושינגטון, כדאי להזכר ששלום חנוך כבר כתב מזמן את התסריט הפשוט והמדויק ביותר ליחסי ישראל ארה"ב: http://www.youtube.com/watch?v=xxQ8Mavt678
מאי 16, 2010 at 3:42
שרית וניר – תודה. הייתי מגיב קודם, אבל מאז שנכנסתי לרשימת החיסול של מגב"ניק קבעתי לעצמי כלל לא לבדוק תגובות יותר מפעם בשבוע בבלוג הזה.
ניר – מסכים לגמרי. גם אני מקבל רושם דומה, ואכן יש מקרים של אנשים שההתמצאות שלהם כל כך נמוכה, שהם יוצרים בלי לשים לב פרודיה על עצמם, שלפעמים עולה אפילו על החומר בסטף ווייט פיפל לייק. אופנות זה קטע חזק. פעם הרווחנו מזה, היום זה מסוכן.
סמולן – תודה על ההזמנה, אבל אני לא מומחה בכלל בכלל. זה הרושם שלי משיחות מזדמנות, ואין לי הרבה תובנות מעבר למה שכתבתי. אם יהיו – אשתף.
מאי 18, 2010 at 21:04
אסף, יש לי בן דוד ששיך לקבוצה הזו בארהב בייל.
מאד הייתי רוצה לשלוח לו באנגלית את תגובתך הראשונה
האם אתה יכול לתרגם? נראה לי חשוב ביותר
תודה רבה
מאי 23, 2010 at 7:17
Lili – תודה. אבל האנגלית שלי לא מספיק טובה, ועיתותי לא לגמרי בידי. שיהיה בהצלחה עם הבן דוד.