מחשבות על “אלנבי” ועל מצב הספרות העברית
חלק א'
הגוש האנושי, הפקעת הזאת, עשר, שתיים-עשרה, אולי חמש-עשרה, בנות – אי-אפשר היה לספור, ואי-אפשר היה לראות בתוך כל הידיים והרגליים והצבעים, ונעלי העקב והחצאיות והאיפור והעגילים המבריקים מה בדיוק שייך למי – הפקעת הזאת פגעה בדלת של המועדון מבפנים, והדלת נפתחה בתנופה, כמו שוט, עפה ונפתחה ופגעה לויקטור בגב. יחד עם הפקעת נשפכה על המדרכה גם המוסיקה מבפנים אבל אפילו הרעש הזה לא כיסה על ההיסטריה של הפקעת, פלצטים וצווחות, ורק כשהדלת של המועדון נסגרה ועמעמה את המוסיקה, וארטיום פתח את השרשרת כדי לתת לפקעת להישפך החוצה, החוצה אל המדרכה שמעבר למעקה שמקיף את הכניסה למועדון, רק אז ויקטור ראה שהפקעת כולה מרוכזת מסביב לבחורה אחת, עם דם על הפנים. לבחורה היה שיער קצוץ ומחומצן, והפקעת החזיקה אותה מסביב, הובילה אותה, כי העיניים שלה היו מכווצות מרוב בכי, והיא החזיקה כף יד פתוחה מתחת לפה, עם עיסה של דם ורוק, ובתוך העיסה, כמו שהתברר לויקטור אחרי עוד רגע, שיניים שבורות.
משם ועד הגרסה הסופית השתנה השם של ויקטור, השתנה השיער של מיקה לחום חלק (והוא לא מופיע בפתיחה), אבל בעיקר השתנה הקול של המספר. זאת הפתיחה של הספר כפי שהודפס:
הדלת של המועדון נפתחה במכה. המעקה מסביב לכניסה התמלא בנות. שבע, שמונה, עשר. עקבים, ידיים, רגליים, בושם, חצאיות, עגילים. צעקות. מוזיקה מבפנים. אלכס נלחץ. אלכס הרים את היד עם מכשיר הקשר. ”ווֹ, ווֹ! לצאת!“ הוא דחף. ”לא לעמוד פה! החוצה!“ אַרטיוּם פתח את השרשרת של היציאה. ארטיום היה גבוה מהגוש של הבנות בְּראש. מעיל רוח שחור עם הסמל של ”בריח אבטחה“. ”לצאת, אמרו לכם!“ הגוש של הבנות נתקע בפתח. ארטיום תפס אחת ביד, משך. ”עזוב אותי! תוריד ידיים!“ ארטיום לא עזב. משך אותה החוצה. אלכס דחף מאחורה. השומר השני עזר. צחי. רק אז אלכס קלט: באמצע הגוש של הבנות, בחורה עם דם על הסנטר. מכוּוצת. עיניים עצומות חזק. בכי. כתפיים רועדות. הבנות החזיקו אותה מסביב, הובילו אותה כמו עיוורת. הבנות נדחקו איתה דרך הפתח, התאספו מסביבה מחדש ליד הקיר, מחוץ למעקה. אלכס יצא. נדחק לתוך הגוש, מכשיר קשר מעל הראש. ”סליחה! סליחה שנייה! זוזו רגע, נו! סליחה!“ יותר גרוע ממה שהוא חשב: היד של הבחורה היתה מתחת לפה. בתוך היד דם, רוק, חתיכות של שיניים.
הטון הראשון לא עבד. אני לא בטוח למה, פרט לזה שבמצטבר, יצא שהמספר מרחף מעל הדמויות, והריחוף הזה הצטבר לאיזה סוג של התנשאות עמומה, שהפריעה לי. אחד הדברים שאני יכול לומר על המספר השני הוא שדחפתי אותו למטה, אל בין הדמויות, אל תודעה שהיא דומה לשלהן, שהיא איזה ממוצע ביניהן (יותר מדוייק: ביניהם. זה ממוצע של הגברים שמנקודת מבטם הבלעדית כל הסיפור מסופר. אין אף סצנה בספר שבה הבנות לבד).
הדבר השני שהרגשתי, והרגשתי מפני שמצאתי את עצמי מוציא עוד ועוד מילים שנותנות אינדיקציה של זמן (אחר-כך, בינתיים, עד ש, כש, יחד עם, תוך כדי, למחרת, וכו‘), זה שהמספר השני תקוע לתוך הזמן, ולא מסתכל עליו מבחוץ. הוא לא מודד אותו, הוא חי אותו, הוא שרוי בתוכו. אין לו ’הוא הרים את מכשיר הקשר אחר-כך הוא דחף…‘ יש לו ’הוא הרים את מכשיר הקשר. הוא דחף.‘ הסדר של הזמן מתברר מתוך סדר ציון הדברים, ולא מתוך ציון סדר הדברים. נשארו אינדיקציות של זמן. ימים, שעות. ולפעמים גם בפירוט (‘יום שלישי בבוקר, יומיים אחרי שהם חזרו מאילת…‘). אבל רק כשזה היה הכרחי. התוצאה היא מספר פחות מסביר. כי ציון הזמן הוא סוג של הסבר. נרצה או לא ציון המקום היחסי על ציר הזמן יוצר תחושה של קישור סיבתי, ולא רק של סדר התרחשות. רציתי את סדר ההתרחשות, בלי רמז להסבר. לכן המספר השני ממעיט בקישורים כאלה. הוא יותר מתאר פעולות ופחות מסביר אותן. בכלל, אני חושב שמה שהפריע לאלה שלא התחברו למספר מהסוג הזה היה שהוא לא מסביר. וכאן יש איזה עניין שבעיני הוא חשוב.
אין לי שום דבר אפריורי נגד מספרים מתוחכמים, או שפה גבוהה, או מטפורות. אבל יש משהו לא בסדר אם רק אלה – רצוי ביחד – נחשבים פרוזה ראויה. אסף ענברי אמר באיזו הזדמנות, שהפרוזה הישראלית בדרך כלל חושבת שהיא שירה. שבמובן הזה אין לנו פרוזה. אני אהיה אולי פחות מעודן: הבלעדיות של הפרוזה השירית והמודעת מחנכת אותנו לבלבל בין ספרותיות לספרות. לא השפה המטפורית כשלעצמה היא העיקר, אלא המיקום של המספר בעמדה גבוהה, שמשמעה יכולתו להסביר. להסביר יותר מידי.
למדנו לצפות בעצם שהמספר יהיה המבקר של היצירה. אני אומר המספר ולא הסופר, מפני שהפרשנות צריכה להיות מגוף היצירה. למעשה הפרשנות (ההארה הפסיכולוגית, ההצבעה על קשרים סימבוליים, הפענוח של הקוד הלשוני, החברתי, הפוליטי הרגשי) היא היא הדבר שאנחנו מזהים בתור ”ספרותיות“. היצירה הספרותית לא רק נותנת לקורא עולם, וחומר, וקוד, ונגיעה ברגש, כלומר הזדהות. כל זה – העיקר – נעשה משני. כל זה נסוג לרקע. התפקיד האמיתי של ספרות, כך למדנו לצפות, הוא ההסבר. הרומן הפך דומה לטיפול הפסיכולוגי. הוא לא אירועים, הוא ניתוחם, הוא לא דרמה, הוא ווייס-אובר של דרמה, הוא לא דמויות הוא מקרי מבחן של תיאוריה פסיכולוגית או פוליטית.
יש מה לומר לטובת הגישה הזאת. בפירוש אפשר להגן עליה. יוצרים גדולים ידעו להאיר פינות אפלות בנפש, בחברה, בתרבות, בפוליטיקה בעזרת פירוש, לתת הסבר למה שהיה סתום, להפוך לגלוי את מה שהיה סמוי. אבל סופרים גדולים באמת, לפי תחושתי, ידעו גם שהסברים לא ימצו נפשות וחברות, שיש מקום לסתום, ולכן גם לקסם ולאנושיות. יש מי שחשבו – גם זאת הגזמה בעיני – לגמרי להפך: שרק הסתום הוא האנושי, שכל מה שניתן לשזור אותו על שרשרת סיבתית איננו אנושי, מפני שהוא לגמרי דטרמיניסטי. סארטר התעקש על זה והפך לעתים גם את מה שאינו סתום לסתום. הסתום כחזות הכל. אבל אנחנו, הספרות העברית בפרט, הפכנו את ההסבר ללב הספרות, ולכן הרגלנו קוראים לפינוק. אנחנו מקבלים את הדמויות מפוענחות, את המספר כמפענח, ואת הסופר כמבקר ספרות. בידי סופרים טובים זה עובד. בידי סופרים פחות טובים יוצא שלא אוכל של מבוגרים אנחנו מקבלים, אלא גרבר: לעוס ומעובד ומוכן לבליעה. איכשהו אני מרגיש שזה מצב לא לגמרי בריא.
חלק ב'
אחד הדברים שחזרו בביקורות היה שלרומן אין מימד פסיכולוגי. או בניסוח אחר, יש בו רק פעולות לא רגשות. זה הפתיע אותי, אני מוכרח לומר, מפני שבעצם הפסיכולוגיה היתה העיקר מהתחלה. היא גם מה שדחף אותי לכתוב. עניין אותי לנסות לגעת בדבר הזה שנראה כל-כך פרדוקסאלי: שגברים נמשכים לנשים שיש בהם משהו פרוע ולא מרוסן, ומרגע שהם מגיעים אל הנשים האלה הם מנסים לרסן, לבטל אפילו, את אותו דבר שמשך אותם. אמרה לי את זה פעם זונה שתויה לפנות בוקר באלנבי 40 בצורה כל-כך קולעת שאני זוכר את הניסוח, או כך נדמה לי, במדוייק. כל גבר רוצה זונה, היא אמרה, אבל הוא רוצה שהיא תהיה הזונה שלו, ואם היא שלו, אז היא לא זונה, אז מה אתם רוצים בעצם?
אני לא יודע לגבי כל גבר, אבל יש הרבה, או לפחות להרבה יש משיכה מסויימת לדבר שהוא פרוע מינית. זה גם לא מיוחד למין הגברי. זכורה לי כותרת מהעיתון הסטירי The Onion שאמרה משהו כזה: Woman turns boyfriend into someone she can’t love. גוף הידיעה הוא על בחורה שהכירה גבר פרוע, אופנוען עם שיער ארוך, שעושה קוק ומנגן בלהקת רוק. בתמונה רואים אותו עם משקפי ראיה ותספורת של ילד טוב, יושב איתה ורואה טלוויזיה. זהו. היא שינתה בו את כל מה שמשך אתה.
וזה מה שחשבתי שהוא הנושא כשהתחלתי, ואני חושב שזה באמת נשאר הנושא. אם כי מתחת לכותרת הזאת יש כמה וכמה דברים אחרים. למשל שהגברים האלה, שנמשכים לנשים פרועות, ואפילו באמת אוהבים אותן, או מתאהבים בהן לפחות, לא מבינים אותן בכלל. ולא לגמרי מקשיבים להן. הם חושבים שהם יודעים בשבילן. המספר ברומן הוא גם כזה. אפילו שהוא מספר בגוף שלישי התודעה שלו היא התודעה של הגברים בספר, ולכן גם הוא לא רואה ולא מבין. אני חייב לומר שאני לא מופתע שהפמיניזם האוטומאטי, נמוך המצח הנהוג בימינו, מיד אמר שזו עמדת המחבר. כלומר שהספר מתייחס לנשים כאל חפצים. זה היה צפוי. וגם זה נובע מזה שמצפים שהספר יהיה סיפור ופרשנותו בכריכה אחת, שהמספר יסביר וילעס בכפית ויגיד לך מה לחשוב, ואז מקבלים את הסיפוק הפסאודו-ספרותי, שבעיני בשבילו לא צריך לכתוב ספרות. מספיק לכתוב מאמר. אבל זה כל העניין. המספר מוגבל לתודעת הגיבורים ולכן גם הוא לא רואה את אותו דבר שהם לא רואים. מכוון שהם לא מבינים את הנשים האלה – למרות שהם דווקא כן רוצים בטובתן, או במה שנדמה להם כטובתן – ולכן הם עומדים להתרסק וגם לאבד אותן.
חוץ מעידו. מפני שעידו לא חושב שהוא מבין את מה שהוא לא מבין, ולא מנסה להבין. הוא נשאר על פני השטח. אז אמנם גם הוא לא באמת רואה את סטפני, אבל הוא גם לא חושב שהוא מבין בשבילה מה טוב לה. אלה לא יחסים מקסימים במיוחד, אבל הם לא מסתיימים בהתרסקות כמו היחסים של אריק ושל ערן.
עם אריק הדבר הזה בולט במיוחד, וכאן הפסיכולוגיה דווקא היתה תפורה במודע, כמעט הייתי קורה לזה "תחקיר", מפני שמיקה היא פרופיל של ילדה שעברה גילוי ערויות, והנאמנות שלה עדיין נתונה לתוקף, כפי שקורה בכל-כך הרבה מקרים כאלה.
כאן הדברים יותר בהירים, גם בגלל האופי של אריק, וגם בגלל שמה שהוא מסרב לראות זה מה שבסוף ירסק את מערכת היחסים שלו. אולי הדרך הפשוטה להסתכל על זה היא לומר שאם אריק היה עוזר למיקה להציל את האח הוא היה זוכה בה. במקום זה הוא תוקף את האח, ומפסיד אותה. מפני שכאן יש דבר שהוא לא מסוגל להבין, ככל שאני רואה. מיקה רואה את עצמה כנגועה, כמי שהתלכלכה. אריק מתעקש לראות אותה כנקייה ואת האח כמלוכלך. אובייקטיבית זה נכון: האח התעלל בה מינית מילדות, והוא התוקף בזמן שהיא הקורבן. אבל סובייקטיבית זה מרגיש אחרת למיקה. לקבל אותה באמת, זה לקבל אותה עם הכתם שהיא מרגישה שיש לה. אריק מכחיש את הכתם. הוא משכתב את כל מה שהיא אומרת לו, הוא מסרב לראות את הצד שלה שאומר לו, שוב ושוב, בכל מיני דרכים שהיא קשורה לאח הזה. הוא היה יכול לחלץ אותה אם הוא היה מקבל אותה עם הכתם הזה, עם האח הזה, עם כל מה שהיא חושבת שהיא, ורק אחר-כך הוא היה יכול לחלץ אותה מציפורניו של האח. ככה היא מרגישה שהוא תוקף חלק ממנה יחד עם האח, שהוא מסרב לראות את מיקה האמיתית, שהוא אוהב מישהי נקייה שהיא לא מזהה בה את עצמה, ולכן האהבה הזאת, שהיא מרפא למצוקות כאלה לא מרפאת כלום: היא מרגישה שלא אותה עצמה הוא אוהב. התוצאה היא שהוא דוחף אותה לזרועות האח הנוראי הזה, מפני שהאח לפחות תמיד שם, תמיד מקבל אותה, יחד עם הלכלוך.
כל זה לא כתוב בספר. וגם אין צורך שיהיה כתוב. המספר לא מבין את זה, ואריק בטח שלא מבין את זה. גם מיקה לא לגמרי מנסחת את זה לעצמה, אני חושב. היחידה שכן מבינה וכן מנסחת זאת נוקי, ולכן ההערה הכי חכמה ששמעתי על הספר היתה גם היא ממישהי שעבדה בזנות בעברה. אני אגיד לך מה המשפט הכי חשוב בספר, היא אמרה לי, זה המשפט:
"יופי! תכניסו אותה למכונת כביסה, תפעילו, תשימו על מים רותחים, והיא תצא לכם נקיה."
נוקי אומרת את זה לערן, בכעס, על מיקה, על זה שאריק וערן בכלל לא מבינים מה עובר על מיקה. בעיניה של מיקה היא והכתם זה אותו דבר. בעיני להוריד את הכתם זה לחתוך אותה. בעיניה, להכניס אותה למכונת כביסה זה להרוג אותה.
רוב הקוראים לא יחשבו את המחשבות האלה במודע, נדמה לה. כשם שמיקה לא תחשוב אותן. וזה לא מה שחשוב. אני לא חושב שהמספר צריך להיות פסיכואנליטיקאי של הדמויות שלו, הדמויות בטח לא צריכות להיות הפסיכואנליטיקאיות של עצמן, וגם הקורא לא צריך להיות פסיכואנליטיקאי. להבין יצירה זה לא לנתח את הפרופיל הפסיכולוגי של הגיבורים, וזה בכלל לא לנתח. לנתח זה תפקידה של הביקורת, לא תפקידו של הקורא. הקורא צריך להבין במובן הרבה יותר פשוט, והרבה יותר קשור ללהרגיש. מספיק לי, במילים אחרות, שהקורא ירגיש את מה שאני הרגשתי. מספיק לי שהוא יבין את החזרה של מיקה לאחיה במובן זה שזה יראה לו אמין. ושזה יהיה גם כואב. ואפילו, אם יורשה לי להשתמש במילה הגדולה הזאת, הייתי אומר "טראגי". טראגי מפני שאריק היה יכול לחלץ את מיקה מצפרני האח, לא רק פיזית, אלא אולי גם נפשית. הוא היה יכול להיות גשר מעולם המנודים שבו היא כלואה, בגלל איך שהיא רואה את עצמה, לעולם החיים, ששם היא תוכל לראות את עצמה אחרת, כמישהי שאפשר לאהוב. אבל הוא התעלם מהחלקים של מיקה שמרגישים כנגועים, והוא החזיר אותה לחיק האח, כפי שעשתה בפראות גדולה יותר, ובגסות, המשפחה שלה בילדותה. אריק ביקש להרע לאח ולהציל את מיקה, והוא הרע למיקה והציל את האח, או לפחות הציל בשביל האח את היחסים שלו עם מיקה.
הסיפור עם ערן שונה בפרטים ודומה במהות. קורא חכם אחד אמר לי שערן ונוקי זה הרגשות התואמים למה שאצל אריק ומיקה הוא הפעולות. יש בזה משהו. ערן דומה לאריק במובן הזה. וגם הוא לא מבין מה נוקי מרגישה. אבל כאן נוקי היא הגורם האקטיבי. וגם כאן יש משהו טראגי. נוקי, שקל להתאהב בה, שהיא מקסימה ופצועה ורבת השראה, אוהבת את ערן. ולכן – לכן! – היא מגרשת אותו ממנה. כי נוקי, כמו מיקה – לכן היא מבינה את מיקה – מרגישה נגועה. היא מרגישה שהיא תכאיב לכל מי שיבוא איתה במגע. שהיא רעל. ולכן היא לא יכולה לשאת שאוהבים אותה, ועוד יורת מזה, היא לא יכולה לשאת שאדם שאיכפת לה ממנו יאהב אותה. זו תחושה קיומית איומה ונוראה, אחת הקשות, לחשוב שהאני שלך, שאתה עצמך, רעל. לא שאתה מנודה אלא שאתה צריך להיות מנודה. זה אני שמופנה נגד עצמו, והופך לאוייב הכי גדול של עצמו.
למיקה יש ביוגרפיה מלאה פחות או יותר. ואפשר לראות את הפרופיל הפסיכולוגי הזה ולנמק אותו בתהליך ההתבגרות שלה. לנוקי אין. אבל אני מנחש שהרקע של נוקי דומה מאד. זה בא מאותו סוג של פגיעה. וגם היא מרגישה שיש עליה כתם שאין לנקות אותו. ולכן, עם כל העירום שלה, הרגע היחיד שהיא מרגישה ערומה באמת הוא הרגע שערן קורא לה "טינופת" במועדון, ומרגע הזה היא לא עוזבת אותו עד שהוא שלה, גם כי הוא מבין, וגם כי הוא נושא את הסוד, או משהו דומה לזה, שאסור לתת לו לדלוף. אז כן, זה בעצם סיפור מאד דומה במהות הפסיכולוגית שלו, וגם כאן הפסיכולוגיה שלו היא שעניינה אותי.
אבל הרגלי הקריאה שהספרות העברית יצרה הם מפונקים. בניגוד לתיאטרון ולקולנוע, ששם זה הכרחי, הספרות לא רגילה להסיק רגשות מפעולות. הרגשות צריכים להיות נאמרים, מדובררים, מוצהרים, מנותחים, מתוארים לעייפה. כאילו הקורא לא יודע ללעוס, וצריך לתת לו את האוכל אחרי לעיסה. והוא גם מצפה לסיפוק בצורת ניתוח, להרגיש שהוא הבין רק אם הוא ניתח. אבל להבין פסיכולוגיה של גיבורים בספרות זה דבר יותר פשוט: להרגיש. לא צריך הצהרות של רגשות, צריך להרגיש. וככל שכתיבה ספרותית מצליחה, היא מצליחה אם הקורא הרגיש. אם הוא לא הרגיש, היצירה – גם זאת – נכשלה. וכל הניתוחים בעולם לא יצילו אותה. גם לא הניתוח שכאן.
ראו גם אלנבי, סוף דבר