יוני 10, 2010
פרשת המשט – סיכום ביניים
לא יצא לי לכתוב בפוסט אחד בצורה מסודרת על כל פרשת המשט. כתבתי מאמר בנושא במגזין The New Republic, למי שמתעניין.
Israel blindly stepped into a p.r. campaign orchestrated by Turkey and Hamas, doing enormous damage to its own international image and credibility. But the raid was not an isolated incident. Rather, it is only the latest example of how Benjamin Netanyahu’s prime ministership is steadily eroding Israel’s legitimacy. For the full piece on TNR's website.
יוני 10, 2010 at 15:55
גדי שלום,
בציר שבין חנין זועבי למיכאל בן ארי, המאמר הזה נראה לי קרוב יותר לחנין זועבי. אבל אם על זה ניתן להתווכח, אני מאמין שתסכים שבציר שבין אהוד ברק ליריב אופנהיימר, המאמר הזה ממש לא רחוק ממה שאומר אופנהיימר.
אני לא מוצא הרבה הבדל בין להגיד את מה שאמרת במאמר ובין לצעוד ביחד עם אנשי חד"ש בכיכר, דבר שאתה התנגדת לו בתוקף. אם צריך להיות סולידריים עם הממשלה ולהצניע את הביקורת בשעה שאנו מותקפים בעולם – היה עליך לצנזר את המאמר הזה, לפחות עד יעבור זעם. אם זה בריא לדמוקרטיה להגיד גם ביקורת לא נעימה – תגיד. אין בימינו הבדל אם אומרים אותה בכיכר או באתר אינטרנט – כיכר העיר הוירטואלית. עצם הצעידה בכיכר עם אנשי חד"ש אינה אומרת שאתה מסכים עימם. להחרים הפגנה כי משתתפים בה אנשי חד"ש זה כמו להודיע לווינט שאינך מוכן לכתוב שם כל עוד מתפרסמים באתר מאמרים של פעילי גוש אמונים ושאר אנשי ימין.
המקרה הנוכחי מעניין לדעתי במיוחד, משום שגדי טאוב דובר האנגלית נראה יותר שמאלני מגדי טאוב של הבלוג הזה.
משום שהתופעה שאני מכיר היא אנשי שמאל ציוני (כמוך וכמוני) שפה בארץ מבקרים קשות את הממשלה, ודווקא בחו"ל מוצאים את עצמם מסבירים "לגויים" שהתמונה שהם היא מסולפת, ושיש שני צדדים למטבע וכו', כלומר כ"שגרירים בהתנדבות" אנחנו נהיים באופן אינטואיטיבי ובלי לקבל שום הנחיות מלמעלה יותר לויאליים לממשלה שבבית אנו קוראים להדחתה, ומסוגלים ליחצן את ההיגיון באסטרטגיה של הממשלה.
אצלך קורה דבר הפוך: בביתך פנימה אתה ממקד את הביקורת בזרם פוליטי שנמצא בעמדה יותר רדיקלית משלך וכוחו הפוליטי חלש מאוד (מרצ+חד"ש=7 מנדטים, בהשוואה לביבי+ברק+ליברמן = 56 אם לא התבלבלתי), ובהפניית הפנים החוצה אל דובר האנגלית אתה ממקד את הביקורת בממשלה שלך.
יוני 10, 2010 at 19:36
מצטרף לניתוח של איתי אשר. מעניין מאד.
יוני 10, 2010 at 21:30
נו זה ברור, וכפי שכתבתי לא אחת.
הסמול כל עולמו הוא השמאל המערבי, ובעיניו הוא רוצה למצוא חן. לקבל הכרה שגם הוא נאור.
גדי קורא לעצמו שמאל לאומי. אבל ברור שאין לשמאל הלאומי הזה כל אינסטינקטים לאומיים. הוא לא חש שום צביטה בלב שעמו מותקף על ידי כמעט כל העולם והוא עוד מצטרף לחגיגה.למעשה כל מי שקורא את המניפסט של השמאל הקורא לעצמו לאומי, נוכח מיד שהלאומי זה הכל הצגה על מנת לקבל אהדה ציבורית של העמך שכל כך חסרה לו. לכותבים אין כל תחושות לאומיות והם מתיחסים ליו"ש כאל חבל ארץ זר. אין להם כל כאב כשהם מציעים לנטוש חבל ארץ זה. הם בכלל לא נוטשים אותו כי מעולם לא חשו שייכות אליו.
יוני 10, 2010 at 22:17
חבר'ה, תרגעו.
גדי במאמר באנגלית הוא אותו גדי של הבלוג, שטוען שההתנחלויות והכיבוש הן הסיבה העיקרית לבידודה של ישראל בעולם. זה נכון שזה יותר כואב לקרוא את זה באנגלית ולדעת שזה יכול לתת צידוק "להאשים" אותנו.
זה מאוד דומה למאמר של ניסים קלדרון שיש אליו לינק גם איפהשהו פה. אין חדש תחת השמש.
אבל זה נשמע אחרת כשזה מתורגם לאנגלית, גם בגלל הקונטסט – כי זה קצת לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, וזה… מציק.
אבל גדי גם מבהיר במאמר הזה שאין משבר הומניטרי בעזה ושישראל לוקחת אחריות על מה שנעשה שם, ואת הסכנות שאנחנו עומדים מולם בהתמודדות עם קבוצות רדיקליות כמו חמס, שזה שונה לחלוטין מהדעות הרווחות בשמאל הרדיקלי האנטי-ציוני בעולם.
יוני 10, 2010 at 22:35
גם לי זה נמשע בדיוק אותו גדי מהבלוג רק באינגליזית, אפעס.
פוסט מקביל רק בעברית:
http://www.gaditaub.com/hblog/?p=620
יוני 10, 2010 at 22:50
שרית, לא טענתי שגדי דובר האנגלית מדבר כמו שמאל אנטי ציוני. גם לא חשבתי שביקורתו על ממשלת ישראל חריפה מדי (שלי יותר, ואני ציוני, לדוגמה אני חושב שהמצור על עזה מחזק את חמאס כלכלית ופוליטית ולכן הוא מטומטם).
הטענה שלי היא שזה מוזר שהוא קרא לאנשי השמאל הציוני לא לתקוע מקלות בגלגלים לביבי וברק בשעת חירום (גם משיקולים אלקטורליים – לטענתו זו הסיבה שהציבור היהודי ברח מהשמאל) בעוד בפועל הוא עושה בדיוק את זה.
השאלה אם זה נעשה בעברית או אנגלית, לצד חד"שניקים או אמריקאים ליברליים, בכיכר או באינטרנט, אינה העיקר.
יוני 11, 2010 at 18:21
איתי,
הטענות של גדי נגד הפגנת השמאל האחרונה התחלקו לשתיים:
אחת – שיקול הכדאיות. לא כדאי להפגין נגד הממשלה עכשיו. הצטרפות של אנשי שמאל ציוני לאנשי שמאל רדיקלי אנטי-ציוני משיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה ממה שהיה רצוי כי זה דוחף את אנשי המרכז – הרוב הדומם – לחיק ממשלת הימין שאינה מטיבה איתנו.
השנייה – מציגה פן רגשי של הדברים: אחרי שחטפנו כל כך הרבה מכל העולם, אז אפשר לחכות קצת, להיות קצת ממלכתיים וקצת מאוחדים, לנשוך שפתיים למרות שזה קשה, ולא להתחיל ישר לזרוק בוץ על הממשלה (למרות שמגיע לה. הכי מגיע לה)
"אבל ברגעים הראשונים, כשנתקלים בגל השינאה והצביעות העולמי… תהיה כאן הצטופפות סביב מדורת השבט. מפחד. והפחד מוצדק…אני לא רוצה לבוז לפחד הזה."
" בזמן שישראל מדממת, לא צריך לעשות הפגנה נגדה… לא קוראים להפלת גולדה באמצע מלחמת יום כיפור. לא הולכים להפגין באמצע יום כיפור עם דגלי האוייב בזמן שהוא מכה בנו."
גם עניין הכדאיות וגם עניין הרגשי הם תלויי קונטקסט ותיזמון. ענייני תבונה פוליטיים שכאלה. יחי ההבדל הקטן
יוני 12, 2010 at 13:30
לגבי האנלוגיה, אין ווינט כהפגנה, מבחינת מגוון הדעות שאפשר לקבל בשתיהן.
לגבי החלק השני, מסכים, יש איזה חוסר קונסטרוקטיביות מתמשך בפובליציזים של גדי, זה לא רציני לנסות לבנות תנועה פוליטית על ידי שלילת האחר (בלבד או בעיקר). זה החסרון העיקרי שאני מוצא ב"שמאל הלאומי", חוץ מהשם הכל שלילה, או נשמע כמו, "אנחנו בעד סוציאליזם, ארנבונים וקשת בענן."
יוני 12, 2010 at 18:30
המינוי של ליברמן לשר חוץ, גורם נזק עצום. אבל האם הייתה לנתניהו ברירה? והלא קדימה לא רצתה להצטרף לקואליציה.
שכחת לציין שנתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שהקפיא את ההתנחלויות (מה לעשות, גם עובדה זה פקט…)- ואתה כותב שהוא מרחיב התנחלויות. מניין לקחת את זה? על ההקפאה ועל הצהרת בר-אילן היה השמאל צריך לברך בקול רם ןלתת רוח גבית לנתניהו, כפי שנתנו לבגין בזמנו (ולבגין הייתה תדמית גרועה מזו של נתניהו). כך שמדובר באד-הומינם כלפי נתניהו.
קשה לחבב את נתניהו (ואת ברק), אבל הלא הוא קורא כל הזמן לפלשתינים לשיחות ישירות (חמוץ או לא חמוץ – ממתי נהיית מומחה למתכונים), צריך לתפוס אותה במילה ולדחוף אותו (כן, כמו את בגין).
אבל אני חושב שעניין המשט (ועוד עניינים שיגיעו לא עלינו בקרוב), הוא רק תירוץ קלוש שמסמן שינויים טקטוניים במערכת הפוליטית הבינלאומית – ארדואן משתמש במשט לצרכיו, אבל את התפנית מזרחה עשה הרבה קודם. ארה"ב באדמיניסטרציה דמוקרטית בוחרת באיזולציוניזם (אים, לעשאשל, אומרים את זה בעברית?…), והאוריינטציה שלה הופכת פרו ערבית וכך גם אירופה, גם בגלל שיקולים דמוגרפיים. את התמונה הגדולה, משום מה, מחמיצים, כשמסתכלים על כל לוחם שייטת שעלה על המשט.
יש מאמר מעניין של וולצר ב"הארץ", שווה קריאה, כרגיל, אבל וולצר, שהוא חכם מעין כמוהו, מחמיץ, לדעתי, זרמי מעמקים שצפים ועולים – בעיקר באירופה – ואסור להתעלם מהם.