• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=635
• תגובות ב-RSS

10 תגובות לפוסט ”קצת נחת, באמצע כל זה. אלנבי בשבוע הספר.“

1. מאת שירי:
   

   יוני 8, 2010 at 8:25

   יפה! נראה לי עדיף החמצה ביקורתית והצלחה במכירות ובפופולריות על ההפך.

2. מאת עידו לם:
   

   יוני 8, 2010 at 9:24

   מברוק גדי שיהיה לך עוד הרבה הצלחות מוחמצות כמו אלה.

3. מאת ג'ו כלום:
   

   יוני 8, 2010 at 22:55

   כאמור, גם אני מאוד מרוצה מהספר.

   כמו כן, יצא לי להשאיר אותו בסלון, והוא נקרא בשקיקה ע"י אחד משותפי הנאמנים, וגם הוא מאוד מרוצה. בנתיים, אצלנו אוהבים אותו.

4. מאת מגבניק:
   

   יוני 9, 2010 at 7:02

   ברכות ומברוק, וממילא אתה בחברה טובה –

   גם קישון 'הוחמץ' בזמנו.

5. מאת שירי:
   

   יוני 9, 2010 at 16:04

   קישון הוא חברה מצוינת להיות בה. כמה חבל שקישון היה ממורמר מאוד מה'החמצה'. ובושה ש'החמיצו' אותו! ינוח על משכבו בשלום.

6. מאת נתן .:
   

   יוני 10, 2010 at 8:52

   למרות שלא עשיתי מחקר, אני מקבל את הרושם שכל פעם שאני קורא במאמר את המישפט "ישראל הדשנה, המצליחנית והמבוססת "( שהוא בן דוד של "גברים אשכנזים שמאלנים" שהוא בעצמו אחיין של "אליטות רקובות ונהנתניות" שגם הוא קרוב משפחה של "שינקינאים שלא משרתים בצבא") אני יודע שאם אסתכל על שמו של מחבר המאמר אני אגלה בודאות שאותו בעצמו אפשר להכניס לקטגוריה הזאת.

7. מאת עידו לם:
   

   יוני 10, 2010 at 8:54

   אף אחד לא החמיץ את קישון הבכיין הנרגן, הוא היה מאוד פופולרי עד שנות ה 70 ומשם הוא היה בירידיה וכבר לא דיבר אל הקהל, האיש היה רודף כבוד ללא תקנה שתמיד התבכיין שמקפחים אותו בשל הפרו ישראליות שלו לא מיניה ולא מקצתיה.

8. מאת מגבניק:
   

   יוני 11, 2010 at 8:15

   מאת עידו לם:
   יוני 10, 2010 at 8:54

   "אף אחד לא החמיץ את קישון הבכיין הנרגן, הוא היה מאוד פופולרי עד שנות ה 70 ומשם הוא היה בירידיה וכבר לא דיבר אל הקהל, האיש היה רודף כבוד ללא תקנה שתמיד התבכיין שמקפחים אותו בשל הפרו ישראליות שלו לא מיניה ולא מקצתיה. "

   –

   נו, הפוליטרוקים של היום גם מתיימרים גם להבין בספרות (?), לא רק לדכא אותה 🙂

   קישון מכר *40 מיליון* ספרים שתורגמו ל-37 שפות ברחבי העולם וזכו בשפע של פרסים בינלאומיים, יצר סרטים שזכו בגלובוס הזהב והיו מועמדים לאוסקר, מחזות שלו הועלו בברודווי ודווקא היו פופולרים מאמצע שנות השמונים ועד היום –

   לפי תיאורו הרשמי לפרס ישראל בו זכה רק אחרי שנים רבות (בשים לב לעובדה שלא את פרס ישראל לספרות העניקו לו חלילה, אלא רק על 'מפעל חיים ותרומה לחברה'…) מכירות ספריו הפכו אותו 'לסאטיריקן הנקרא ביותר בימינו':

   "אפרים קישון מתקרב ל"גבורות", ועדיין הוא יוצר פורה. לאחר שספריו תורגמו ל-37 שפות והפכו אותו לסאטיריקן הנקרא ביותר בימינו, *הוא כתב בשנים האחרונות את הרומן הסאטירי החדש שלו "שעיר לעזאזל"*, שבו הוא עוסק בנושא השואה. על כריכת הספר האחורית הוא כתב: "הם עשו משגה. הם השאירו סאטיריקן אחד בחיים." בכך הוא מסכם פרק עצוב זה בחייו."

   http://www.education.gov.il/pras-israel/pras_16k.htm

   "מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. בשנים אלה קישון מחלק את עתותיו בין אירופה לישראל."

   .

   על כך שקישון המשיך לעבוד במרץ ולא כפי שטענת, מעידים השחקנים דווקא ביום שנפטר, כמו על החרא שהאכילו אותו:

   http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3038736,00.html#n

   "בדיוק חזרתי מסין ומצאתי מחזה חדש שקישון כתב ובו הוא מציע לי תפקיד", סיפר ל-ynet חיים טופול חברו הקרוב של קישון, "מחזה בשם 'תביעת האבהות של הנגר נגד אלוהים'. הוא עבד עד הרגע האחרון, הוא היה איש צעיר ברוחו. היו לו הרבה תוכניות לעתיד ומה צריך יותר מזה. אני פשוט לא מאמין, אבל זה כנראה חלק מהחיים. אני יודע שהוא הלך מאיתנו כשהוא בסדר עם עצמו, בלי תסכולים. הוא מאוד שמח על שקיבל סוף סוף הערכה בישראל".

   ניצה שאול שכיכבה בסרטיו של קישון ספדה: "אני לא יודעת איך מדברים עליו בלשון עבר. פגשתי אותו בקיץ בהקרנה חגיגית לסרט תיעודי על חייו שביים אורי ענבר בפסטיבל בירושלים והיתה התרגשות אדירה. הוא נראה נהדר וקרן מאושר. סוף סוך הכירו בו אחרי כל השנים. נוהגים לומר שאין נביא בעירו, ואני שמחה שהוא זכה להכרה, גם אם מאוחרת."

   .

   מהתגובות שטורחות להדגיש דווקא 'אין נביא בעירו' כהספד, עולה שהניכור שכוון כלפי קישון היה עובדה ידועה ולא 'טענותיו של קישון' עאלק כפי שטענת –

   LOL –

   כאילו שלא נכתבו הדברים במפורש עשרות פעמים, למשל:

   http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3038956,00.html

   "מי שהיה אחר כך נערץ בלי גבול בשל כתיבתו, גילה בכאב שלהעריץ אנחנו יודעים, אבל לאהוב – ממש לא, וכך, דווקא בגלל שהצליח מעבר לים, לא סלחנו לו שנים ארוכות ונברנו בקרבי יצירתו והלעגנו עליה וביקשנו לשכוח אותו, כאילו עצם תהילתו ופרסומו בעולם הוא סוג של אות קלון.

   מה רצינו ממנו? שיהיה שלנו ורק שלנו. רצינו, אני חושבת, בעלות קולקטיבית על כתיבתו ועל נשמתו. רצינו שיהיה אסיר תודה, במקום שנהייה אסירי תודה לו. רצינו להשאיר אותו במעמד המוזר הזה, של סופר-מהגר שפשוט חייב ליישר קו עם איוולתה של המולדת החדשה שלו, ולא – יסתכן באיבתה. וכאן צריך להכות על חטא וגם לתהות מה היה קורה לו קישון היה פורץ לתודעה הבינלאומית בימינו: אנחנו כבר לא כועסים על מי שעושה זאת. אנחנו מסמנים אותו כמצליחן, כמושא של פנטזיה, כנושא של קנאה. קישון לא הקדים את זמנו, הוא הקדים את זמננו.

   גם כשחלקנו לו כבוד ותארים, כמעט תמיד מאוחר מדי, היה בשולי הדברים סוג של עוול. לא היינו מוכנים להודות שהשתנינו, שרוח הזמן ולא כתיבתו של קישון היא הצרה. נהיינו אומה שמנסה לדבר בתקינות פוליטית בשיח הציבורי, אבל בתוכה פנימה נגועה בגזענות הולכת וגוברת. וכך התחלנו לשחוט בעצמנו. למשל, את "סלאח שבתי", שמתישהו הדבקנו לו סטיגמה של התנשאות כלפי מזרחיים. קישון לא ידע להגן על יצירתו וגם לא היה צריך לעשות זאת. מי שצריך היה לראות טוב יותר ורחוק יותר, אלה מבקריו: אם סלאח שבתי הוא ביטוי של גזענות, אז כך גם אחיו התאום שהופרד ממנו טרם לידתו, הלא הוא טוביה החולב. את סלאח צייד קישון בחוכמה וביכולת לנצח את המערכת. טוביה יצא מובס.

   ומה נלמד ממותו, ממותה של ילדותנו? שעידן התמימות של ההומור הישראלי הנשכני-במידה חלף הלך לו. שפעם אפשר היה לדגדג פרות קדושות, והיום אי אפשר לרצותנו אלא בגוויתן המדממת. שנהיינו גסים יותר וערלי לב. שרק במאמץ גדול אנחנו יודעים לומר תודה, ורק מאוחר מדי. יהי זכרו וזכר יצירתו וזכר אהבתו הגדולה לארץ הזאת ולאנשיה – ברוך תמיד."

   .

   מה שהכותבת הנאורה קצת שכחה להזכיר, זה שדעותיו הימיניות של קישון כמו הביקורת החברתית שלו היוו גורם לא פחות בחשיבותו בעליהום של הבולשביקים הנאורים, כמו גם של הקומיסרים התרבותיים:

   (וויקיפדיה:)

   "למרות הצלחתו הכבירה של הסרט, במיוחד בקרב בני עדות המזרח, נמתחה עליו ביקורת קשה באמצעי התקשורת. הביקורת הייתה בשני פנים: על איכות הסרט ועל דרך הצגת הדמויות בו.

   טענתם של מבקרי הקולנוע הייתה שזהו סרט מסחרי ירוד שרמתו היא כשל סרטוני פרסומת, עם כישורי משחק ותסריט דלים. קישון העיד שגולדה מאיר הורתה לא להוציא את הסרט מחוץ לגבולות ישראל, אך לאחר הצלחתו בארצות הברית והפרסים שזכה בהם – היא חזרה בה."

   .

   …והמדובר בסרט *זוכה גלובוס הזהב כאמור ומועמד לאוסקר*, לתשומת לבך.

   על הניכור המכוון נגד קישון *עד היום* תעיד גם ההערה הבאה מדף השיחה בערך 'קישון' בוויקיפדיה:

   "לא הוזכרה כלל העובדה החשובה שיצירתו זכתה להצלחה אדירה וחסרת תקדים במדינות העולם, לרבות תרגום יצירותיו לעשרות שפות, הכרה בחשיבות היצירה ואף הכנסת יצירות שונות מפרי עטו לתוכניות הלימודים במדינות שונות. וכמובן, מעל הכל, הצלחות אומנותיות ומסחריות – חסרות תקדים ליוצר ישראלי – במדינות העולם. למעשה במדינות רבות מוכר קישון לא פחות מבישראל, ונחשב אולי אף יותר."

   וההערה הבאה המראה על קטע שהוסר מהדף:

   ""החל מאמצע שנות התשעים התרחשה 'רהביליטציה' הדרגתית של קישון …"

   .

   התגובה שלך קומראד, היא רק עוד מאותו 'בולשביזם נאור' בו נגועות התרבות והתקשורת הישראליות עד היום –

   וכמוהו השטויות שכתבת – צבר בורות ששניה רק לעוינות והנקמנות הקטנונית בו –

   ומכאן שאתה כמו הרבה מאד 'נאורים רק בעיני עצמם', תרבות וסאטירה טובות לא תזהה גם אם ינשכו אותך בתחת.

9. מאת גדי טאוב:
   

   יוני 11, 2010 at 17:51

   ע' נסח מחדש בלי קללות ואפרסם. ככה לא.

10. מאת ג'ים:
    

    יוני 14, 2010 at 19:48

    ספר נהדר. בהצלחה בהוצאות הבאות :]