מאי 22, 2010
שמאל לאומי – ומה לגבי התוכן?
גם לי היתה ביקורת על הסגנון בחלקים של מניפסט השמאל הלאומי. אבל האמת, לא נראה לי העניין הזה שנעסוק בלי סוף בנימוסים והליכות ונדחוק את התוכן לקרן זווית. אז הנה תזכורת קצרה על התוכן. זה מה שבעיני מחברי המניפסט, שמוליק הספרי ואלדד יניב, הוא עיקר סדר היום לשמאל לאומי, בלשונם:
מה עיקריו של מסמך "השמאל הלאומי"?
הפסקה מיידית של הכיבוש, נסיגה מיידית מהשטחים וחלוקה מיידית של הארץ – גם בלי הסכם.
חזרה לגבולות 67', שרטוט גבולות הקבע והשלמת גדר הביטחון – גם בלי שלום.
פינוי מיידי של ההתנחלויות והשבת 300,000 המתנחלים הביתה – למרות ירי הקסאמים מעזה.
הפסקה מיידית של בזבוז אוצר המדינה לטובת מפעל ההתנחלויות – למעלה ממאה מיליארד דולר עד היום – והשקעתם בחינוך, בבריאות ובביטחון האישי.
מסירת "האגן הקדוש" בירושלים לריבונות בינלאומית.
שוויון אזרחי מוחלט לכל אזרחי ישראל – ערבים ויהודים, חילונים וחרדים – בזכויות ובחובות.
הפסקה של בגידת המדינה באזרחיה הערבים.
צמצום פערים – ומלחמה ב"חזירים" – למרות שיש עשירים.
קריאה נרגשת, לכל מי שמגדיר עצמו כשמאל, להתגייס לטובת החברה בישראל על כל חלקיה. להתגייס ולהפסיק להשתמט מחובותיו לחברה.
המקור הוא כאן, ואתם מוזמנים לקרוא עוד.
מאי 22, 2010 at 12:10
אני לא צריך שמאל חדש בשביל זה. מה רע במרצ?
ואגב, אין שום סיבה לסגת מהשטחים ללא תמורה שתגביר את בטחוננו. מספיק לפנות את כל ההתנחלויות, להשאיר את הצבא בשטחים, ולהצהיר שהצבא יפונה לכשנקבל בטחונות משכנעים. כך לא יגרם נזק לבטחון המדינה, העולם יאמין באופן מוחלט בכנות כוונותינו, ולכשיגיעו הבטחונות יזכו גם הפלשתינים לחיים טובים יותר.
מאי 22, 2010 at 12:59
"אבל האמת, לא נראה לי העניין הזה שנעסוק בלי סוף בנימוסים והליכות ונדחוק את התוכן לקרן זווית."
זה לא סתם עניין של נימוסים והליכות. מדובר ביכולת של השמאל הישן או החדש להשפיע על החברה בישראל ולקדם את מטרותיו. כבר יש לנו שמאל שסגור בתוך עצמו, איבד את אימון הציבור, חוזר שוב ושוב על אותן טעויות ולא מסוגל להשפיע. ארגון פוליטי נמדד על פי היכולת שלו להשפיע על דעת הקבל, והיכולת הזו תלויה בסגנון.
בנוסף לכך, לסגנון יש קשר לתוכן. בתקופה שבו החברה הישראלית נהיית יותר סקטוריאלית, צריכים אנשים שילכו בכיוון ההפוך מבחינת תוכן וסגנון.
אתה גם צריך מקום לקצת מרווח גם בקרב האנשים שמסכימים על אותם עקרונות יסוד, אחרת יש לך רק עוד שבר של ארגון שלא מסכים עם השבר האחר.
ויש גם עניין נוסף. זה טוב שיש מחנה בישראל שמתוך עמדה ציונית ופרגמטית מבין שצריך לחלק את הארץ ולסיים את הכיבוש. אבל, הסיבה שהשמאל המתון איבד את אימון הציבור היה התחושה שאין לו תשובות לבעיות, בעיקר הבטחוניות אבל גם בתחומים אחרים, שעומדות בפני ישראל. כדי לזכות באימון הציבור השמאל הזה צריך להוכיח שיש לו תשובה לבעיות האלה מעבר לסיסמאות נגד המתנחלים ונגד קפיטליסטים.
מאי 22, 2010 at 14:08
בקיצור, לצד רטוריקת שנאה אנטי-מתנחלית ואנטי-ימית בכלל, גם המצע הרעיוני של התנועה עומד למעשה על עיקר אחד – פינוי התנחלויות בכל מחיר ובכל תנאי.
הייתי אומר אם כך, שאין באמת הבדל גדול בין העיסוק בניבולי הפה של הספרי-יניב לבין העיסוק "בתוכן" – שהרי שניהם מבטאים נאמנה את אותה אובססיה של תפיסת מציאות התנחלו-צנטרית.
מאי 22, 2010 at 16:47
המאה מיליארד דולר האלה תמוהים בעיני במיוחד (זו לא פעם ראשונה שאני שומע עליהם). מישהו יכול להגיד לי כמה המדינה השקיעה בכמות אזרחים דומה בישובים בעלי אופי דומה על פני 43 שנה? מאה מיליארד זה הרבה או מעט?
ומעבר לכך – מהו הטיעון לעקירת כל המתנחלים על פני העברת חוק פינוי-פיצוי ומתן אפשרות למי שרוצה להישאר תחת נתינות פלסטינית להישאר?
חוץ מזה התייחסתי לכמה ענייני תוכן בבלוגי –
http://blazinghyphens.wordpress.com/2010/04/25/%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%A6%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%93/
מאי 22, 2010 at 20:12
אז בו נדבר על התוכן:
—— "הפסקה מיידית של הכיבוש, נסיגה מיידית מהשטחים וחלוקה מיידית של הארץ – גם בלי הסכם.
—— חזרה לגבולות 67‘, שרטוט גבולות הקבע והשלמת גדר הביטחון – גם בלי שלום."
פה יהיו לך מיד בעיות אפילו בתוך השמאל וגם עם הקהל המרכזי שאתה רוצה לפנות אליו. אולי כדאי להציג את הדברים אחרת:
1) תמיכה עקרונית בחלוקת הארץ ועקרון שתי המדינות, התנגדות לכיבוש. — זה היסוד
2) תמיכה בשלום אבל מבלי להיות תלויים בו. — הבעיה היא כפולה. מצד אחד זה לא טוב שישראל תתנהג כלפי חוץ כמי שלא מאמינה בשלום. זה גורם לה להראות כסרבנית שלום. מצד שני, אילו תומכי השלום הכי נלהבים בשמאל צריכים להבין שאי אפשר להשליך את כל יהבנו על הסיכוי לשלום. לכן חשוב להבהיר שנקיטת צעדים חד צדדיים כדי לשחרר את ישראל מהכיבוש אין פירושם שלילה וויתור מוחלט על השאיפה של הצד הישראלי בשלום, אלא צעדים משלימים אליו.
3) ביטחון. זה החולשה הגדולה של השמאל. צריך להבהיר שהגדר (שמבוססת על ההגיון השמאלי של גבול בינינו לפלסטינים), הנכונות לחלוקת הארץ, התמיכה בשימוש בכח צבאי אם וכאשר צריך, הפניית צה"ל מעיסוק בשיטור אוכלוסיה פלסטינית למוכנות למלחמות, הם כולם צעדים שנועדו לשרת את האינטרס הבטחוני והקיומי הישראלי.
4) כפי שאתה רואה בתגובה של יוסי ואחרים, גם בין מי שמקבלים את עיקרון החלוקה אין הסכמה בדיוק על איך בדיוק צריך להתפנות ומאיפה. עוד אלמנט בעייתי פה הוא שבניגוד לעזה אין באמת אופציה לנסיגה מלאה מכל השטחים באופן חד צדדי בהיעדר שלום. זה בעיה שאני לא יודע מה הפתרון שלה. בקונטקסט הזה צריך להדגיש את עקרון החלוקה, את עיקרון השאיפה להגיע למצב של שתי מדינות (ולא בנדוסטנים), ואת הצורך המיידי להפסיק את השקיעה שלנו לתוך השטחים על ידי בניית התנחלויות. הדבר שאנחנו נאבקים עליו הוא להגיע למצב שבו המסר של ישראל גם ברמה ההצהרתית וגם ברמה המעשית הוא תמיכה במדינה פלסטינית לצד ישראל על בסיס גבולות 67. איך העיקרון הזה ימומש בפועל במציאות של העדר שלום זה בעיה מעשית שיהיה צריך להתמודד איתה בצורה יותר מורכבת.
—— "פינוי מיידי של ההתנחלויות והשבת 300,000 המתנחלים הביתה – למרות ירי הקסאמים מעזה."
זה שאיפה גדולה. לא יודע כמה היא מעשית. במקום הכיוון האנטי-מתנחלי אני חושב שצריך להציג עמדה שמבוססת יותר על שתי עקרונות: רצון להגן על ישראל ורצון להקל על המתנחלים. זה אומר שאתה פונה למתנחלים כשותפים לדרך הציונית, לקחת אחריות למציאות ולהבין שאי אפשר גם להמשיך להחזיק בשטחים ושישראל תמשיך להתקיים. ואתה אומר להם שאתה מעוניין לעשות הכל כדי להקל עליהם. כלומר, להשאיר גושי התיישבות אם אפשר, פיצוי-פינוי כבר עכשיו, הכנת ישראל לקליטה מוצלחת של המתנחלים כבר עכשיו, הדגשת המשותף עם המתנחלים בתחומים אחרים. כמובן שכל זה לא יגרום לכך שרוב המתנחלים פתאום יהיו שמאלנים, אבל זה דרך עדיפה להציג את עצמך לציבור הרחב + זה יותר מעשי.
—— "הפסקה מיידית של בזבוז אוצר המדינה לטובת מפעל ההתנחלויות – למעלה ממאה מיליארד דולר עד היום – והשקעתם בחינוך, בבריאות ובביטחון האישי."
הרעיון שהדרך לשכנע את הציבור הישראלי להתנגד להתנחלויות היא באמצעות פניה לשיקולים כלכליים היא אמונה תפלה של השמאל שאין לה אחיזה במציאות.
—— "מסירת ”האגן הקדוש“ בירושלים לריבונות בינלאומית."
אני בעד הרעיון. אני חושב שאני במיעוט בעניין הזה גם בקרב שמאלנים. מעשית אני לא חושב שיהיה שלום בעתיד הקרוב, ולכן אני לא חושב שירושלים תחולק בקרוב. אבל אני חושב שכדאי לישראל להיראות כמדינה שמוכנה לכבד את העובדה שגם לאחרים יש חלק בעיר מבחינה דתית, ובכלל זה לא רק הפלסטינים, אלה כל המוסלמים וכל הנוצרים וכל היהודים ולמעשה כל האנושות. זה בדיוק מסוג הדברים שנשמעים מצויין לאוזניים מערביות ויגרמו לנו להיראות טיפה פחות ברברים מהפלסטינים. זה התדמית שישראל והשמאל הישראלי צריכים לקדם. בסופו של דבר זה יחזק את התביעה שלנו על ירושלים הרבה יותר מכל ההצהרות והשכונות ומאבקי הנדל"ן עם הפלסטינים.
—— "שוויון אזרחי מוחלט לכל אזרחי ישראל – ערבים ויהודים, חילונים וחרדים – בזכויות ובחובות."
אחרי כל הדיבורים שלנו על כך שאי אפשר לדבר רק על ליברליות ושיח זכויות, ושצריך להכיר גם בחשיבות של זהות לאומית, ואפילו הצד הדתי שבה, כדאי לקחת את זה בחשבון גם בהקשר הזה. צריך להציע יותר מאשר שוויון אזרחי. בגלל זה חבל שיריית הפתיחה של יניב והספרי הייתה לירות בכל מי שאינו כמוהם. צריך להציע כבוד הדדי, דו שיח, שותפות אזרחית שאינה מבוססת על שלילה ובוז כלפי האחר וזהותו (בניגוד לסוג השותפות שהשמאל הקיצוני מוכר שמבוססת על שלילת הלאומיות היהודית). רב תרבותיות במובן החיובי ולא כמעטה להרס ישראל.
—— "הפסקה של בגידת המדינה באזרחיה הערבים."
זה טוב, אבל כדי לעשות את זה ברצינות אתה צריך לפנות לציבור הערבי ולדבר איתו בגובה העיניים, בדיוק כמו שאתה צריך לדבר עם המתנחלים. לא בגלל שזה יגרום להם פתאום לאהוב אותך, אבל בגלל שזה הדבר הנכון וזה הדבר שיש לו יותר סיכוי להביא לתוצאות חיוביות מאשר הגישות הקיימות כיום. צריך לומר לערבים שגם אם אנחנו לא תמיד מסכימים, אנחנו בכל זאת יכולים להגיע לחיים יותר טובים יחד ושותפות אזרחית יותר מוצלחת.
—— "צמצום פערים – ומלחמה ב“חזירים“ – למרות שיש עשירים."
אני לא חושב שלקרוא לעשירים חזירים או לקפיטליזם חזירי זה משהו שיש לו ערך בשיח הישראלי היום מחוץ לשמאל. צריך לדבר בצורה יותר קונקרטית על חזון כלכלי, ולא בז'רגון סוציאליסטי אלא במונחים מעשיים. בסופו של דבר רוב בישראלים הם לא קפיטליסטים פנאטיים ולא סוציאליסטים פנאטיים. הם רק רוצים לדעת שיש מישהו שיודע איך לנהל מערכת כלכלית בצורה טובה שמועילה לאנשים עצמם (קרי החברה).
—— "קריאה נרגשת, לכל מי שמגדיר עצמו כשמאל, להתגייס לטובת החברה בישראל על כל חלקיה. להתגייס ולהפסיק להשתמט מחובותיו לחברה."
הרעיון טוב, הקריאה מיותרת. להפנות אצבע מאשימה לא תועיל לך. אם השמאל החדש הזה רוצה להתגייס למטרות כלל ישאליות, אז תקימו את הארגונים לעשות זאת או תנסו לחבר בין הארגונים (הרבים) הקיימים ולעשות איתם את מה שאתם רוצים לעשות. או שלפחות תפרסמו את מה שכבר עושים.
מאי 23, 2010 at 1:55
הממ…
ראיתי עכשיו באינטרנט את התכנית האחרונה של "מועצת חכמים".
היה שם קטע יפה לקראת הסוף
שאלדד יניב (!) ושמעון ריקלין הסכימו על כך שהדרך המתנחלית הקלאסית היתה שגויה וצריך לחשוב ביחד, אחרת, על חלוקה שתשמור על המדינה היהודית הדמוקרטית, משאת נפשם של הציונים כולם.
וזה אולי מה שהיה חסר לי במניפסט השמאלי לאומי.
הביחד הזה. לא כקלישאה.
ברצינות. יש במתנחלים אנשים שקולים ורציניים שמכירים בבעייתיות הלאומית של האג'נדה שלהם. בכלל, מדובר בציבור ערכי ומסור מעין כמותו.
להציג אותם בצורה גסה של משיחיים הזויים שחוסמים את הדרך לדמוקרטיה – מפספס הרבה מהעניין. גם גדי עושה את זה הרבה במאמרים שלו וזה חבל מאוד.
אני באמת מאמינה שאם תהיה הידברות אמיתית עם החלק הזה של המתנחלים, אפשר יהיה לגייס את הציבור הזה לעשייה חלוצית, מעין ציונות – אוונגרד כמו שהם רוצים להיות, אבל בתוך הקו הירוק או בתוך הגושים.
ועוד דבר חשוב – היו טעויות רבות באיך שההתנתקות נעשתה. בואו לא נשכח את זה. זה שלא קיבלנו ערבויות מהפלסטינים ובינלאומיות לבטחונה של ישראל, זה שלא השארנו שם צבא בחלק מהזמן.
הרטוריקה של השמאל הלאומי לא מדברת על הינתקות והפרדה שפויה ומחושבת. היא נשמעת יותר כמו היבדלות אמוציונליות מכל הלכלוך הלא הומניטרי של הכיבוש כולל המתנחלים. לברוח משם מהר – כדי להיות חברת מופת, וכדי שיאהבו אותנו בעולם, ולנטרל את המשיחיים ההזויים האלה כדי שנוכל להגיע סופסוף למטרות שלנו…
בעיה.
גם טכנית – מציאותית וגם רטורית – אידאולוגית.
אם אתם רוצים להיות בן גוריון, ובגין – צריכים להיות ממלכתיים. ולקרב, ולדבר, ולהציע אלטרנטיבות מורכבות ומחושבות שמדברות על חשיבותה של ארץ ישראל ושל רוב יהודי. ולא לזלזל בקשר של עם ישראל וארץ ישראל. זה מנוכר, לא מדוייק ולא לאומי.
אם תלכו על האופציה המחושבת, המורכבת, הממלכתית והשפויה יצטרפו אליכם אנשים רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית.
הלוואי.
מאי 23, 2010 at 17:40
מזמן לא יצא לי כה לגמרי ולחלוטין להסכים עם דעה שהובעה במדור זהנ כפי שאני מסכים עם תגובתו של יוסי (הראשונה בסדרת תגובות זו) המתחילה במילים:
"אני לא צריך שמאל חדש בשביל זה. מה רע במרצ?"
הרעיון בתגובתו של יוסי שכה תומך אני בו היא ההפרדה בין חיסול ההתנחלויות ובין סיום הכבוש.
רוב הישראלים רחוק מאד מלהיות מאוהב בהתנחלויות וברעיון ההתנחלות, אך מאמין בכנות, שההתנחלויות הן אמצעי בטחוני חשוב, שלא ניתן בלעדיו לקיים בטחון.
נראה לי שאם תבקש מישראלי שגילו פחות מ-50 להסביר מהו כבוש, הוא יאמר לך בערך משהו כזה: כאשר פורצת מלחמה בין שתי מדינות, צבא המדינה המנצחת נכנס אל השטח הכבוש ולאחר מכן המדינה המנצחת מקימה בשטח הכבוש ישובים חדשים, הקרויים התנחלויות ומעבירה אליהם חלק מתושביה. בדוגמה זו מומחשת התופעה, שבתודעת רוב הצבור הישראלי, מצטיירות ההתנחלויות כחלק מתופעת הכבוש. מדובר באנשים לא קצוניים, שרובם מעונין להגיע לשלום והם סבורים שחיסול ההתנחלויות הוא חלק מסיום הכבוש – הן תחוסלנה יחד עם סיומו של הכבוש. על פי הבנתם, כבוש והתנחלויות חד המה.
בעבר נסוגה ישראל משני שטחים כבושים, מלבנון ומסיני. שתי הנסיגות האלה נתאפשרו, כיוון שישראל לא הקימה התנחלויות בלבנון וההתנחלויות בצפון סיני הוקמו על אחוז זעום מן השטח הכבוש. לכולנו ברור שאילו, חלילה, הוקמו התנחלויות בלבנון, או שההתנחלויות בסיני היו מסיביות ועל כל השטח, הרי שעד היום היינו תקועים בלבנון וכמובן שלא היה שלום עם מצריים, אלא מלחמות נוספות איתה. במילים אחרות, בשלב הראשון עלינו לחזור אל המצב ששרר בגדה עד תחילת שנות השבעים – כבוש-ללא-התנחלויות.
באשר לפלסטינאים, למותר לציין, שהם רואים בשני סוגי הכבוש יצורים שונים לחלוטין. התחושה שמשרה כבוש צבאי ללא התנחלויות, היא תחושה של זמניות. זהו כבוש שבא לפתור לכובש, לפחות באופן זמני, בעיה בטחונית (אמיתית או מדומה). למדינה הכובשת אין שום אינטרס להמשיכו כאשר בעיתה הבטחונית נפתרת. כבוש-עם-התנחלויות, לעומת זאת, מבחינתם של הנכבשים הוא ענן קודר ומאיים, המשרה את תחושת התמידיות ויוצר פחד מוצדק, שגם את מה שעוד נותר בידם, הם עלולים לאבד לחמדנותם של הכובשים. ההתנחלויות מהוות הוכחה לכוונתו האמיתית של הכובש – התפשטות טריטוריאלית אל עבר אדמותיו של הנכבש (הפלסטינאים) וסילוקה ההדרגתי של האוכלוסיה הכבושה.
אם יאומץ עקרון ההפרדה שאותו הסביר יוסי, יחוסל הכבוש בשני שלבים: פנוי ההתנחלויות ממתנחלים ולאחריו תחילת תהליך סיום הכבוש הצבאי. במילים אחרות – בשלב הראשון חוזרים ל-1968, אך עדיין לא ל-1967.
ההבדל בין שני התהליכים האלה הוא עצום: חסול ההתנחלויות חייב להעשות מייד, באופן חד צדדי, ללא כל התניה וללא כל תלות בהתנהגותם הרעה או הטובה של הפלסטינאים ותוך המשכת הכבוש הצבאי. (כך צריכים היו גם לנהוג בעזה).
ומה באשר לסיום הכבוש?
כאן חייבים לנקוט בגישה ההפוכה. סיום הכבוש חייב גם חייב להיות מותנה בהתנהלותם ובהתנהגותם של הפלסטינאים ורק לאחר מו"מ קשוח. הבצוע חיב להעשות ע"י דילול זהיר והדרגתי של הכוחות. באיזורים מסוימים יהיה הדילול מהיר ובאחרים – איטי יותר. הנקודה החשובה היא, שמאחר שמדובר יהיה בשטחים ריקים ממתנחלים, הרי שנסיגת צהל ו/או דילול כוחותיו יוכלו ללא קושי להיות הפיכים. במקרה של היווצרות בעיות בשטח, הבדלי הכוחות האדירים בין ישראל לפלסטינאים יאפשרו לצהל (ולצהל בלבד) בקלות ובמהירות לחזור אל האיזורים שפנה פנוי מוחלט.
חייב כל ישראלי, שאינו לאומן פנאטי, להבין כי אם לא יהיו לנו העוז והתבונה לפנות את ההתנחלויות באופן חד צדדי ומידי, הרי שלנצח נאכל חרב. מלחמתנו בפלסטינאים לא תסתיים לעולם
מאי 23, 2010 at 21:53
שלום עכשיו ושינוי בגוף גס אחד.
מאי 23, 2010 at 23:54
אני מזדהה לגמרי עם הציטוט שפורסם פה מהמסמך של אלדד יניב ושמואל הספרי איך לצערי המשיח יבוא לפני שלמדינת ישראל ובמיוחד לממשלה כלשהי בישראל יהיה את השכל והאומץ לפעול בצורה הזאת
מאי 24, 2010 at 4:56
מסכים עם משה.
חשוב לתמצת את הרעיון בפחות מילים.
הטאג ליין צריך להיות "התכנסות חכמה*" –
האזרחים מאחור**, הצבא מלפנים.
*חכמה, בניגוד לתוכנית ההתנתקות.
**מאחורי הגבול.
מאי 24, 2010 at 13:43
–>"הרעיון בתגובתו של יוסי שכה תומך אני בו היא ההפרדה בין חיסול ההתנחלויות ובין סיום הכבוש."
המילים לא מוצלחות, הרעיון טוב.
ברמה יותר מפורטת צריך להבין שאין מצב שבו ישראל ממשיכה להתנחל בשטחים כאילו הם חלק ממדינת ישראל בלי בסופו של דבר נצטרך לתת אזרחות לתושבי השטחים הערבים או לפנות את המתנחלים. לכן המשך הבניה בהתנחלויות הוא לא חכם בלי קשר לשאלות בטחוניות או סיכויי השלום. זה לא אומר שאפשר פשוט להניף את היד ולהעלים את ההתנחלויות, אבל המדיניות העקרונית של ישראל גם מעשית וגם תדמיתית צריכה להיות סיום מפעל התנחלויות והפנייתו לתוך ישראל. כפי שהחברה הישראלית השקיעה כל כך הרבה מאמץ להעביר את אזרחיה מישראל לשטחים, צריכה להיות תזוזה בכיוון השני. המתנחלים הם בני אדם, אי אפשר להשתמש בהם ככלף מיקוח למשא ומתן שאולי יהיה.
ברמה המדינית יש לישראל שני אינטרסים סותרים. מצד אחד המשך השליטה הישראלית הצבאית על שטח מסוים מאפשרת לנסיגה לשמש קלף מיקוח במו"מ. מצד שני במצב של העדר שלום, האינטרס של ישראל הוא לחזק את התדמית שפתרון שתי המדינות כבר קיים בפועל, שהמחלוקות בינינו לבין הפלסטינים הם על מיקום הגבול, ולא על עצם קיום המדינה הפלסטינית, ואם אין שלום זה בגלל הפלסטינים. לכן ישראל צריכה לשאוף לצמצם את הסממנים של שליטה צבאית ישראלית עד כמה שאפשר.
מבחינה בטחונית אנחנו צריכים לשאוף ליכולת פעולה וגמישות. זאת אומרת שצה"ל יהיה מסוגל להחזיק בשטח, לסגת משטח, להיכנס שוב ולפעול בהתאם לתנאים משתנים. אם הפלסטינים יאמינו ביכולות האלה אז הצורך שלנו להשתמש בהם בפועל יקטן.
–>"רוב הישראלים רחוק מאד מלהיות מאוהב בהתנחלויות וברעיון ההתנחלות, אך מאמין בכנות, שההתנחלויות הן אמצעי בטחוני חשוב, שלא ניתן בלעדיו לקיים בטחון."
אני לא חושב שרוב הישראלים מיחסים להתנחלויות חשיבות בטחונית. המתנחלים לא הצליחו למכור את הסיפור כאילו הם מגינים על ישראל. אבל ישראלים לא נהנים לפנות התנחלויות אם לא ברור להם איזו מטרה זה משרת. הם היו מוכנים לפנות את עזה כאשר היה נראה להם שזה שירת מטרה מסויימת. אבל כאשר צה"ל והממשלה שתמכה בנסיגה הראתה יכולת מאכזבת להתמודד עם המציאות לאחר הנסיגה, הציבור הישראלי מין הסתם פחות מתלהב מנסיגות אחרות.
–>"נראה לי שאם תבקש מישראלי שגילו פחות מ-50 להסביר מהו כבוש, הוא יאמר לך בערך משהו כזה: כאשר פורצת מלחמה בין שתי מדינות, צבא המדינה המנצחת נכנס אל השטח הכבוש ולאחר מכן המדינה המנצחת מקימה בשטח הכבוש ישובים חדשים, הקרויים התנחלויות ומעבירה אליהם חלק מתושביה."
נכון. הרבה ישראלים לא מבינים שבתקופה שבה אנחנו חיים כיום יש הרבה יותר מגבלות על המנצחים במלחמה מאשר בעבר. זה אולי הביש מזל שלנו שפיספסנו את כל המלחמות שבהם היה מותר לעשות כל מה שרוצים. אבל מצד שני, לא בטוח שישראל הייתה יכולה לקום בתקופה אחרת.
–>"בעבר נסוגה ישראל משני שטחים כבושים, מלבנון ומסיני. שתי הנסיגות האלה נתאפשרו, כיוון שישראל לא הקימה התנחלויות בלבנון וההתנחלויות בצפון סיני הוקמו על אחוז זעום מן השטח הכבוש. לכולנו ברור שאילו, חלילה, הוקמו התנחלויות בלבנון, או שההתנחלויות בסיני היו מסיביות ועל כל השטח, הרי שעד היום היינו תקועים בלבנון וכמובן שלא היה שלום עם מצריים, אלא מלחמות נוספות איתה. במילים אחרות, בשלב הראשון עלינו לחזור אל המצב ששרר בגדה עד תחילת שנות השבעים – כבוש-ללא-התנחלויות."
נכון מאד. הקמת ישובים לפני קום המדינה ואחריה שירתו מטרות ציוניות מאד מוגדרות. אבל התיישבות בשטח כבוש לאחר 67 לא שירתה את אותן מטרות, אלא מהווה נטל בטחוני ומדיני.
–>"באשר לפלסטינאים, למותר לציין, שהם רואים בשני סוגי הכבוש יצורים שונים לחלוטין."
אני לא חושב שזה נכון. הפלסטינים לא מבחינים בין סוגי הכיבוש או לפחות הם מנסים בתעמולה שלהם לטשטש את ההבחנה הזו. הם לא הבחינו בין הכיבוש בלבנון לכיבוש בטחים לכיבוש האמריקאי בעיראק. אבל זה לא נורא. מי שכן מבחינים בין סוגי כיבוש הן מדינות המערב הדמוקרטיות, שהן קהל היעד העיקרי שלנו ברמה הדיפלומטית/תעמולתית. בנוגע לפלסטינים (ולערבים בכלל), זה לא נורא אם הם לא מבחינים בין סוגי כיבוש, אם החשש שלהם שכיבוש ישראלי יגמר בסיפוח והתנחלויות ירתיע אותם מלצאת למלחמות נגדנו.
–>"במילים אחרות – בשלב הראשון חוזרים ל-1968, אך עדיין לא ל-1967."
כן. אבל חלק מזה הוא שגם הישראלים וגם הערבים יחזרו לראות בישראל מדינה שגם בגבולותיה המצומצמים מסוגלת לנצח במלחמות.
–>"חייב כל ישראלי, שאינו לאומן פנאטי, להבין כי אם לא יהיו לנו העוז והתבונה לפנות את ההתנחלויות באופן חד צדדי ומידי, הרי שלנצח נאכל חרב. מלחמתנו בפלסטינאים לא תסתיים לעולם"
לא. צריך למחוק את הביטוי לנצח נאכל חרב מהשיח הפוליטי בארץ. צריך להבהיר: לא בטוח שהפלסטינים מוכנים לשלום, אם או בלי התנחלויות. יש סיכוי לא רע שהם או חלקם ישאפו לפגוע לישראל גם אחרי נסיגה, בוודאי אחרי נסיגה חלקית אבל יכול להיות שגם אחרי נסיגה מלאה, בוודאי בהעדר שלום, אבל יכול להיות שגם עם שלום. הימין גם צודק שפינוי התנחלויות עלול לעודד אותם בטווח הקצר לנסות להגיע לעוד הישגים באמצעות שימוש באלימות. זו לא הסיבה שצריך לפנות התנחלויות.
הסיבה לפינוי ההתנחלויות היא שבניית התנחלויות בשטחים לא מקטינה או מרתיעה את הפלסטינים מלהישתמש באלימות, כלומר אין להן ערך צבאי, ובאותו הזמן הן מקשות ומקטינות את היכולת של ישראל להשתמש בכוחה הצבאי וברמה המדינית הן מאיימות על עצם קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומקשות על יכולתה להצדיק את עצמה ולנהל מו"מ לשלום. סיבה נוספת לפינוי הההתנחלויות הם המתנחלים עצמם. הפרוייקט הזה לא יכול להימשך, אז להמשיך אותו ולעודד אנשים לעבור או להמשיך לגור שם כאשר גורלם בספק זו אכזריות. מחיילים אפשר לצפות להיות מוכנים למתקפה או לנסיגה בהתאם לצורך, אבל לא מאזרחים.
ובאשר לשאלת מלחמתנו בפלסטינים (או הערבים בכלל), יש חשש שהערבים לא באמת ישלימו עם קיומנו כאן, וחלק מהם ימשיכו לערער עליו גם ברמה ההתעמולתית, גם ברמה הדיפלומטית וגם באמצעות כח. אבל כל זה לא מונע מישראל להמשיך להתקיים ואפילו לפרוח בדיוק כפי שעשתה כבר 63 שנים. ישראל צריכה לשאוף לשלום, ולפעול כדי להגיע אליו. אבל במציאות של העדר שלום ישראל יכולה להמשיך להתקיים ולהצליח למרות זאת כל הזמן שיש לה את היכולת להרתיע את רוב אויביה מלפעול נגדה, מוכנות להתמודד עם איומים (אם ההרתעה לא עובדת), מערכת כלכלית מתפקדת, הכרה וקשרים דיפלומטיים, מערכת דמוקרטית מתפקדת (וליברלית יחסית), ובסה"כ חברה מתפקדת. במאמצי המלחמה שלהם נגדנו, הפלסטינים מנסים לערער על הדברים האלה. השליטה בשטחים + בניית ההתנחלויות משרתים את המטרה שלהם, ולכן צריך לסיים אותם. אם בנוסף לכך אפשר גם להגיע לשלום זה יהיה יותר טוב. ואם השלום הזה יהיה גם שלום חם, אפילו עוד יותר טוב.
מאי 24, 2010 at 19:26
גם אם מהות הדברים נכונה, הבעיה היא עם חלק מהדוברים, בעיקר אלדד יניב. לשמוע אותו גם השבוע במועצת החכמים (22.5)וגם בהפגנה בכיכר ציון – האיש מנפנף בציונות, אבל דומה שהוא ציוני בערך כמו גדעון לוי. נראה שהאיש יותר שמאלה מ"שלום עכשיו", וזה חבל. גם אוסף הביטויים שלו (אלדד, בחייאת, לא צריך לנבל את הפה כדי להוכיח שאתה אחד מהחבר'ה, יענו "ישראלי אמיתי". צא מזה כבר) והניסיון לדה-לגיטימציה נוראי כלפי המתנחלים, זו פשוט הסתה לשמה. אני מתנגד להמשך הכיבוש, אבל דה-לגיטימציה ופומפוזיות, הדרה של ציבור והלקאה עצמית – זה לא פיתרון לשום דבר.
לגופם של דברים, לישראל נחוצים גבולות ברי-הגנה, גבולות מוכרים בינ"ל. דומה שהקייס הישראלי בעולם נחלש מעצם המשך הישיבה הממושכת והיקרה ביהודה ושומרון. השאלה מה עושים ברמה המעשית. פינוי 300,000 איש הוא מבצע אדיר בכל רמה שהיא, וטראומת ההינתקות על ציבורים שלמים בישראל לא תסייע בעניין. לכן, לנו, אנשי השמאל הציוני, יש עוד עבודת שכנוע רבה להשגת קונצנזוס רחב מאוד, ככל האפשר, שיאפשר מהלך כזה. הפלסטינים, כך נראה, לא יכירו בישראל גם בעוד 50 שנה – והחובה לקחת את גורלנו בידנו היא הדבר המרכזי והחשוב ביותר. עלינו לחזור לגבולות מוכרים, בהקדם!
מאי 26, 2010 at 12:47
איך פינוי בלי הסכם יביא לגיטימציה בינלאומית?
זה לא יקרה בלי חזרה לגבולות 67 (כולל בירושלים. אמור מעתה: חצי מיליון מתנחלים, לא 300,000. מראייה בינלאומית אין הבדל בין גילה לבית אל).
חזרה לגבולות 67 בלי הסדר – זה כמובן לא יקרה – אין אפילו בדל סיכוי לקונצנזוס פוליטי כזה. ובלי גבולות 67 אין לגיטימיות בינלאומית.
ומי שחושב שלגיטימיות בינלאומית זה צ'ק פתוח – שיסתכל על עזה. שם הנסיגה דווקא כן קיבלה סוג של חותם כשרות, בגלל שהייתה מבוססת על גבולות 67, אבל עופרת יצוקה שינתה את דעת הקהל, הפנתה תשומת לב לשאלת המצור, והרעה מאד את מעמדה של ישראל בעולם. אפשר כמובן להאשים את חמאס, או את העולם. אבל התוצאה היא זהה. הנסיגה מעזה לא תרמה ללגיטימיות ישראל.
בהנחה שכל נסיגה חד צדדית תוביל לדינמיקה דומה בגדה – אני באמת לא רואה מה הטעם.
אם המטרה היא לגיטימיות בינלאומית, "גבולות מוכרים", כאלה לא יושגו במהלך חד צדדי. רק בהסדר. ואם הסדר אינו אפשרי – אז כנראה שהארץ כבר לא תחולק.