מאי 16, 2010
ציטוט – אלכס יעקובסון על אשכנזיות השמאל הרדיקלי
גדעון לוי מעלה נושא חשוב – שילובם של המזרחים באליטות של החברה הישראלית. התמונה שהוא מציג עגומה: "כל הצמרות שלנו – הפוליטית, הכלכלית, המשפטית, האקדמית ואפילו הביטחונית – אשכנזיות, עם נגיעות קלות של מזרחים, כיוצאים מן הכלל שמאשרים להפליא את הכלל" ("ומה אצלנו?" "הארץ", 2.5). תמונה זו נכונה רק חלקית. יש הבדל גדול בין האליטות השונות בנושא זה. חלקן משלבות יותר, וחלקן פחות. האליטה שהיא כנראה האשכנזית מכולן היא האליטה של השמאל הרדיקלי. (למאמר המלא באתר הארץ…)
מאי 16, 2010 at 8:25
מאמר מבריק. פשוט מעולה. כל הכבוד ליעקובסון
מאי 16, 2010 at 12:46
כדאי גם להוסיף שהמפתח לאפלייה הוא שונות.
במילים אחרות על מנת שתהיה אפליה וקיפוח בין קבוצות שונות צריך שיהיו…. קבוצות שונות. בין אם על רקע עדתי,תרבותי,לאומי,דתי או כל רקע אחר.
ולכן כור ההיתוך הידוע לשימצה שנפח את נפשו מזמן הוא בראש ובראשונה כלי אנטי-קיםוח ואנטי-אפליה ממדרגה ראשונה בכך שהוא
מנסה למחוק את ההבדלים בין הקבוצות השונות שהגיעו למדינת ישראל וליצור מהם קבוצה אחת , וכאמור כאשר כולם משתיכים לקבוצה אחת ממילא לא ניתן להפלות או לקפח.
נכון שבעידן הרב-תרבותי שאנחנו חיים היום ,רעיון "כור ההיתוך" נתפס כהזוי לחלוטין ,אבל לפעמים מתברר כי אבות המדינה היו יותר חכמים מאיתנו.
מאי 16, 2010 at 15:09
אני הייתי מצטט את מנחם ברינקר
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=913447
המדובר כמובן בתגובה להשתלחות ההיסטרית של שנהב באנציקלופדיה "זמן יהודי חילוני". הנה הקטע הרלוונטי:
"מכיוון שלעניין זהות המחברים מייחס שנהב את החשיבות הרבה ביותר אין ברירה אלא לפתוח בו. שנהב אינו נזהר בסטטיסטיקות. הוא קובע שמספר הערכים שנכתבו בידי כותבות הוא 18%, ומספר אלה שנכתבו בידי מזרחים הוא 4%. אך כל מי שמציץ ברשימת המחברים בכרך החמישי יכול לראות שמתוך 232 כותבי ערכים יש 55 נשים כלומר 24% – קרוב לרבע ממספר הכותבים. גם מספר המזרחים כמעט כפול מהמספר שנוקב שנהב, וכאן כנראה הטעו אותו שמות המשפחה הכלל-ישראליים שלא תמיד מעידים על העדה שלה שייכים המחברים או המחברות. לא הייתי מפשפש בנתונים אלה של מגדר ומוצא לולא הכניסם שנהב בכוח למרכז-הדיון. נכון שבשני המקרים היה רצוי שהמספר יהיה גבוה יותר, אבל לפחות לסוציולוג צריך להיות ברור שלא כל האשמה מוטלת בנדון זה על עורכי האסופה.
למשל, בחלק הראשון של מאמרו מסתמך שנהב על 13 חוקרים, שלדבריו הראו שגם הציונות (כולה!) וגם הספרות העברית החדשה (כולה!) אינם משוחררים מתיאולוגיה. מבין חוקרים אלה יש שתי נשים (אריאלה אזולאי ויעל זרובבל) ומזרחי אחד (יוסי יונה). כל האחרים הם גברים אשכנזים (שבייד, רז-קרקוצקין, חגי רם, יהודה גודמן, שלמה פישר, עדי אופיר, ליבמן, קורצווייל). אני מניח שלו ערך שנהב אנתולוגיה של מחקריהם ניתן היה להאשימו, לפי אותו היגיון, בכוונה לחיזוק האגף הגברי האשכנזי בישראל. אך הייתי מעדיף לדון בתוכנם של המאמרים, שכן אף כי מרבית החוקרים שהוא מצטט מכובדים בעיני איני מוצא את ההכללה הגורפת שהוא מפיק ממחקריהם (שחילוניות יהודית היא אגדה) למשכנעת. מה ידעו הרצל או ז'בוטינסקי, למשל, על תיאולוגיה יהודית (או אחרת) ואיזה מרכיב באנרגיה היוצרת של מנדלי מוכר-ספרים, שלום עליכם או שאול טשרניחובסקי, למשל, כרוך בהתמודדות עם התיאולוגיה או כנגדה?
אפשר גם לנהל את הספירה על בסיס השוואתי, ושם יתברר עד כמה ניתנים נתונים סטטיסטיים למניפולציה על יסוד הפרשנות המוענקת להם. למשל, בכתב-עת "תיאוריה וביקורת", שעורך שנהב, נכתבו בשש החוברות האחרונות (גיליונות 22-27) 89 מאמרים, מהם רק 20 בידי נשים, בדומה לאחוז הכותבות אצלנו. רק בחוברת אחת הגיע הרבעון כמעט לשוויון מלא והיא זו המוקדשת ל"ארוטיקה ופריון" (שש נשים ושבעה גברים). האם פירוש הדבר שהעורך סבור שרק בנושא זה ראויות הנשים לייצוג כמעט שווה? מצב המזרחים בכתב-עת חשוב זה טוב בהרבה, והלוואי שהאסופה שלנו היתה מתקרבת אליו. ובכל זאת בחוברת עתירת תוכן על היבטים של הגלובליזציה בארץ ובעולם משתתפים 13 מחברים ואין ביניהם אף מזרחי אחד. האם פירוש הדבר שהעורכים סבורים שבנושא מורכב כזה אין לסמוך על חוקרים מזרחים?"