גדי טאוב

ישראל מרגישה משותקת. רבים מבינים שהסטטוס-קוו מוליך אותנו בנתיב אקספרס לסוף הציונות. אנחנו שוקעים לאט-לאט בביצה דו-לאומית, ואם לא נחלק את הארץ סופנו שישראל תטבע בתוכה. אבל, כך נדמה, אין דרך לחלק את הארץ. האמון של הישראלים בחלוקה בהסכם שלום נשחק מאד, וזה לא פלא. הפלסטינים לא מוכנים לוותר על התביעה להכרה במה שהם מכנים "זכות השיבה" (בפועל אין זכות כזאת במשפט הבינלאומי), ופירוש הדבר שלא יהיה הסכם.

אלא שגם האמון של הישראלים בחלוקה חד-צדדית נשחק, עקב ניסיון הנסיגה מעזה. אבל השחיקה הזאת דווקא אינה מוצדקת. מהלך חד-צדדי לא חייב להראות כפי שנראתה הנסיגה מעזה. אמנם גם נסיגה נוסח מיהודה ושומרון עדיפה על המשך הסטטוס קוו, אבל לרבים לא ניראה שאפשר יהיה לפנות כ 70,000 איש בשביל שום דבר פחות משלום כולל.

איך אפשר בכל זאת לחלק את הארץ בלי שלום? אם תרצו, זו בפירוש לא אגדה. לא רק זאת, אלא שגם אם אין לנו פרטנר לשלום, אולי יש לנו פרטנר דווקא למהלך חד-צדדי. הפלסטינים מכינים מהלך חד-צדדי משלהם – התחייבותו של סאלם פיאד להכרזה חד-צדדית על עצמאות יכולה להיות מהלך משלים לנסיגה ישראלית. אבל אפילו זה לא הכרחי.

המפתח, כמדומה, הוא בניתוק שאלת החלוקה משאלת הפינוי: אין צורך להפוך את הפינוי לתנאי. ישראל יכולה, ראשית לכל, להעביר סופסוף חוק פינוי-פיצוי לגדה. יש להניח שחוק כזה יצמצם באופן דרסטי את גודל בעיית ההתנחלות. שנית ישראל תוכל להכריז שציונים של ארץ, בניגוד לציונים של מדינה, רשאים להעדיף את מקום מגוריהם על פני אזרחות ישראלית. הם יוכלו להישאר שם תחת שלטון פלסטיני. בישראל יש מיעוט ערבי גדול. זה לא בלתי מתקבל על הדעת שבפלסטין יהיה מיעוט יהודי קטן. ואם יהיה צורך נבוא לחלץ אותם ולהחזיר אותם הביתה. בשביל זה יש לנו חוק שבות. הם יוכלו לחזור ולקבל אזרחות ישראלית מתי שרק ירצו.

שלישית, וגם זה בניגוד לעזה, הנסיגה עצמה יכולה להיות מתואמת עם הרשות הפלסטינית באופן מוסדר והדרגתי. העברה מסודרת של השלטון היא אינטרס מובהק של אנשי הפתח. גם הם ראו את תוצאות הנסיגה החד-צדדית מעזה, ואת רצח אנשיהם בידי שלטון החמאס, והם פוחדים מהחמאס יותר מאיתנו, ובצדק.

רביעית, בניגוד לשיטות הסוליסטיות של שרון, אפשר הפעם לעשות את המהלך בחסות בינלאומית. ארצות הברית, איחוד אירופה, האו"ם וגם הרוסים – אולי אפילו הליגה הערבית – בהחלט עשויים להרתם למאמץ לסיים את הכיבוש ואף לתת לו ערבויות כלכליות ויתכן שגם צבאיות בדמות כוח בינלאומי.

עובדת חיים לא נעימה בסיכסוך הזה, היא שפתרונו המלא תלוי בהסדרת שאלות של צדק הנראה לשני הצדדים מוחלט, ומישאלות עמוקות של שני העמים. עמדות הצדדים במשא ומתן מתאפיינות לכן בלאווים מוחלטים, וקווים אדומים שלא נפגשים בשום מקום. אבל אם יופרדו השאלות האלה של צדק נצחי מן הבעיות הפרקטיות, נוכל להתחיל מחלוקת הארץ, ולדחות את סיום הסכסוך למועד אחר. נוכל לעסוק בשאלות של צדק בעתיד, וגם לתקן את הגבולות במידת הצורך, ובינתיים נסתפק בשביתת נשק, שתשען על אינטרסים משותפים, אם לא על אהבה הדדית. העיקר: שתי מדינות לאומיות יכונו והציונות לא תדהר אל התהום.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 9.8.2010

ואולי אפשר להוסיף משהו שלא היה לי מקום להכניס אותו בידיעות: בין פינוי פיצוי לבין נסיגה אפשר לבטל בהדרגה את המנגנונים שנשענים על צו הזיקה ומעניקים שירותים אזרחיים ליהודים הגרים בשטחים כאילו היו תושבי ישראל. זה אומר להעביר בהדרגה את השירותים השונים חזרה לממשל הצבאי, כולל תשתיות. זה יאפשר מעבר הדרגתי מאזרחות ישראלית לאזרחות פלסטינית למי שאכן מעוניין להישאר שם גם ללא שלטון ישראלי, ויבהיר שהתוויית הגבולות של מדינת ישראל לא תהיה תלויה במי שחושבים לכפות עלינו הישארות בשטחים בזכות "עובדות בשטח".