וזה אחד הניתוחים המבריקים ביותר של הפוליטיקה האמריקאית

שהזדמן לי לקרוא בזמן האחרון. והוא נכנס לזה דרך תופעת ה Tea Party. במאמר אחר טען המחבר, מארק לילה ששתי מהפיכות גדולות בתרבות האמריקאית, הנתפשות כמנוגדות, הן בעצם משלימות. מהפיכת שנות השישים ומהפיכת ריגן. לכאורה ניגוד. אבל בפועל שתיהן דיברו בשם אותו ערך, אינדיבודואליזם. לא היתה בעיה לאנשים לשלב את זה: ברוקרים מוול סטריט מוכנים, מסתבר, לעשן גראס בסופ"ש, ובנקאים רפובליקנים גילו שלא אסון להתגרש. אבל התוצאה המשולבת, רדיקליזציה של הדחף האינדיבידואליסטי, הולידה קריסה הדרגתית של האמון בפוליטיקה, ומובילה להחרפה של משבר הלגיטימציה. גם תענוג לקרוא, כי זה כתוב מבריק. להנאתכם, הנה הלינק ל"היעקובינים של מסיבת התה" בניו יורק ריביו אוף בוקס.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=615
  • תגובות ב-RSS

4 תגובות לפוסט ”וזה אחד הניתוחים המבריקים ביותר של הפוליטיקה האמריקאית“

  1. מאת עידו לם:

    רייגן היה מנהיג מבריק שלא למרות אלא בגלל שמרנותו הוא הוביל את ארה"ב לניצחון חסר תקדים על אימפריית הרשע הקומוניסטית שיגשוג כלכלי ואמונה באמריקניזם, צריך לזכור שלפני היה את גדול כושלי הנשיאים האמריקאים קרטר שחירבן כול דבר שהוא נגע בו.

  2. מאת יוסי האחר:

    איזו אומה!
    אני קורא ורק חושב (כן כן, עם כל הלעג והביקורת על פוקס ניוז ורש לימבו) על העושר בשוק הדעות והקולות האמריקאי ולעומתו על המנופול הבולשווקי שתפסו כאן כמה רשתות רדיו ציבוריות, שלושה עיתונים ושתי חברות חדשות, בשוק הדעות המקומי.

  3. מאת מגבניק:

    צר לי, אבל אני לא שותף להתלהבות.

    הכותב מאשים את הציבוריות האמריקאית בפופוליזם, אבל מהו המאמר אם לא הפופוליזם בהתגלמותו –

    הכותב צובע מהר-מהר את המפה הפוליטית בעיוות הרגיל, ומשייך (ולמה אני לא מופתע) את נושא זכויות הפרט בלעדית לשמאל –

    למרות שהקו המפריד בין ימין לשמאל נוגע לשאלת המעמדות *הכלכליים* (מרקס, מישהו?) ולא לזכויות הפרט, חוזר ומחצרר הכותב את ההטעיה הרגילה, כאילו זכויות הפרט וההבדלים הכלכליים הם מקשה אחת ולא שני נושאים שונים שניתן לנקוט בעמדה שונה לגבי כל אחד מהם (?) –

    כאילו השמאל מחובר מהותית עאלק לאוטונומיה של הפרט *מהגדרתו*, וכאילו הימין מנותק ממנה *בהגדרתו*:

    "During the Clinton years the country edged left on issues of private autonomy (sex, divorce, casual drug use) while continuing to move right on economic autonomy (individual initiative, free markets, deregulation)." –

    .

    אבל זכרונו הקצר של הכותב לא עומד לו להסביר את הציבוריות הקומוניסטית בברה"מ ובשאר 'הרפובליקות העממיות-סוציאליסטיות' של העולם למשל, שהייתה כמובן מאד שמאלית ובאותה עת מאד אנטי 'אוטונומיה של הפרט' (?) –

    הגיונו המוזר של הכותב לא עומד לו להסביר איך זה שדווקא השמאל *הוא* הגורס שיש להתערב בחיי הפרט עד למקסימום הניתן על מנת 'לשמור שכולם יהיו שווים' (מיסים גבוהים, רגולציה מקסימלית, ביורוקרטיה, 'מדינה אומנת' וכו') –

    .

    וכך מדלג לו הכותב בששון לעבר 'הנרטיב' (כן, שוב) של 'דמוקרטים צודקים תמיד':

    הרי אם המדובר בשתי שאלות פוליטיות שונות (שאלת המעמדות ושאלת האוטונומיה של הפרט), אז יש *ארבע* עמדות פוליטיות בנושאים אלו, ולא שתיים (?), רק הטוטליטריות מנוגדת לחוקה בארה"ב ולכן קיימות בה רק שלוש –

    העמדה המנוגדת לעמדת השמאל בנושא התערבות המדינה בחיי הפרט היא העמדה *הליברטריאנית* (ליברלים קלאסיים) –

    אבל את המכשול הרעיוני הזה מנפנף הכותב בקלות כשהוא פוטר את הליברטריאנים כ'אספסוף' ותו לא (Welcome to the politics of the libertarian mob) –

    …ואם לא ה'אספסוף' הליברטריאני עאלק, אז מי יישאר לשמור על זכויות הפרט ש'לא ייעלמו' חלילה?

    …ייקמט אם כן 'הקורא המתוחכם' עאלק את מצחו, ויגיע (אליבא דהכותב) למסקנה 'הבלתי נמנעת':

    (רק) הדמוקרטים 🙂 …

    .

    הוא מאשים את הציבוריות האמריקאית ביעקוביניזם –

    רק שוכח לציין משום מה שהיעקובינים היו דווקא מוכרים בשם נוסף, 'האגף השמאלי' –

    (וויקיפדיה:)

    "במהפכה הצרפתית סימלו היעקובינים את השמאל הרדיקלי. הם שאפו לשוויון מלא ולשלטון ריכוזי והיו מוכנים להקריב את חייהם לשם כך. הם נלחמו לביטול התניית זכות הבחירה ברכוש, וחיפשו דרכים להקלת מצוקתם של ההמונים. היעקובינים היו מקורבים אל ההמון, הבינו לרוחו וסחפו אחריהם רבים. הם סברו כי על המדינה מוטלת החובה לפקח על מפקיעי המחירים ולהשליט בכוח שוויון חברתי וכלכלי, אפילו על ידי פגיעה בחירות האישית. הם גם סברו כי יש להשליט את עקרונות המהפכה בכל מחיר. למרות דעותיהם הקיצוניות, הפכו היעקובינים לכוח המוביל באספה המחוקקת."

    .

    הוא תוקף את המבקרים את הדמוקרטים בטענה שהם 'אנטי שלטוניים' –

    (The new American populism is not, by and large, directed against immigrants. Its political target is an abstract noun, “the government,” which has been a source of disenchantment since the late Sixties.) –

    ומכאן שאליבא דהכותב 'זה בסדר' לבקר את השילטון אם הוא בידי הרפובליקנים, אך כשהוא בידי הדמוקרטים הם הופכים לשלטון עצמו –

    ולכן כל המבקר את הדמוקרטים הוא 'אנטי-שלטוני' עאלק החותר תחת אושיות המדינה והחברה כביכול (?) –

    'הגיון צרוף' עאלק, וטענה שמרנית למהדרין מפי מי שמתיימר לטעון שההגיון של שנות השישים עדיין תקף (?)

    .

    הוא תוקף את הימין כאנטי-אינטלקטואלים (Today’s conservatives prefer the company of anti-intellectuals who know how to exploit nonintellectuals) –

    ובכך מנסה בפופוליזם זול לנכס גם את האינטלקט עצמו ❗ לדמוקרטים דווקא (?)

    …נראה לי שהוא ויניב/הספרי יסתדרו מצוין 🙂

    .

    …והמניע ל'תיאוריה' הפתאומית, כמו תמיד וכמו אצלנו, מתגלה כאן:

    Over the next six months, as midterm elections approach, we’ll be hearing a lot from and about the Tea Party movement. Right-wing Republicans hope to lead the movement by following it."

    .

    בקיצור, גם לעיתון 'הארץ' למשל יהיה מי שיקרא 'פיסגת הכבוד של העיתונות הגבוהה בישראל' –

    אבל זה לא יהפוך את המדור הספרותי (Review of Books…) של בני ציפר או את המאמרים של גדעון לוי לנכונים יותר (?)

    …וגם לא את המניפסט של 'השמאל הלאומי' 🙂

  4. מאת מיכה:

    מאד מעניין. זה מכניס לקונטקסט כל מיני תהליכים בארה"ב ובעולם בכלל.