• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=707
• תגובות ב-RSS

9 תגובות לפוסט ”ציטוט – אלדד יניב על הקואליציית השמאל הקיצוני והימין הקיצוני“

1. מאת אורי בן-דב:
   

   נובמבר 22, 2010 at 20:13

   אני אהבתי את משפט הפתיחה בציטוט – אילו מילים ריקות ושטחיות! נהדר! לפני אלו רגעים היסטוריים אנחנו עומדים? ההקפאה?! ואלו דוגמאות בהיסטוריה תומכות את התזה המפולאה על בריתות מעוותות שכסנוניות מבשרות את פעמי השינוי?
   אבל זה רק זוטות. העיקר שאפשר להתעלם מהעובדה שחד"ש הובילה את המאבק לשתי מדינות לשני עמים הרבה לפני שהפרסומאי השטחי הזה עזר לאהוד ברק להבחר לראשות הממשלה. היום – כש"השמאל" הלאומי מנסה לנכס לעצמו את רעיון חלוקת הארץ הוא בברית מעוותת מאוד עם ביבי ולבנת. זו הסיבה שאין שמאל בארץ (והשמאל הלאומי לא יכניס מנדט אחד לכנסת הבאה) – כי הוא בעצם ימין.

2. מאת יובל כץ:
   

   נובמבר 23, 2010 at 0:59

   חד"ש מעולם לא היתה בעד 2 מדינות ל2 עמים, מעולם.
   חד"ש בעד מדינת לאום פלשתינית עצמאית ולצידה ישראל – מדינת כל אזרחיה.
   חד"ש לא מתנגדת ל"זכות" השיבה.
   חד"ש לא מתנגדת לאיחוד משפחות תחת חוק האזרחות שהוא למעשה מימוש זוחל של "זכות" השיבה.
   השמאל הלאומי הוא שמאל והוא לא צריך אישור מסמולנים, הם יכולים לעמוד בצד להפגין יחד עם דגל פלשתין.

3. מאת ליאור:
   

   נובמבר 23, 2010 at 9:21

   אני חושב שבמידה ורוצים להתקדם ולמצוא פיתרון אמיתי שגם יחזיק מעמד, אפשר לחשוב על דברים יצירתיים ולצאת קצת מהקופסא הדואלית של "או מדינה דו לאומית או שתי מדינות ממערב לירדן".
   כי בניגוד למה שאומרים כאן – הארץ כבר חולקה ועוד ב47 – ירדן וישראל היו פעם חלק אחד אליו הגיעו שני לאומים, בדיוק כמו שפקיסטן והודו היו פעם חלק מאוחד אחד (הבריטים הללו השאירו מלחמות ואש היכן שהתיישבו…)

   הייתי רוצה להביא כאן ציטוט מכתבה שהתפרסמה היום בעיתון מקור ראשון על ידי סופיה רון (בהנחה ומותר):

   שובה של האופציה הירדנית

   מה משותף לרשות הפלשתינית, לישראל, לירדן ולמצרים? כולן יודעות בסתר לבן שחזון המדינה הפלשתינית הוא חזון בלהות של מדינת חמאס. בפגישות חשאיות ברבת-עמון נבדקת בחסות האמריקנים תוכנית חלופית, למקרה של התפוצצות המשא ומתן: קנטונים פלשתיניים בשליטה אזרחית ירדנית ובשליטה ביטחונית ישראלית

   לפני כשבע שנים, בטרם נרקם רעיון העקירה מגוש קטיף, יצאו שני ח"כים ושר מהליכוד לפגישה עם גורמים בכירים ירדנים במלון ברבת-עמון. אחד מהמשתתפים באותה פגישה מכהן גם היום כשר בממשלה. משתתף נוסף מכהן כסגן שר. שמו איוב קרא. ברשת ב' עלו על נסיעתו של קרא והרימו אליו טלפון. נכון, אישר קרא, אני בעמאן. לא, שום עניין מדיני, יצאתי לטיול בירדן. הפגישה כמובן הייתה מדינית: היא עסקה בחידוש האופציה הירדנית-פלשתינית. באותה עת לא התנהל משא ומתן עם הרשות הפלשתינית, ובירושלים ובעמאן בדקו חלופות. בסוף שרון הלך על ההתנתקות.

   בתחילת השבוע קיבל קרא טלפונים מכמה עיתונאים זרים. העיתון הסעודי 'א-שרק אל-אווסט' דיווח מוושינגטון כי האמריקנים מנהלים מגעים חשאים עם הירדנים, בניסיון להביא להבנה בין ישראל לירדן על השליטה בגושים האזרחיים הפלשתינים ביהודה ושומרון. הירדנים ייקחו אחריות אזרחית, וישראל אחריות ביטחונית. העיתון הסעודי דיווח שאותם חלקים ביהודה ושומרון יחולקו לשישה מחוזות, או 'מדינות' כפי שזה מכונה שם: מדינת מזרח ירושלים, מדינת חברון, מדינת ג'נין, מדינת רמאללה, מדינת שכם, מדינת יריחו. תושבי ששת המחוזות יקבלו אזרחות ירדנית ויצביעו לפרלמנט בירדן או לחלופין לפרלמנט של האוטונומיה. מושלי המחוזות יהיו כפופים לשלטון ההאשמי.

   זו כמובן אינה תוכנית החלומות של אובמה, אלא תוכנית מגירה למקרה שהמשא ומתן בין נתניהו לאבו-מאזן ייקלע למבוי סתום. מבחינת ישראל, היתרון הגדול בתוכנית זו הוא שהיישובים יישארו על כנם ובריבונות ישראלית. לא התכנסות ולא פינוי בהסכם. קרא סבור כי זוהי האופציה המועדפת. לדבריו ההסדר אמור לכלול גם את מצרים. המצרים ייקחו את עזה תחת חסותם ותחת אחריותם. למעשה, מבחינת הנתינות של האוכלוסייה הערבית ביש"ע, הגלגל יחזור לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. כידוע שום מדינה פלשתינית לא הייתה אז על המפה, אף שישראל לא מנעה את הקמתה.

   מה האינטרס של המצרים ושל הירדנים? האינטרס הכלכלי, וכן הדאגה ליציבות הפנימית של שני המשטרים המתונים שבעולם הערבי. אין מדינות ערביות דמוקרטיות, מזכיר איוב קרא את המציאות המוכרת שחסידי הקמת המדינה הפלשתינית מעלימים ממנה עין. אם אין דיקטטור יש אנרכיה, ולראיה המצב בלבנון. הברירה, ממשיך קרא, היא בין דיקטטור שפוי לבין דיקטטור קיצוני ששולט בשם הדת. ואם תקום מדינה פלשתינית בצורה זו או אחרת וייערכו בה בחירות, הקיצונים ישלטו כמו שהשתלטו בעזה. ביו"ש תקום שלוחה של איראן. לכן גם לרשות הפלשתינית, ככל שהדבר יישמע מוזר, יש עניין באופציה הירדנית: היא תוכל למנות את מושלי המחוזות, ובכלל, להישאר בשטח כמינהלת; לעומת זאת, אם יהיו בחירות היא תחוסל. לא לחינם אבו-מאזן דחה את הבחירות ברשות. גם ירדן יודעת שמדינה פלשתינית, בפרט איסלאמית, תסכן את קיומה שלה. בל נשכח שרוב תושבי ירדן הם פלשתינים.

   האם אינך חושש, שאלתי את איוב קרא, שבירדן יחזור על עצמו התקדים של איראן ותורכיה? כבר ראינו מדינות מתונות וידידותיות הופכות את עורן. ישנה סבירות כזאת, הוא מסכים, אבל היא לא גבוהה כל עוד השושלת ההאשמית יציבה. לעומת זאת הקמת מדינה פלשתינית היא מתכון בטוח להשתלטות הקיצונים.

   זהו רק תרחיש. תרחיש למקרה שהשיחות ייקלעו למבוי סתום, בדיוק כמו התרחיש של הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית. השאלה היא האם לאחר שיתברר קבל עם ועולם שהרשות הפלשתינית רוצה שתי מדינות אך לא שתי מדינות לשני עמים, נתניהו יוכל לחזור בו מנאום בר-אילן. בינתיים ישראל, כמו גם ירדן ומצרים, משלמת מס שפתיים להקמת מדינה פלשתינית – אך שלושתן, שלוש שכנותיה הפוטנציאליות של המפלצת שכמעט בקעה מהביצה שהטילו יוזמי הסכמי אוסלו, יודעות שמדובר לא בחזון אלא בחלום בלהות.

4. מאת המשחק של אנדר:
   

   נובמבר 23, 2010 at 9:57

   סליחה ??!! ממתי חד"ש בעד שתי מדינות לשתי עמים ?

   עד כמה שאני יודע חד"ש תומכת במדינת כל אזרחיה – ולא מכירה בזכות העם היהודי למדינה ריבונית. בנוגע לפלסטינים, חד"ש תומכת במדינה פלסטינית.

   זה נכון גם ברמה ההצהרתית (המצע, הצהרות המנהיגים) וגם ברמה הפרקטית (רקורד ההצבעה שלהם).

5. מאת שוקי:
   

   נובמבר 30, 2010 at 19:07

   חד"ש היא זו שהמציאה את הביטוי "שתי מדינות לשני עמים".

6. מאת אסף:
   

   נובמבר 30, 2010 at 22:29

   כן. שתי מדינות לשני עמים בממוצע. אחת וחצי לפלסטינאים, וחצי ליהודים.

7. מאת ניר רייזלר:
   

   דצמבר 1, 2010 at 10:04

   השינוי בעמדות של חד"ש משקף את התמורות הרעיונית שחלו בשמאל הרדיקלי עם חדירתו של הלך המחשבה הפוסט-מודרני לדי.אן.איי שלו. בעבר התנגדה מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) לציונות כתנועת התיישבות אימפריאליסטית שככזו, אינה לגיטימית; ועם זאת הכירה בזכותם של היהודים הנמצאים כאן למדינת לאום משלהם (על כך נאמר, רוב תודות). בכך יישרה קו עם עמדתה המדינית של הדיקטטורה הסובייטית, שמק"י לא היוותה אלא שלוחה שלה, בדומה למפלגות קומוניסטיות אחרות בעולם שלא התארגנו מתוך סולידריות עם החברה והעם בהם קמו אלא מתוך נהייה עיוורת אחר ברית המועצות. תמר גוז'נסקי, לדוגמא, דוגלת גם כיום בסוציאליזם המודרני הישן הזה (והשפוי בהרבה מתחליפו הנוכחי)המכיר בשני עמים ובזכותם להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית; ועל אף קיצוניות הניתוח המדיני והחברתי כאחד שלה, הרי שעצם צורתו (להבדיל ממסקנותיו) של אותו ניתוח – כלומר, האופן בו היא ממשיגה את הסכסוך ואת הדרכים לפתרונו – קרובה לזו של השמאל הציוני יותר מאשר לזה הפוסט מודרני.

   אולם גוז'נסקי משתייכת לזן הולך ונכחד. התמהיל של ניאו-מרכסיזם, פוסט-קולוניאליזם ולאומנות פלסטינית המאפיין את הלך הרוח של חד"ש כיום חדל מזמן מלהכיר בחשיבות, או אפילו בלגיטימיות, של הלאומיות כיסוד מארגן הדרוש להגשמת סוציאליזם. כלומר, לפחות במקרה בו אותה לאומית היא יהודית. בלאומיות הפלסטינית, במפתיע, הלך הרוח הזה דווקא נוטה להכיר. וממצה את העניין טוב יותר מכל מה שכתבתי כאן הניסוח של אלכס יעקובסון שאסף מצטט בתגובה מעליי.

8. מאת המשחק של אנדר:
   

   דצמבר 1, 2010 at 10:27

   חד“ש היא זו שהמציאה את הביטוי ”שתי מדינות לשני עמים“ – לחד"ש יש אולי קופירייט על הביטוי אבל משמעות הביטוי בחד"ש היא שונה מהמשמעות שמייחסים לה בשיח הישראלי המקובל.

   חד"ש מעולם לא תמכה במדינת לאום יהודית רק במדינת לאום פלסטינית.
   זה נוגד את כל המצע של חד"ש שמאמינה במדינת כל אזרחיה בגלל אידאלים קומניסטיים.

9. מאת ניר רייזלר:
   

   דצמבר 1, 2010 at 17:52

   אנדר, חד"ש לא "מאמינה במדינת כל אזרחיה בגלל אידיאלים קומוניסטיים", אלא מאמצת ססמאות נבובות מאחר שהמגמה הלאומית הדומיננטית בה היא זו הפלסטינית. זו הייתה הבעיה שעמדה בפני קומוניסטים יהודיים בארץ ישראל עוד טרם קום המדינה, כפי שממחיש למשל הקישור הבא:

   http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D