יוני 27, 2010
אורחים בבלוג – עופר מורג על הקמפיין לשחרור גלעד שליט
ומה האלטרנטיבה? אולי אין אלטרנטיבה
מאת עופר מורג
הנה שאלה: מדוע ישראלים כה רבים מוכנים לקבל בכזו קלות, כבר למשך כל-כך הרבה זמן, את האמירה שאין פרטנר, כאשר אמירה זו מתייחסת לשאלת השגת הסדר שלום עם הפלשתינאים, אך מסרבים בתוקף לאמץ אמירה זו ביחס למו"מ לשחרורו של גלעד שליט? למה, ביחס לסוגיה הראשונה, על אף שהמטרה בבירור לא פחות חשובה, זה לגמרי מתקבל על הדעת להחזיק בעמדה כי אם אלו הן עמדות הצד השני – אם הוא מתעקש על זכות השיבה, למשל – אזי לא נותרת לנו ברירה אלא לומר: אין הסכם, אך זה נדמה כמעט כלא לגיטימי לומר זאת ביחס לסוגיה השנייה?
ביום שישי האחרון הוקדש חלקו הפותח של יומן השבת של הערוץ הראשון לשאלת גלעד שליט, זאת על רקע הצעדה הגדולה שמתקיימת השבוע. התוכנית נפתחה בהצגת נתונים שהוציא משרד הביטחון לפיהם יותר מ-200 מתוך 400 משוחררי עסקת טננבאום של 2004 חזרו למעגל הטרור, ולא פחות מ-27 ישראלים נרצחו על ידם. גם ביחס לעסקת ג'יבריל השנייה, לפי אותם נתונים, הסטטיסטיקה זהה. אחרי הפתיח התקיים דיון בהנחייתה של אילה חסון בנוכחות תמי שיינקמן, מנהלת הקמפיין למען גלעד שליט ורמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד. כבר בפתיחת הדיון, לאחר שחסון העלתה את התהייה שמא מחיר העסקה המדוברת כבד מידי ושאולי השיקול הלאומי, הכלל-אזרחי צריך לגבור במקרה הזה, שאלה-אמרה שיינקמן: "מה האלטרנטיבה? מה הפתרונות שלכם?!". מה שאילה חסון הייתה צריכה לשאול אותה בחזרה, ולא שאלה, הוא: אולי באמת אין אלטרנטיבה? אולי גם אתם, אנשי הקמפיין למען גלעד שליט, צריכים להכיר – תיאורטית ומעשית – באפשרות הנוראה שגלעד שליט לא יוכל לשוב הביתה, פשוט כי גם לנו, למדינת ישראל, קיימים קווים אדומים. פשוט כי ישנם מחירים אותם לא נוכל לשלם ולא נכון שנשלם.
הרי איזו מין לוגיקה קלוקלת היא זו שאומרת שאם לא קיימת אפשרות להקטין את מחיר העסקה, אזי חייבים לבצעה במחירה הנוכחי, ולעזאזל המחיר. איזו מין ראיה לא בוגרת זו היא לומר אחרינו המבול. לפי הלוגיקה הזו, אם לא קיימת אפשרות לחתום על הסדר שלום בתנאים מתקבלים על הדעת, אז נוותר, ונחתום. כי אין אלטרנטיבה אחרת. לפי הלוגיקה הזו אין פלא שדרישות החמאס הן הגורם הכי יציב במשוואת שליט כבר 4 שנים.
גלעד שליט ומשפחתו נדמים כבר הרבה זמן לאדם ההולך ושוקע בביצה טובענית. ככל שיאבק, ככל שיצעק, כך ילך וישקע יותר. אם לא יעשה דבר, גם כן ימשיך בשקיעה איטית.
ובכל זאת דברים אלו נכתבו לא במטרה לרפות ידיים, ומטרתם אינה לומר נואש. מחויבות מדינת ישראל לעשות כל מאמץ – כל מאמץ, לא כל מחיר – על-מנת להשיב הביתה את שבוייה נכונים ותקפים גם היום, וכך נכון שימשיכו להיות. מדינת ישראל צריכה לשלם מחירים, סיכונים צריכים להילקח, גם אם אמנם בשכל. מטרתם בין היתר לומר שחייבים לעצור ולעשות חושבים. שכדאי לנסות ולחשוב על דרכים יצירתיות חדשות להביא לשחרור המיוחל. שכדאי גם לנסות וללמוד מדמוקרטיות אחרות – צרפת, ארה"ב – איך הן מתמודדות עם הסוגיה המורכבת. שהרבה מהמאמץ – המצעד הוא עוד דוגמה בולטת לכך – מושקע בכיוון הלא נכון, כך שבמקום להביא תועלת מוסב דווקא נזק, כאשר החמאס מביט בנו ומתחזק בעמדותיו. שאולי נכון, כמו שרמי איגרא הציע באותו דיון, לכוון את הלחץ שלנו לאותן משפחות של אסירים ששחרורם מוסכם על ממשלת ישראל כסביר, ושהעיכוב לגביהם נובע רק מחוסר נכונותו של החמאס להתפשר. ושאולי, הפוך-על-הפוך ככל שזה נשמע, אם אנשי הקמפיין למען שליט דווקא יקבלו, או לכל הפחות יכירו בלגיטימיות עמדתן של שתי ממשלות ישראל האחרונות לפיה הסיכון בעסקה המוצעת גדול מידי, יהיה זה תחילתו של שינוי. שינוי שיביא להקטנת המוטיבציה לחטיפות עתידיות, שינוי שאולי אולי יהיה זה שיקרב גם את שובו הביתה של גלעד שליט.
עופר מורג הוא סטודנט למדעי המחשב, לשעבר שליח של השומר הצעיר לארה"ב
יוני 27, 2010 at 15:57
למה? כי ביחס לסוגיה הראשונה מה שמוטל על הכף הוא קיומה של המדינה. ביחס לסוגיה השנייה מדובר במחיר טקטי, עד כמה שנורא להגיד את זה על הרוגי טרור. העמדה שגורסת שצה"ל פישל ולכן המדינה צריכה לשלם אינה בטלה בשישים.
ואני לא חושב שהמוטיבציה לחטיפות, או לפיגועים באופן כללי, אי פעם יורדת. לא על סמך נסיון 30 השנה האחרונות לפחות. המשתנה הקובע הוא איכות האבטחה, התרגולות הצה"ליות והמודיעין המסכל.
יוני 27, 2010 at 19:24
"הפוך-על-הפוך ככל שזה נשמע, אם אנשי הקמפיין למען שליט דווקא יקבלו, או לכל הפחות יכירו בלגיטימיות עמדתן של שתי ממשלות ישראל האחרונות לפיה הסיכון בעסקה המוצעת גדול מידי, יהיה זה תחילתו של שינוי. שינוי שיביא להקטנת המוטיבציה לחטיפות עתידיות, שינוי שאולי אולי יהיה זה שיקרב גם את שובו הביתה של גלעד שליט."
בסך הכל נכון, אבל לא סביר שזה יקרה.
—————–
ברגע ששליט נחטף זה היה בלתי נמנע שהחמאס יבקשו מחיר יקר מאד, ובעקבות התדקדימים היה להם סיבה לצפות שישראל תשלם אותו. לא רק זאת, אלא שמבחינתם אין רע בכך שישראל מסרבת, בגלל שכל הזמן ששליט נמצא בידם הם יכולים לאמלל את משפחתו ואת כל ישראל. זנה כמו פיגוע שממשיך למשך 4 שנים. הנזק המוראלי לישראל הוא עצום.
הצד השני של המשוואה הוא ששחרור מחבלים גורם נזק ממשי גם ברמה המוראלית, גם בירידת ההרצעה והעלאת המטיבציה לחטיפה נוספת, וגם ברמה המעשית מבחינת השפעת המשוחררים על יכולת הלחימה של החמאס.
יש כמה אפשרויות:
1) ישראל הייתה צריכה להשלים עם המחיר ולשלם אותו כמה שיותר מהר כדי לחסוך לעצמה ולמשפחה את הסבל המתמשך, אבל היא הייתה צריכה להקדים לכך מתקפה צבאית כואבת מאד, רצוי עם תתפיסה של כמה שיותר שבויים פלסטינים.
במקרה כזה המטרה היא לסיים את הסבל מהחטיפה אבל להבהיר לצד השני שלרווח מהחטיפה נלווה מחיר שהוא עוד יותר גרוע. המידה מסויימת זה מה שקרה עם החיזבאללה. נסראללה הרוויח מחטיפת החיילים בשחרור קונטאר, אבל המחיר הנלווה היה יקר מאד עבורו.
חשוב לציין שהמלחמה לא הייתה יכולה לגרום ללחץ על החיזבאאלה למסור את גופות החיילים במהלך המלחמה, אלא רק ליצור הרתעה לעתיד. בזמן המלחמה לחיזבאללה היה יותר אינטרס להתעקש למרות ההפצצות של ישראל, והוא היה נהנה מתמיכה ציבורית. אחרי המלחמה זה השלב שבו אנשים גם בלבנון היו יכולים לתקוף אותו על הנזק שנגרם ללבנון.
2) התמקחות ואמצעי לחץ: האמת היא שיכולת ההתמקחות של ישראל היא קטנה כי החמאס מרוויחים בין אם אנחנו מסכימים לעסקה או לא. שיטות לחץ כמו הסגר או פגיעה בתנאי חייהם של אסירים פלסטינים לא תועיל, והחמאס מצליח בקלות להפוך את הלחץ עד שהוא מופנה עלינו. הסבל של הפלסטינים לא מזיז לו, וממילא הוא יכול להאשים את ישראל. השאלה היא האם יש אמצעי לחץ שפוגע במשהו שלחמאס כן אכפת ממנו?
אני חושב, אבל לא בטוח שפרסום של רשימות של אנשים שישראל כן מוכנה לשחרר יכול להפעיל לחץ על החמאס, שכן לכל האנשים האלה יש משפחות וחמולות. אבל אפילו זה לא בטוח.
פרסום התנאים הטובים של האסירים הפלסטינים אצלנו יכולים לעזור קצת למרות שהם ירגיזו ישראלים. לחמאס כן אכפת מתדמיתו הבינ"ל. אבל זה לא מספיק.
אני לא חושב שחטיפת אנשים שלהם יועיל במיוחד כאמצעי לחץ. אני חושב שלחץ מהסוג הזה רק יגביר את הנחישות שלהם ויגביר את המטיבציה שלהם לנקום כדי לשמר את תדמיתם הפנימית, ובנוסף לכך יסכן את הפסקת האש החלקית שיש לנו עם החמאס. מצד שני חטיפה של אנשי אויב בולטים, בפרט לוחמים, אם אפשר לעשות את זה בהצלחה, זה משהו שיש לו ערך מוראלי וצבאי ושיותר קל להצדיק אותו מבחינה תדמיתית. היה יותר קל לעשות משהו כזה זמן קצר אחרי החטיפה מאשר עכשיו כאשר מעשה כזה יתפס כערעור על השקט היחסי.
3) מנקודת מבט מאד מאד צינית אפשר לומר שאם ישראל מחליטה לא לשלם את המחיר, אם היא מחליטה שהמחיר יקר מדי, עדיף לנסות לחלץ עם מבצע צבאי אפילו אם יש יותר סיכוי גדול שגלעד ימות, על מנת לקבע תקדים. האפשרות השניה היא בעצם להשלים עם כך שגלעד שליט ימשיך להיות בידי החמאס ובצורה זו יאפשר להם לגרום סבל למשפחתו ולישראל כולה למשך שנים רבות מאד. מנקודת המבט הצינית והקרה אפשר אפילו לומר שמבחינת ישראל (אבל לא המשפחה) עדיף שימות (כמו נחשון וקסמן) מאשר שישאר במצב הנוכחי. אבל שיקול הדעת הזה הוא משהו שמאד קשה להתמודד עימו אם חושבים עליו ברצינות.
אז הברירות:
1) לשלם מחיר יקר מהר בשילוב מכה כדי להביא את הסיפור לסיום כמה שיותר מהר.
2) לשלם מחיר יקר אחרי לחץ אפקטיבי שאולי יצליח לצמצם את המחיר במעט.
3) לא לשלם את המחיר ולגרום למותו הכמעט וודאי של גלעד על מנת לסיים את הסיפור.
4) לסרב לשלם ולהשלים עם המצב הקיים שבו גלעד משמש כלי להתעללות מתמשכת בישראל.
הייתי רוצה שהחברה הישראלית תהיה יותר נחושה בעניין הזה, אבל היא לא, ולשנות את החברה הישראלית זה דבר שלוקח הרבה זמן. החמאס יודע את זה. זה שווה לו להמר על חוסר הנחישות שלנו, ובפרט כאשר המחיר של הפסד בהימור הוא רק הצלחה אחרת בגרימת סבל לישראל.
בכל זאת צריך לשבח את נתניהו שהוא לא נשבר בגלל הלחץ הציבורי כאשר מדובר בהחלטה כל כך קשה.
יוני 27, 2010 at 21:09
די לבלונים כחולים וחולצות לבנות – ההד התקשורתי סביב החייל החטוף מאפשר לחמאס להציג את אירוע חטיפתו כשלם שגדול בהרבה מסכום חלקיו.
האחריות החברתית להשבתו צריכה להתבטא באיפוק, ולא ברעש והמולה – שלא תורמים במאום. לא נעים לומר זאת, אך גם המשפחה מזיקה בפועלה בסיכויים לשובו של בנם האהוב, וחבל שאינם משכילים להבין זאת שעה אחת קודם.
יוני 27, 2010 at 21:17
1. יש האומרים כי יש לשחרר את שליט בכל מחיר.
אני רוצה להראות את האבסורש שבדבריהם.
נניח שהחמאס אינו דורש לשחרר מחבלים שברור לנו שיחזרו לסורם וירצחו יהודים ובכל זאת כה הרבה אומרים בכל מחיר.ובכן נניח שהחמאס דורש רק כסף, רק חמישים מיליארד דולר.אני בטוח שכל בעלי הבכל מחיר לא יסכימו לשלם חמישים מיליארד דולר. והרי לפי הסיסמא של אותם אנשים שאין מחיר לחיי אדם ואם אנו מוכנים לקבל את תוצאת רציחתם של יהודים כתמורה לשחרור שליט אז בוודאי שצריך לשלם רק כסף.
2.הרבה נכתב ונאמר בתקשורת ובאתרים השונים על זאת שלמשפחת שליט מותר לעשות הכל למען בנם. כי כמשפחה לא צריך לעניין אותם שיקולים לאומיים או שיקולים של התוצאה של שחרור מחבלים שיחזרו לרצוח. כמשפחה צריך לעניין אותם רק בנם ושאחרים ילכו לעזאזל.
גם רעיון זה מגיע עד אבסורד. שהרי כל הורה יכול לטעון שאותו לא מעניין הצורך להגן על המדינה . מה שהכי חשוב לו הוא, שבנו לא יהרג ולכן הוא מתנגד שבנו ישרת בחיל קרבי.
יוני 27, 2010 at 22:29
מאמר חד ונוקב בעניין
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/8878
יוני 27, 2010 at 22:48
"אני לא חושב שהמוטיבציה לחטיפות, או לפיגועים באופן כללי, אי פעם יורדת. לא על סמך נסיון 30 השנה האחרונות לפחות."
זה לא נכון. יש שינויים במטיבציה. לא מוחלטים של מעבר מרצון מוחלט להילחם בישראל לחוסר רצון מוחלט, אבל יש דרגות שונות של מוטיבציה שמושפעות מהרבה גורמים. בנוסף לכך, לפעמים אם המוטיבציה לסוג אחד של פיגועים יורדת בגלל הרתעה או בגלל הצלחה האבטחה, סוג אחר יצוץ במקום.
יוני 27, 2010 at 23:55
בשלב הנוכחי הקמפיין הזה, שרובו מורכב מאנשים טובים, הפך לכלי של העתונים וקדימה.
התקשורת משתמשת בגלעד שליט, באופן בוטה וחסר בושה, ככלי לרייטינג ומכירת עתונים, וכמובן נגוח נתניהו (בהקשר של "ישראל היום") אחרי שהמאמצים של "ידיעות" לחפור כל מיני ספורים הזויים עליו לא הביאו תוצאות.
מפלגת קדימה – שממילא לא ברור איפה היא נגמרת ו"ידיעות אחרונות" מתחיל – משתמשת בו ככלי לניגוח הממשלה, כשכמובן היא לא פעלה אחרת כשהיתה בשלטון (ולמעשה היתה לה הזדמנות, בתקופת עופרת יצוקה, לעשות גם דברים שהממשלה הנוכחית לא יכולה).
מי שמחפש את המניעים לקמפיין הזה לא ימצא אותם בסכסוך בין ישראל לחמאס, אלא בין מוזס ונמרודי לאדלסון. יותר מזה, הם מניעים את הקמפיין המוטרף לחלוטין הזה, שהולך ומקבל אופי דתי-משיחי (בקרוב יתחילו ודאי עדויות על טוסטים עם דיוקנו של שליט) בידיעה שהוא מעכב את שחרור שליט, ומעלה את הסכון לחטיפות נוספות.
בשפה בוטה, מעניין את התחת שלהם שליט, החטופים הבאים או מדינת ישראל (בדיוק כמו שאותם גורמים עשו כמיטב יכולתם לפגוע ביחסים בין ישראל לארה"ב בעת בקור ביידן).
יוני 28, 2010 at 6:07
"אנחנו נעמוד על העקרונות שלנו", "ממשלת אולמרט ויתרה וויתרה ולא קיבלה שום דבר בחזרה", "הדדיות", "אם יתנו-יקבלו, לא יתנו- לא יקבלו". נשמע מוכר, נכון? מדובר בכמה מהסיסמאות היותר מוכרות שפימפם לנו ביבי בעבר.
אני מסכים בגדול עם האמירה של המאמר, אבל רוצה קצת גם לסייג. אני חושב שאי אפשר לשלול לחלוטין כל ביקורת מהממשלה בעניין של שליט. הדוגמא הקלאסית לכך היא האופן שבו הממשלה תחת לחץ הסירה את הסגר האזרחי על עזה בלי לקבל שום דבר בתמורה. בלי שגלעד שליט יקבל אפילו ביקור אחד של הצלב האדום במשך 4 שנים בשבי. אז כן צריך לשים את הדברים על השולחן: ביבי שקרא בזמן "עופרת יצוקה" להפיל את החמאס הוא זה שמסיר את הסגר על החמאס. ליברמן הקרנף הפופוליסט קורא לדיפלומטים אירופאים לבקר בעזה. אבל מי יבקר את שליט?
אז הלאה לממשלת ביבירמן.ספינת השוטים הזו מעלה אותנו על שרטון אחר שרטון.את המנגינה הצורמת הזו חייבים להפסיק.
יוני 28, 2010 at 8:31
בוא נדבר על "כל מחיר".
מדינת ישראל מחייבת את צעירייה לשרת בצבא ואף לשלם בחייהם במיקרה הצורך על מנת להגן עלייה – במילים אחרות מדינת ישראל דורשת מצעירייה לשלם "כל מחיר", פשוטו כמשמעו.
ניתן לצפות מאותה מדינת ישראל, או ליתר דיוק מאזרחייה שיסכימו לקחת את הסיכון שבשיחרור מחבלים ובאובדן כח ההרתעה "האיום" של מדינת ישראל על מנת להביא לשחרורו של חייל שנפל בשבי.
דרך אגב, שמעתי את שר האוצר אומר שצריך לחשוב מהראש ולא מהבטן-
ועל זה אפשר להגיד – אם פעולת השייטת האחרונה היתה תוצאה של חשיבה מהראש אולי עדיף שלא תחשבו בכלל ואם בכל זאת אתם מתעקשים לחשוב תשתדלו שזה לא יהיה מבהביצים…
יוני 28, 2010 at 8:50
כבר היתה גם לי רשימה דומה בקנה – אך איך שהוא ליבי לא נתן לי לפרסמה. אבל בעצם עם כל הכאב שאני חשה באופן אישי, ואני יודעת שאם זה היה בני הייתי מסוגלת להרוג מישהו, יש צדק רב בדברי הכותב. ודעתי זו קיבלה חיזוק משמעותי שכבר הספקנו לראות בטלויזיה שלנו -הנייטרלית כשוויץ במלחמת העולם השניה (במקרה הטוב)- ב"סקופ" מלבב את בכיר המחמאס מתראיין ומסביר לעם ישראל כמה ממשלת ישראל לא בסדר.
הצעדה הזו צועדת לכיוון הלא נכון!
יוני 28, 2010 at 15:05
פנחס, משפחה והורים שפויים (לא הורים של שהידים) צריכים לעשות הכל בשביל שבנם לא ימות, וגם לא למען המדינה. למרות שבשביל הדגל רבים בעולם שמחים להקריב את ילדיהם ולמען לאום להקריב משפחות שלמות, עדיףך לנו להתרחק מהלך רוח כזה.
ואם עוסקים בדימויים, אתה למעשה אומר שהחברה הישראלית מוכנה שבחור בן 18 ישב בצינוק כל חייו, שאמו ואביו ידעו כל חייהם שבנן חי בשבי, שכל חייהם יהיו בלימבו אכזרי, החברה הישראלית מוכנה לכך בשביל שהיא, החברה, תוכל לחיות בביטחון. אני יודע זה גם דמגוגי, אבל אלו גם שיקוליים ראויים. אנחנו יכולים להציל את חייו של הבן אדם הזה, אבל אנחנו מוותרים כי אנחנו חוששים שזה יסכן את חיינו. גם סוג של צביעות.
יוני 28, 2010 at 15:22
מעניין שבעניין הזה חלוקת המחנות משתנה ואינה ע"פ ימין שמאל. בהתנחלות (לייט) בה אני גר ראיתי אנשים עם הסרטים הצהובים ומצד שני אני מוצא עצמי מזדהה עמוקות עם דברים שכתב אדם מהשומר הצעיר… בירושלים אגב, בה אני משוטט לא מעט, הסרטים כמעט ואינם נראים.
לגופו של עניין- אני מאד מזדהה ומעריך את בעלי האומץ לומר דבר שאינו פופלרי.את מי שאומר בקול צלול שאין דבר כזה "כל מחיר" ושעל המדינה לקבל את ההחלטות המיטביות עבור כלל הציבור. המחיר הוא בלתי נסבל ולמרבה הצער, הצועדים משרתים שלא במודע את החמאס החוגג את המצעד בריש גלי. עוד יותר מצער הוא השימוש ביועצי התקשורת. אני מבין ומכבד את העובדה שהמשפחה לא יכולה לנהל את מאבקה ולהביע את עמדתה ללא סיוע חיצוני, כלכלי ותקשורתי, אבל גם עין לא מקצועית רואה תפרים מאוד גסים של קמפיין תקשורתי ציני ומתוזמן, על גבול הפוליטי, בייחוד במעריב שכעיתון פשוט איבד את הצפון (למרות שכתביו הבכירים כותבים כנגדו- אנומליה משונה). ההופעה של שיינקמן (שהיתה יועצת תקשורת של פואד שנים רבות) ביומן עשתה שירות דב למשפחת שליט ואני שמח שגורמים במדינה עבדו במרץ כדי שגם העובדות על חזרת המשוחררים לטרור יגיעו לאוזני הציבור.
יוני 28, 2010 at 18:27
קודם כל, הכותב צודק לחלוטין ברמה עקרונית. העניין הוא שהשיקול המספרי או הפרסונלי אינו העניין היחיד. ממשלת ישראל גוררת רגלים גם כי אינה מעוניינת להגיע לאיזשהי הסכמה שנותנת לגיטימציה לחמאס. זה שיקול לגיטימי, אבל בפועל הוא תוקע את גלעד שליט במרתף לעשרים השנים הקרובות. צריך להגיד את זה לציבור.
אם הייתה נכונות לשלב את חמאס בתהליך הפוליטי אני חושב שגם היה קל יותר להגיע לעיסקה. אבל זה נתפס כמנוגד לאינטרס הישראלי (וגם ארה"ב, מצרים, פתח וכו'). שוב, זו החלטה פוליטית. אבל לשחרר את גלעד במחיר "נמוך" בלי לתת שום השג משמעותי לחמאס – זה פשוט לא הולך. מי שאומר אחרת, משקר.
יוני 28, 2010 at 19:13
מבחינתי הדילמה סביב פרשת גלעד שליט נוגעת אך ורק לשאלה האם הצלתו תעלה בחיי אדם. במסורת היהודית קוראים לבעיה הזאת "דחיית נפש מנפש". אם ננטרל רגע את הזעם והתסכול מול ההתנהגות הנפשעת והגנגסטרית של חמאס, אפשר לדמות את גלעד שליט לאדם שנפל לתוך בור עמוק. נתאר מצב שהצלתו של אדם כזה כרוכה בחשש כבד לחיי המחלצים או לחיי אנשים אחרים, שסביר שייפגעו מתופעות לוואי של פעולות החילוץ, כגון מפולות עפר, ערעור יסודות של בניינים וכיוצ"ב.
הדילמה כאן איומה, כי מצד אחד זועק אדם טוב וחף מכל פשע או רשלנות שיבואו להציל אותו, ומשפחתו עומדת מסביב לבור ומתחננת שמישהו יעשה משהו, ומצד שני עומדים אנשים לא פחות טובים ומזהירים שהצלתו של האדם תעלה בחייהם של אנשים שאת שמותיהם איננו יודעים עדיין, ושהם עצמם עדיין לא יודעים איזה גורל נגזר עליהם.
אם נחזור לגלעד שליט, אילו היה מדובר בכופר נפש, היה צריך לשלם. אילו היה מדובר בשחרור של מספר מצומצם של פושעים נתעבים, היה צריך להגיע ל"עסקה". הצלת חייו של אדם חף מפשע תמיד עדיפה על פני הענשת פושע (זו גם הסיבה שמעדיפים לשחרר אדם שעומד לדין אם יש ספק לגבי אשמתו). אבל גם הציבור בישראל וגם, להבדיל, חמאס צריכים להבין שחטיפת אדם והתניית שחרורו בסיכון חייהם של אחרים זה משהו שעובר את הגבול ואי אפשר להסכים לו.
צריך לזכור עוד דבר – חטיפות עלולות להפוך למגפה. יש ארצות בדרום אמריקה שבהן חטיפות הן חלק מהווי החיים. היענות לדרישות בלתי-סבירות של חוטפים מביאה בדרך-כלל לניסיונות חטיפה נוספים. הגורל של גלעד שליט עלול להיות הגורל של כל אחד מאיתנו. אף אחד מאיתנו לא מסתובב בכל מקום בעולם עם שומרי ראש. הביטחון שלנו נובע בין היתר מהעובדה שלא שווה לחוטפים פוטנציאליים להשקיע בחטיפה של מי מאיתנו.
כרגע, אנשי חמאס משוכנעים שישראל תיכנע לכל הדרישות שלהם. יש להם על מה להסתמך. ישראל הייתה מוכנה בעבר לקחת סיכונים מיותרים תמורת החזרה של גופות. לדעתי, גלעד שליט משלם את המחיר הכבד של חוסר האחריות הזאת. אף על-פי-כן, מי שחושב שחמאס יחזיקו אותו לנצח או יהרגו אותו טועה. ישראל הייתה מוכנה לצעדים מרחיקי לכת, שהם עדיין בבחינת סיכון מחושב. כרגע, חמאס מנסה לסחוט את הלימון עוד קצת. אם הנהגת חמאס תבין שהמשחק נגמר, היא תגיע ל"עסקה" ותתאמץ להציג אותה כניצחון גדול. אני מקווה שיש מי שיכול להבהיר להם בצורה ברורה שאת הלימון הזה הם כבר סחטו מספיק. יותר ממה שהציעו להם לפדיון גלעד שליט הם לא יקבלו, כי בישראל אנחנו ערֵבים זה לזה, אבל לא מתאבדים.
יוני 28, 2010 at 20:56
הקמפיין מזיק לעניינו:
http://www.good-hands.org/notes/?p=48781
יוני 28, 2010 at 21:34
איך אפשר להגיד שהמחאה של המשפחה רק מכבידה על האפשרות לקיום עסקה?!? כמה לא מחוברים למציאות אפשר להיות?
לפרקים משפחת שליט (או יותר נכון המטה לשחרור גלעד שליט) הורידה פרופיל תקשורתי ולעתים הפוך. אני לא מכיר שבעקבות כך זזה נכונותו של החמאס לקיום עסקה אם בתנאים כאלו או אם באחרים.
יוני 29, 2010 at 0:16
אבי8759,
תקרא כאן את הדוגמה מארה"ב שמביא רביב דרוקר:
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=11482261
בכל מקרה, אין ניסיון לטעון שעל כל גל קצר של שקט – יש הורדה במחיר, ועל כל גל של מחאה – המחיר עולה בחזרה.
האמירה היא שיש כאן אפקט מצטבר בו מדינת ישראל מצטיירת – ובצדק – כמדינה שמשתלם מאוד לנהל מולה מדיניות של חטיפות (קו פרשת המים היה עסקת ג'יבריל הראשונה ב-1983, אז שוחררו 4,765 מחבלים בתמורה לשישה חיילי נח"ל), ושאת המצב הזה יש לנו אינטרס ממשי לשנות.
יוני 29, 2010 at 8:57
סורי, ישראל שחררה ערימות של מחבלים תמורת גופות ותמורת סוחר סמים.
היא צריכה להיות מוכנה לתת לא פחות עבור גלעד.
אחת מהבעיות היא חוסר מדיניות. אחרי שגלעד ישוחרר, ישראל צריכה להכריז על מדיניות "אי-שחרור" מחבלים ברורה שתמנע שרירותיות והתקפלות בעתיד. אבל רק אחרי.
זה חסר מוסריות לחלוטין לסרב להחזיר אותו.
יוני 29, 2010 at 9:28
ניר, ניתוח מדוייק של האינטריגות התקשורתיות. תיקון אחד: הקמפיין לשחרור שליט לא התחיל ונגמר בממשלת הליכוד. כמדומני שלאולמרט היו טענות קשות כלפי המשפחה בסוף כהונתו. והתקשורת לרגע לא שכחה להזכיר את שליט בממשלת קדימה. ההבדל העצום הוא שאולמרט לפחות לא התקפל בפני החמאס, אלא הצר את צעדיהם עוד ועוד. ומנגד לא ראינו שום ביקור של גלעד במקביל.
אכן: הצעדה הזו צועדת לכיוון הלא נכון!
ממצפה הילה הצעדה הייתה יכולה לעבור בי-ם אך הייתה צריכה להסתיים במחסום ארז בכניסה לעזה.
יוני 29, 2010 at 11:36
לאביעד
הלכה פסוקה היא: אין מאבדין נפש בפני נפש.
על פי ניסיון העבר(משוחריי ג'יבריל וטננבאום) חזרו המחבלים ששוחררו ובצעו פגועים.
לטענתך כיצד תוכל משפחתו לשאת את המצב שבנה נמק בשביה. אענה לך : וכיצד יכולה לשאת משפחה את המצב שבנה נפל ובטוח שלעולפ לא ישוב אליה. לשליט תמיד יהיו סכויים שהוא יחזור
יוני 29, 2010 at 14:04
"בוא נדבר על ”כל מחיר“.
מדינת ישראל מחייבת את צעירייה לשרת בצבא ואף לשלם בחייהם במיקרה הצורך על מנת להגן עלייה – במילים אחרות מדינת ישראל דורשת מצעירייה לשלם ”כל מחיר“, פשוטו כמשמעו.
ניתן לצפות מאותה מדינת ישראל, או ליתר דיוק מאזרחייה שיסכימו לקחת את הסיכון שבשיחרור מחבלים ובאובדן כח ההרתעה ”האיום“ של מדינת ישראל על מנת להביא לשחרורו של חייל שנפל בשבי."
בעיקרון מה שאתה אומר כאן זה שאם אדם מוכן למות למען הכלל, אז כל הכלל אמור להיות מוכן למות למענו בחזרה.
אז קודם כל, ישראל לא מבקשת מצעירה למות בשבילה, היא מבקשת מצעירה להסתכן בלמות בשבילה. ההבדל הוא חשוב, כי המוות הוא לא וודאות, ובכל מקרה שבו המוות הוא וודאי המבצע מבוטל. הסיכון קיים, אבל מנסים להוריד אותו כמה שיותר, למינימום האפשרי בלי לוותר על מטרות העל של הצבא.
דבר שני, אם גלעד שליט לקח את הסיכון הזה, לדרוש שנעשה הכל כדי להפוך אותו זה מגוחך.
החייל היה מוכן להקריב את חייו בשביל המדינה, וזה מה שקרה – חייו הוקרבו למען טובת הכלל. לא משמח, בד"כ לא מחוייב במציאות, אבל הפעם כן. אי אפשר לדרוש לוותר על טובת הכלל למען טובת היחיד. זה ההיפך ממה שחייל עושה, למעשה.
יוני 30, 2010 at 17:55
אלטרנטיבה. כאשר מנסים לשכנע אותנו טם האמירה הזו "איזו אלטרנטיבה אתה מציע" אני נזכר בסיפור על אותו הלך במדבר שהיו ברשותו שני בקבוקים, האחד מלא במים, השני מלא בנפט. לאחר שנגמרו לו המים, הוא המשיך ללכת עם בקבוק מלא בנפט, ואימץ את כל תעצומות נפשו להמשיך ללכת ולהיחלץ מן המדבר,ולא לגם טיפה מהבקבוק שנשאר בידו, למרות שלא היתה לו אלטרנטיבה אחרת…
יולי 1, 2010 at 8:20
עקרונית, נכון שלא צריך לשלם כל מחיר אבל דבר אחד צריך להבין. לגלעד שליט יש שם, פנים, משפחה, היסטוריה שאפשר בקלות להתחבר אליהם. זה הופך את העניין כולו לרגשי. להרוגים הפוטנציאלים משחרור המחבלים אין עדיין שם וגם כשיהיה להם, הוא לא יקושר אוטומטית לשליט. כלומר, אנשים באופן טבעי מוכנים לקחת את הסיכון שמישהו יהרג, כל עוד לא נדע בוודאות מי זה יהיה, ולעומת זאת מישהו אחר ינצל בוודאות. המתמטיקה פה לא מופשטת.
יולי 1, 2010 at 9:59
לפינחס – ההלכה לא קובעת באופן מוחלט שאין מאבדין נפש מפני נפש. יש לא-מעט מקרים (טרגיים) שבהם דווקא מותר ואף חובה לעשות בחירה אכזרית (דוגמה קלאסית: אם ילד ומבוגר נקלעים למצוקה יש להציל קודם כול את הילד, זה כלל שמקובל גם בהלכה וגם ברוב תורות המוסר).
גם במקרה של גלעד שליט מותר ואפילו חובה לקחת סיכונים מחושבים כדי להציל אותו. השאלה היא כמובן שאלת הגבול, כלומר מה גודל הסיכון שאפשר לקחת. אם מה שהתפרסם בתקשורת לגבי הדרישות של חמאס נכון, הסיכון גדול מדי, ואז האלטרנטיבה היא בדיוק כמו זו שתיאר מיכאל – יש לנו בררה או לגווע בצמא או לשתות נפט.
יש שיאמרו שגורלו של גלעד שליט גרוע ממוות, כי במקרה של מוות המת עצמו לא סובל, ומשפחתו מתנחמת בסופו של דבר בדרך זו או אחרת. במקרה של חטוף, הוא עצמו סובל מאוד, והמשפחה שלו מתייסרת מכך שאינה יכולה להושיע אותו. משפחות של חולים אנושים שהגיעו לסוף דרכם מבקשות הרבה פעמים לקרב את המוות הצפוי ממילא, כי התסכול מול סבל שאי אפשר להושיע ממנו גרוע מהמוות. לכן ההשוואה בין שליט ומשפחתו למשפחה שכולה אינה במקומה.
לדעתי גורלו של גלעד שליט לא יהיה כמו גורלו של רון ארד, כי ברגע שחמאס יבינו שהסחיטה הסתיימה, ואין עוד מה לדרוש מישראל, הם "יקחו" מה שאפשר וישחררו את גלעד שליט. אני רק מקווה שהרגע הזה יגיע במהרה, כי כל דקה שעוברת מגבירה את הסכנה לנזקים בריאותיים ונפשיים בטווח הארוך.
יולי 1, 2010 at 11:57
זה לא בחירה פשוטה. הבחירה היא בין שני עקרונות חשובים ושתי תוצאות קשות.
מצד אחד האידיאל של מחוייבות לכל חייל הוא משהו טוב וחשוב לסולידריות שלנו כחברה.
מצד שני, אובדן ההרתעה של ישראל והנזק הממשי כתוצאה משחרור אסירים הוא משמעותי.
מצד אחד, שחרור גלעד שליט יעלה לנו במחיר יקר מאד אפילו אם איכשהו נצליח להוריד קצת את המחיר (אני לא יודע איך). עדיין יהיה מדובר בשחרור הרבה אסירים עבור חייל אחד.
מצד שני, אם לא נשלם את המחיר לא נוכל פשוט להגיד לא ולשכוח מן העניין. גלעד ימשיך לשבת בידי החמאס והם לא יהססו לטפטף לנו תמונות, ומכתבים וקטעי וידאו במשך שנים. הם יכולים להרשות לעצמם לחכות עד שנישבר, ויש להם סיבה להאמין שזה יקרה. וגם אם לא, גלעד כאסיר קבוע שלהם רק מועיל להם מבחינת התדמית והתעמולה שהם מנסים למכור לקהל שלהם ולנו.
גם אי אפשר לשלם עכשיו ולומר שזו הפעם האחרונה. זה שווה להם לחטוף שוב ולהמר שוב שאנחנו נשלם.
בפועל כרגע אנחנו סובלים מהחסרונות של שתי הברירות. מצד אחד התמשכות המו"מ, והמשך השבי של גלעד מקטין את האימון של החברה הישראלית (והחיילים) במנהיגיה, בצבא ובסולידריות שלנו כחברה. מצד שני העובדה שיש מו"מ ממשיך לחזק את החמאס ואת האימון שלהם בשיטה הזו ללחוץ על ישראל.
יולי 2, 2010 at 21:23
ג'ו כלום,
למה אתה לא ממשיך את האנלוגיה שלך עד הסוף?
מדינת ישראל מבקשת מצעיריה להסתכן בלמות בשבילה. (עד פה ההשוואה שלך וכאן אתה מפסיק). והיא צריכה גם להסתכן בשחרור מחבלים שיחזרו לעסוק בפעילות טרור (ולנסות למזער את הפגיעה שהם יכולים לתת ע"י פעילות מערכת הבטחון שלנו- שוב בהמשך ישיר לאנלוגיה שלך).
בנוסף, הטענה הנכונה (לגבי שליש או חצי או חלק מהאסירים שישוחררו) היא "ישוחררו = יבצעו טרור וירצחו, לא ישוחררו = לא יבצעו טרור ולא ירצחו" *וזאת בניגוד* לטענה *הלא נכונה* שמנסים להכניס והיא "ישוחררו = יבצעו טרור וירצחו, לא ישוחררו = אף אחד לא יהרג". כלומר השחרור של האסירים מגדיל את הסיכון להרג אבל לא יביא לשינוי ממצב של אין נפגעים למצב ודאי של נפגעים. זה סיכון ואותו המדינה צריכה לקחת.
בנוסף על נוסף, להגיד שכל פעם שמוות של חייל הוא וודאי מבטלים מבצע לא נשמע לי נכון. מישהו חשב שבמלחמת לבנון השנייה לא יהיו הרוגים? אני בספק.
ותוספת לעופר מורג,
אני חשוב שכן ניסו לטעון כאן שגלי שקט יורידו את המחיר. אבל לעניינו, קראתי את הקישור שהבאת. אני לא חושב שאפשר להתווכח עם מה שדרוקר מציג, אבל כן צריך לשאול כמה שאלות. הן רגשיות או ערכיות ובטח לא "של הגיון קר" (וכבר טענו פה בבלוג שתפקיד ההנהגה או לבצע "חישובים קרים"), אבל לא שכנעו אותי עדיין שהנהגה לא צריכה להתחשב בשאלות של ערכים:
1. מה המחוייבות הערכית שלנו לחייל שנחטף? ולמשפחתו?
2. ישראל נהגה עד היום במדיניות "בכל מחיר". החמאס יודע את זה ונוהג בהתאם. האם הדרך היחידה לשנות את המדיניות היא על גבו של גלעד שליט? (הרי כבר הציעו להקים ועדה ציבורית שתנסח כללים למצב של חטופים, אבל אחרי החזרתו של גלעד שליט).
3. מה המסר שמועבר לחיילים (ובכלל לעם) בכל החלטה כזאת?
יולי 7, 2010 at 22:02
הנקודה הבעייתית ביותר שצריכה להפריע לכל מי שאוהב את המדינה ואת הגרים בה היא בכלל לא המחיר ואופן ההתמודדות עם החמאס, גם לא ההשוואות להחלפות שבויים אחרות, אף על פי שבודאי יש מה לדון על נושאים אלו ועל כל היוצא מהם. עיקר הבעיה שבגללה יש צורך להפסיק להעלות את נושא שיחרורו של גלעד לכותרות היא העובדה שהיא מרפה את ידיה של המדינה, האמירה העולה מכל המאבק (שכנגד השלטון) היא: "די, אין לנו כח לשאת את זה" ובזאת אנו מחלישים את ידיהם של האוחזים בהגה השלטון ובנושאים בעול הביטחון. אציע משהו קצת פרובוקטיבי. לא אופתע אם אגלה שישנם גופים ש'אינם מחבבים' את כל אשר בשם ישראל יכונה- המסייעים תקציבית לכל המאבק הזה משום שהם מזהים בו סוס טרויאני אל תוך הבטן הרכה של החוסן והאיתנות של המדינה.