ספטמבר 28, 2006
כישלון ידוע מראש
הירידה הדרמתית בתמיכה בחמאס אצל הפלסטינים התקבלה אצלנו כחדשות טובות. אלה בהחלט חדשות טובות, אבל לא מהסיבות שנדמה לממשל האמריקאי, ולא מהסיבות שממשלת ישראל מביעה עליהן סיפוק. ממשל בוש, כך התבשרנו, רוצה להשתמש במומנטום של ירידת הפופולאריות, למנוע ממשלת אחדות, לפזר את הפרלמנט, ולצאת מסיבוב בחירות חוזר עם ניצחון של הפת"ח.
רק מי שלא זוכר את העבר, ולא רואה יותר מטר וחצי לתוך העתיד, יכול להעלות דבר כזה על דעתו. מה יקרה? הכעס על החמאס ידעך, מפני ששוב לא החמאס יהיה אחראי על עבודה, אוכל, מים, ביוב, והכעס על הפת"ח יגבר, מפני שהאחריות תחזור אליו.
במקום מצב שבו הקיצונים ייאלצו לקחת אחריות ואפשר יהיה לגבות מהם מחיר, נחזור למצב שבו הקיצונים יכולים להאשים את המתונים שכל הצרות באות רק מפשרנות. במקום חמאס עם הגב לקיר, נקבל חמאס שנישא על כפיים כגואל. כל מה שנשיג עם הפת"ח יקבל שלטון בלעדי עכשיו הוא מלחמת אזרחים בצד הפלסטיני. ובמצב כזה, כל גיבור עם אקדח יכול לקחת את כולנו – פלסטינים וישראלים – כבני ערובה.
ספטמבר 29, 2006 at 10:05
אתה צודק לגמרי. אם כי גם כשהחמאס בשלטון, הוא יכול להפנות את האצבע אל ישראל. אומנם הוא לא יכול להאשים את המדיניות הפשרנית של המתונים, אבל הוא בהחלט יכול עדיין לתלות את מצוקות העם בנו, כך שהישארותו בשלטון לא מבטיחה את היתמנות העם הפלסטיני, גם אם אחוזי התמיכה בו יורדים. אני מניח שאחוזי תמיכה יורדים בחמאס, לא אומרים בהכרח שהפופלוריות שלנו או של צעדים שפויים יותר עולה..
ספטמבר 29, 2006 at 17:49
אהלן,
מהו המקור לטענה בדבר ירידה בתמיכה בחמאס? כמו כן חשוב להבין מה השאלה שנשאלו הפלסטינים שהשיבו. (האם היה זה סקר? מי הסוקר?)
על פי הארץ 30.09 ( עשרות אלפי תומכים הפגינו נגד הכרה בישראל) ראוי בעיני להקדיש תשומת לב לנושא זה. על אף שהחמאס דה-פאקטו מכיר / נאלץ להכיר בישראל רשמית התנועה מסרבת להכרה רשמית. דבר זה מציב את מחנה השלום (אם עדיין קיים מחנה כזה) בדילמה אמיתית בדבר אפשרויות עתידיות לדיאלוג.
ספטמבר 30, 2006 at 4:15
התמיכה בחמאס ירדה, התמיכה עלתה, הזדמנות להיפטר מחמאס, או לא, יותר טוב ככה, יותר טוב ככה.
ועוד פעם הקו הודאי הזה שאם נעשה X אז ייצא מזה Y. מה שבוש רוצה לא פחות הזוי במילימטר מהניתוח שלך, שאם חמאס לא יהיה הכתובת האחראית על המצוקה, אז כבר לא יכעסו עליו…
צריך להודות בכישלון אחד ודאי: לא הצלחנו לפענח את הצופן המפעיל את הפלשתינים וגם חלק גדול משאר ערביי האזור.
לא מבינים. נעלם גדול.
אם יקרה X אז ייצא מזה X בריבוע, זה כל מה שאני מבינה.
וכל הנסיונות להכניס את הסדר שלנו למשוואה, נכשלו וימשיכו להיכשל.
ספטמבר 30, 2006 at 8:09
אביגיל, זה שלא הבנו בעבר זאת לא סיבה להפסיק לנסות, וההנחה שאנחנו חיים לצד משהו מיסטי לא נראית לי משכנעת. אנחנו מתלוננים שמפתיעים אותנו, אבל אנחנו לא באמת מתעניינים בשכנים. במקום לקרוא פואד עג'מי, אנחנו קוראים אדוורד סעיד, במקום לקרוא את חוקרי ערב, אנחנו מסתפקים בציטוטים מראש אמ"ן, אז לא פלא.
ספטמבר 30, 2006 at 9:56
לא הטפתי להפסיק לנסות. רק להפסיק להקיש תוצאה מהגורם שלה בשלב ראשון. בוא נתחיל מזה שאנחנו מודים, כמו באלכוהוליקס אנונימוס, שיש לנו בעיה. בעית הבנה. ושבעקבות ההכרה הזאת באזלת ידינו אנחנו קודם כל מפסיקים לפרש ולפרשן ולנבא ולחזות מה יקרה אצלם כתוצאה מ-הכל.
הסבה לכך שהם מפתיעים אותנו, היא שמלכתחילה לא הבנו, ועודנו לא מבינים what makes them tick.
באופן אישי, אני בספק אם יש מאחורי אוסף ההתנהגויות שלהם איזה קו מנחה או עיקרון יסוד, אבל אני מסכימה ששווה לנסות למצוא אותו.
ומי זה חוקרי ערב? ברנרד לואיס? הוא כן נותן לך הסבר קוהרנטי לשלל הרפלקסים התמוהים שלהם? ולמה אני מכנה אותם תמוהים – שוב, לא בשל התנשאות או ייאוש מהם, אלא כי הם לא עונים לצפייה האינטואיטיבית שלנו להתנהגות ראציונאלית, שמאופיינת בשאיפה לחיים יותר טובים, ולחיים בכלל, למציאת פתרונות למצוקות, לשיפור, לרווחה.
בכל זאת, גדי, מישהו מוכרח יום אחד לנסות להבין את התופעה של בחירה מודעת בחיי עליבות במחנות פליטים על חסדי נדבות, מזה כבר 3 דורות! מי שהתיאשו מביניהם ומאסו בחיים האלה, קמו ועזבו, ובנו להם חיים אחרים מחוץ למחנות, כך שיש מיעוט ביניהם שפתח דף חדש, ושנוהג על פי אמות המידה המוכרות לנו.
אבל מה על הרוב? ומה על כל השאלות שאין עליהן תשובות, כמו ההתנהגויות החידתיות של חיזבללה, אירן, מצרים, סוריה – הכל שם נראה עקום והפוך.
ואתם מתחרבשים לכם עם התמיכה שירדה ואם חמאס יפול יהיה ככה ואם לא אז יהיה אחרת.
וההיקשים וההיסקים האלה מתפוצצים לכולנו בפרצוף כבר 60 שנה.
אז בסדר, צריך לנסות להבין, צריך לנסות להגיע, אבל דרושים לכך כלים אחרים.
צריך להתחיל מזה שנחוצים כאן כלים אחרים, חדשים. זה כל מה שאני אומרת.
ספטמבר 30, 2006 at 10:12
גדי – האם תוכל להרחיב בנוגע לפואד עג'מי?
ספטמבר 30, 2006 at 12:11
אני פשוט לא חושב שאפשר לנהל או להסתדר או להתקדם עם חמאס. זה די אבוד. לא שעם הפתאח זה נראה מבטיח. מה שאני כן בטוח בקשר אליו הוא שאנחנו לא צריכים לשמור על הקיצוניים בשלטון מסיבות של הפוך על הפוך כדי שלא תהיה להם הזדמנות לצבור כוח ולעשות צרות באופוזיציה.
הפלסטינים הם האויב, וכמו שלימד אותנו העיתונאי בהווה והפוליטיקאי בעבר יוסי שריד, שלום עושים עם אויבים. אבל גם מלחמה עושים עושים עם אויבים, כשצריך, וכרגע אנחנו באיזשהו סוג של סכסוך אלים שיותר דומה למלחמה מאשר לשלום. אני חושב שבמלחמה (וגם בשלום) עדיף לנהל קודם כל את עצמנו ולא את האויב. אנחנו מוכנים לשלום, חושבים על המחירים שאנחנו מוכנים לשלם, צופים באויב, מחליטים על צעדינו בסכסוך. לא צריך להתחיל לרדוף אחרי השלום הזה ביאוש ולבנות תיאוריות נואשות שבסופן דווקא החמאס הוא התקווה הגדולה.
ספטמבר 30, 2006 at 13:32
יונתן, שני ספרים שלו יצאו בעברית "ארמון החלומות של הערבים" (עם עובד) ו"מילכוד – ערבים וערביות מאז 1967 " (ידיעות אחרונות). אתה מוזמן.
אוקטובר 1, 2006 at 14:05
לאביגל – איזה צופן מסתורי את רוצה לפענח?
זה הצופן של בני אדם. הצד השני מכה בהם והורג אותם? הם מקצינים עמדות, ותומכים במפלגה שמבטיחה להיות חזקים נגד האוייב, ולהכות אותו בכל הזדמנות, ו/או תומכים באופוזיציה. זה הרי קרה גם לנו ב 96, וב 2001. מה ההבדל הגדול?
למייק – אני לא מסכים לזה שאי אפשר להשיג איתם כלום. להפך. מה שאפשר להשיג איתם יש סיכוי שיהיה שווה משהו. במצב הנוכחי דברים כמו הסכמי ז'נווה, או כל ניסיון להגיע ל"קץ הסכסוך" לא ריאליים. זה נכשל ב-2000, ועם החמאס בוודאי אין מה לדבר על זה. אבל זה לא אומר שאין על מה לדבר. אפשר להגיע להסכם בייניים לזמן ארוך, בו הם לא יוותרו על דברים שהם לא יכולים לוותר (כולל הכרה בישראל, וזכות השיבה), אבל יוסכם על הכרה דה פקטו, ושכל הדברים ייעשו רק במשא ומתן, ולא בכוח צבאי. זה בעצם מה שקרה בצפון אירלנד. הסוגיה העיקרית במחלוקת – האם האזור יישאר בריבונות בריטית, או ייתאחד עם הרפובליקה האירית, נשארה פתוחה. רק הוסכם לדחות את ההכרעה לזמן לא מוגבל, ולנטוש את הניסיונות להכריע אותה באלימות.
אבל בכל מקרה, זו הייתה הכרעת הפלסטינים בבחירות הדמוקרטיות ביותר (אם לא היחידות) בעולם הערבי, ואנחנו צריכים לכבד אותה. מי אנחנו ש"נשמור בשלטון" מפלגה זו או אחרת? תחשוב איך אתה היית מרגיש אם העולם היה אומר, שהוא לא יכיר בממשלה בראשות הליכוד? כל ניסיון להנדס בחירות כרצוננו, רק יקים ממשלה שהמילה שלה לא תהיה מילה, וכל הסכם שנחתום איתה יוכל להיות מאופסן באותה מגרה עם הסכם השלום שחתמנו ב 1983 עם לבנון.
אוקטובר 1, 2006 at 20:16
שפוי מלחמה, אני אגיד לך איזה צופן, וגם למה הוא לא הצופן המוכר לנו.
לאחר מלחמת העצמאות קרה לחלק מהפלשתינים אסון – הם הפכו לפליטים. הם נשארו פליטים, שחיים בעוני מרוד ובתת-תנאים במחנות פליטים עד עצם היום הזה, הם ובניהם ונכדיהם ושילשיהם. זאת לא התנהלות שאני מזהה כאופיינית לבני אדם רציונאליים. רק שנים ספורות קודם לכן נעשה ניסיון להשמיד את העם היהודי, ואירופה עברה מלחמה איומה שהותירה אותה קרועה ופצועה. כשנגמרה המלחמה, גם היהודים וגם כל אחד מהעמים האירופאיים ההרוסים החלו מיד בפעולות שיקום מאסיביות. את זה אני כן מזהה כתגובה אופיינית לבני אדם רציונאליים אחרי אסון, שלא לומר שואה.
הסכמי אוסלו פתחו בפני הפלסטינים אפשרות להתחיל לבנות את חייהם: להקים מערכת חינוך, תעשיה, תשתיות, כלכלה, בתים (במקום חושות במחנות פליטים), מוסדות שלטון ראויים. הם לא עשו את זה. בעיניי, זאת לא התנהגות מובנת. לעומת זאת, הם פתחו במתקפת טרור בערים שלנו, והתרכזו בפיצוץ כל מה שניתן היה לפוצץ פה. מכיוון שזה לא הביא להם לא תועלת ולא רווח, הרי שגם את זה אני לא מצליחה לפענח.
בשנת 2000, אחרי שנכשל ניסיון לפתור את הסכסוך, הם שוב לא חיכו לעוד הזדמנות, ושוב לא פנו לבניה ולהקמתה של ארצם מולדתם. במקום זה הם פתחו במלחמה שלא רק הפילה בהם חללים רבים וזרעה הרס נורא, אלא גם הורידה אותם לעוני מנוול ולחיי מחסומים משפילים, כשישראל לא מפגינה מי-יודע-כמה רחמים והתחשבות, כצפוי. זה נמשך עד היום. את זה אני לא מבינה כהתנהגות אופיינית לבני אדם רציונאליים.
לפני שנה, אחרי (לא לפני) שישראל הכריזה על כוונתה לפנות את רצועת עזה, הם בחרו בממשלה קיצונית שמבוססת על ארגון טרור שהעולם לא מכיר בו. מובן שזה דרדר עוד יותר את מצבם המדורדר בלאו הכי. את זה אני לא קוראת כהתנהגות רציונאלית.
מה שיצא מכל זה, הוא שכבר 58 שנים העם הזה חי, מתוך בחירה לפחות של מנהיגותם, חיים שאינם ראויים להיקרא חיים.
את זה אני לא מפענחת כהתנהגות נורמאלית.
מכיוון שהעולם מאוכלס בהמוני עמים שקרו להם אסונות קשים, וכל אחד מהם שם לו כמטרה להשתקם מאסונו, ורק הפלשתינים התמקדו בלהרע את מצבם – אני חושבת שכדאי לפחות לנסות להבין מה מריץ אותם לכיוון הזה, ולמה כל כך דחוף להם לסבול בכל מחיר.
הבנת למה אני מתכוונת כשאני אומרת צופן? כשאני ניצבת בפני דבקות כל כך עקבית במטרה כל כך לא אנושית, אני מרגישה מחויבת להתחיל לתהות בשלב מסוים מה לעזאזל קורה שם ומה מניע אותם להרס עצמי כל כך קיצוני.
וזה רק הפלסטינים. התנהגותן של שאר מדינות האזור לא תמוהה הרבה פחות.
אוקטובר 3, 2006 at 1:32
מה זה "לכבד אותה"? אני מכבד לחלוטין את ההכרעה שלהם לבחור מפלגה שרוצה להקים חליפות איסלאמית מהים עד לנהר, וכתוצאה מהבחירה "הראויה לכבוד" הזו אנחנו במצב מחריף של מלחמה איתם. זה שאני מכבד את הבחירה שלהם להילחם איתי לא אומר שאני צריך לתת להם את מה שהם רוצים. אתם רוצים להתנהג כמו חבורה של ילדים קריזיונרים? יפה. אני מכבד את זה. עכשיו תאכלו הפצצות.
אתה לוקח את זה לדברים שלא אמרתי ושלך אולי קל יותר להתמודד איתם. זה הרי השמאל שמנסה אח"כ להגיד שהפלסטינים בעצם לא התכוונו, ושזה בגלל השחיתות של הפת"ח, ושהם בעצם כן רוצים שלום. נראה לי שדווקא רודפי השלום הנלהבים מתקשים לכבד את ההכרעה הפלסטינית.
בסופו של דבר כשיש בארגז הכלים כלי יחיד -לתת לפלסטינים הנחות- אז אי-אפשר להתקדם לשום מקום. אם המתונים מנצחים, אז צריך לתת להם פרס שיחרור אסירים, אם יש פיגועים והם לא מתמודדים איתם כמו שהם התחיבו בהסכם, צריך לשחרר אסירים כדי לחזק את המתונים, ואם החמאס מנצח בבחירות וחוטף חייל צריך לשחרר אסירים ולהגיע להסכמים זמניים כדי שהחמאס יתמתן.
אין לי שום רצון להתערב לפלסטינים במדינה ובשלטון. מצדי שיבנו להם מדינת עולם שלישי ושהאו"ם ישבור איתם את הראש, רק שיפסיקו להתערב במדינה שלי. אני לא מציע "להנדס בחירות". מה שאני מציע הוא שלא נהנדס מניעת בחירות. אם זה לא עניננו אז עד הסוף. בטוח שלא צריך בכלל לשמור על החמאס. בקשר להשפעה שיש לנו, זה בגלל המלחמה שלהם נגדנו. אם החמאס היה כל-כך רוצה שלא נתערב לו במדינה הוא היה צריך להפסיק לירות על הנגב ולהחזיר לנו את גלעד שליט.
אוקטובר 3, 2006 at 2:42
אני מסכים עם הטענה שגדי הזכר פה.
יש עוד שני דברים שצריך להוסיף:
1. אני חושב שהתערבות בפוליטיקה שלהם היא תמיד בעייתית, כי אז יאשימו אותנו שהיפלנו ממשלה שנבחרה כחוק ומייצגת את רצון הפלסטינים.
2. יש נקודה חשובה מאוד (אם היא נכונה כמובן), שאני לא מספיק שומע שמתייחסים אליה:
על פי מה שפורסם אצלנו בעבר, ההצבעה עבור החמאס נובעת מעיקרה מאכזבה מהשלטון המושחט בצורה בלתי רגילה של הפת"ח. כלומר: לא הצביעו עבור החמאס כי רצו ממשלה שלא מכירה בישראל וכ', אלא כי רצו להחליף את המושחטים. אם זה נכון, מדובר בעניין עקרוני מאוד לדעתי.
אוקטובר 3, 2006 at 8:26
לאביגיל – ואו! גילית שבני אדם מתנהגים באופן לא רציונאלי! היית יכולה לקבל על זה פרס נובל, אילולי דניאל כהנמן כבר הקדים אותך.
אבל לא צריך להיזדקק לכהנמן. כל מדינות אירופה ששחטו מיליונים במלחמת העולם הראשונה כן היו רציונאליות?
וישראל, שבמשך כמעט 40 שנה, פועלת לטשטוש הקו הירוק, ובכך דנה את עצמה לכליה (דרך הפיכתה למדינה דו לאומית, בין אם בגירסהת אפרטהייד, ובין אם בגירסה שיוויונית אבל לא יהודית) היא כן רציונאלית? ומפעל ההתנחלות (שנמשך גם במימי אוסלו, בהן הוכפלה האוכלוסיה הישראלית בשטחים) שמהווה את חוד החנית בטשטוש הקו הירוק – כן רציונאלי?
אז קצת צניעות, לפני שאת שופטת עמים אחרים.
לגופו של עיניין, את מציגה מצב כאילו העם הפלסיטיני היה יכול לשקם את עצמו ולא עשה את זה. רק מה? זה לא המצב. אחרי 48, לא ברור שבכלל היה דבר כזה "עם פלסטיני", ובכל מקרה לא היתה לו הנהגה. ובכלל, במקומות רבים לא היתה אופציה לעזוב את מחנות הפליטים. בלבנון עד היום, הפלסטינים מוגבלים לחיות במחנות הפליטים, לא יכולים לעסוק במקצועות מסויימים, לא יכולים ללמוד בכל מקום – כל זאת ע"י מדינה שפשוט לא רוצה אותם כאזרחים שיערערו את הסדר העדתי הקיים.
אבל גם במקומות אחרים, אם הם לא היו חיים במחנות, איפה הם כן היו חיים? בסלאמס שהם אל מחנות בשולי הערים? זה היה משנה הרבה?
ברור שלכל זה נוסף מימד של ניצול (אבל גם של התגייסות עצמית) למטרות פוליטיות ואידיאולוגיות, של רצון לשמר את הטרגדיה על מנת לנגח את ישראל ואף לחתור תחת קיומה. אבל ביננו, גם הדאגה שלך לפליטים היא לא ממש מאלתרואיזם צרוף, אלא בדיוק בגלל הצד השני של אותה סיבה.
וחוץ מזה עם, שהתעקש 2000 שנה לשמור על זהותו במחיר של פוגרומים וגירושים – ולא לההתבולל, להתנצר או להתאסלם, יכול להטיף מוסר לעם אחר שמעדיף לחיות במחנות פליטים, ולא לוותר על החלום של לשוב לכפריו ההרוסים?
אוקטובר 3, 2006 at 8:40
SilentMike – אני מסכים לביקורת שלך על אלה בשמאל שטוענים שניצחון החמאס בבחירות זה רק בגלל השחיתות של הפתח וכו'. מה אפשר לעשות – גם בשמאל יש אנשים ששבויים בקונספציות שלהם, וכמו ביילין שעדיין מנסה לקדם את הסכם ז'נווה שלו, חיים במציאות מדומיינת או לפחות לא מעודכנת.
נושאי השחיתות והמצב הכלכלי היו חשובים, אבל ממש לא יחידים. הבחירה של העם הפלסיני בחמאס בהחלט נבעה גם משיקולים מדיניים. רק מה? זה לא אומר שצריך לקבל את תעמולת הימין הרוקד על הדם (או במקרה הזה הרוקד על תוצאות הבחירות) לפיו נצחון החמאס מראה שהעם הפלסטיני אימץ בפה מלא את אמנת החמאס, על כל מה שהיא אומרת. אני לא בטוח אם יש יותר ישראלים או יותר פלסטינים שקראו את אמנת החמאס הזו.
הצד המדיני בטחוני של הבחירה על החמאס מעיד על זה שהעם הפלסטיני התייאש מתהליך אוסלו, ורצה יד יותר קשה כלפי ישראל, כדרך להשיג את מטרותיו. בדיוק כמו העם הישראלי בבחירות של 1996, או 2001. הם רצו יד חזקה נגד הפלסטינים, ובחרו את ביבי ואת שרון. האם זה אמר שהיה בכך אימוץ של אידיאולוגית ארץ ישראל השלמה שהליכוד דגל בה אז? עובדה שאחרי זה העם שינה את דעתו, ושינה שוב, ושינה שוב. ככה זה עם עמים ועם בחירות. כל פעם העם מחפש את מי שייספק את מאוויו. לפעמים זה לשלום, לפעמים זה להכות את הצד השני.
בכל מקרה, כל עוד החמאס בשלטון צריך לראות מה אפשר להשיג במצב הזה. ואם אי אפשר לעשות כלום, צריך לחכות בסבלנות שהעם הפלסטיני שוב ישנה את דעתו על החמאס ושלטונו – מאוד רצוי שבבחירות. אבל צריך לתת להם לעשות את זה בעצמם. אם זה ייתפס כהתערבות חיצונית, למי שיקום במקומם לא תהיה שום לגיטימציה. אין מה לעשות. כל עם יכול ללמוד את הלקחים שלו מטעויותיו, ולא מטעויות של אחרים.
אוקטובר 3, 2006 at 15:38
אם הייתי אומר שצריך להתערב בבחירות, הרי שדבריך היו דברי טעם והיית מוכיח אותי, ובצדק, על טעותי והתיהרותי. אלא שאני לא אמרתי זאת. אמרתי שאנחנו לא צריכים לגונן על ממשלת החמאס המנסה לחזק את מעמדה ע"י מלחמה בנו, ולא צריכים להתערב כדי לנסות ולמנוע בחירות שיזום הפת"ח. זה בטוח לא העסק שלנו. ואם החמאס יכה בנו, ואנו נכה חזרה, וכתוצאה מכך העם הפלסטיני יקיא אותו מהשלטון. ובכן. ניתן לומר שיהיה זה נזק שהוא יגרום לעצמו במו ידיו.
אוקטובר 3, 2006 at 16:30
שפוי מלחמה: אכן, כהנמן בהחלט היווה צומת בתולדות ההסתכלות שלי. אבל לא הוא ולא אני לא טענו שכל האנשים מתנהגים תמיד באופן לא רציונאלי. הטענה היא שרוב האנשים לא בהכרח ולא תמיד מתנהגים באופן רציונאלי. המקרה של הפלסטינים חריג ביותר, כי הם הוכיחו שכציבור הם אף פעם (בגדול) לא מתנהגים באופן רציונאלי, והציגו בפנינו מודל של עם עקבי לגמרי בהתנהגות בלתי רציונאלית.
לגבי כל התירוצים שאתה מנפיק פה לטובת למה ומדוע הם נהגו ונוהגים כפי שנהגו ונוהגים: אפשר למצוא עוד תירוצים, תאמין לי. השורה התחתונה היא שלכולם יש תירוצים למה לא לבנות, למה לא להשתקם, למה לבסס חיים שלמים על תאוות נקם, על שנאה, על הנצחת העוול, על המתנה בחורים ובבורות ל"התגשמות החלום" (ולמי יש יותר מאשר ליהודים, אחרי 1945), אבל אף עם (אפריקה לא כלולה) לא הפך את חייו למסכת חידלון וכישלון כזאת מונומנטאלית כמו הפלשתינים. לא לפני ולא אחרי הסכמי אוסלו.
משפט אחד שלך צד את עיני יותר מהשאר:
"הצד המדיני בטחוני של הבחירה על החמאס מעיד על זה שהעם הפלסטיני התייאש מתהליך אוסלו, ורצה יד יותר קשה כלפי ישראל, כדרך להשיג את מטרותיו."
התיאש מתהליך אוסלו ורצה יד קשה יותר כלפי ישראל? אלוהים אדירים. מה היה הרבה הרבה לפני שהוא התיאש? למה התפוצצו פה אנשים באוטובוסים דקה אחרי ההסכמים?
כל העילות והסיבות המדומינות האלה כבר נטחנו עד דק, ולכל דוגמה עם הסבר להתנהגות המטורפת שלהם יש דוגמה הפוכה עם הסבר הפוך.
בסוף מגיע הרגע שדי, מספיק, הבנו. הפעם זה היאוש ובפעם ההיא זאת היתה התקווה, עכשיו הם כועסים, וקודם הם היו כבושים, עכשיו הם נרמסים וקודם הם היו הבייבי של העולם.
כמה אפשר? לא מספיק?
לא הגיע הזמן להבין שבמקרה הטוב מסתובב אצלם איזה רציו אחר, לא מפוענח ולא מוכר? ובמקרה הגרוע, אפילו זה אין?
אוקטובר 4, 2006 at 8:59
לאביגיל – למה התפוצצו פה אנשים באוטובוסים דקה אחרי ההסכמים?
מאותה סיבה שברוך גולדשטיין, חצי דקה אחרי ההסכמים, נכנס למערת המכפלה, וירה שם לכל כיוון.
כי בכל צד היו קבוצות שרצו להכשיל את ההסכמים האלה, הקיצונים שבהם עשו כמעשי גולדשטיין ויחיא עיאש. השאר סתם רקדו על הדם, ושמחו על ההוכחות שהצד השני נתן להם שאי אפשר לעשות שלום.
ואגב, אני אזכיר לך שפיגועי ההתאבדות בתוך הישראל, התחילו אולי דקה אחרי הסכמי אוסלו, אבל חצי דקה (או יותר נכון – 40 יום) אחרי מה שגולדשטיין עשה בחברון.
אוקטובר 4, 2006 at 18:16
אה, זה גולדשטיין. הכל בגללו.
או אולי סתם כי הם פליטים שחיים במחנות פליטים?
לא, לא. זה בגלל שההנהגה שלהם מושחתת.
לא, מה אני מדברת. לא. זה בגלל הכיבוש-כיבוש-כיבוש.
אוף, מה זה השטויות האלה. זה בגלל מה שעשינו להם ב-48, ב-67, ב-73 וגם באמצע.
זה בגלל ההתנחלויות! אני יודעת! והמחסומים! והכבישים!
אבל זה בעצם בגלל גולדשטיין.
נכון.
וגם מה שגולדשטיין עשה עומד בהשוואה אחד-לאחד לאוטובוסים המתפוצצים. גולדשטיין הוא כולה "קבוצה" שרצתה להכשיל, וגם ערפאת היה בסך הכל "קבוצה" שרצתה להכשיל.
גיב אפ, מאן!
אוקטובר 5, 2006 at 8:00
אביגיל – נכון, תפסת אותי. איך אני מעז להכחיש את מה שברור לכל עין, שהפלסטינים הם עם נחות גנטית, שהגן שאחראי על הרציונאליות אצלהם נדפק, ובגלל זה הם לא רציונליים.
בעצם, אולי הם בכלל לא בני אדם רגילים, אלא הכלאה בין בני אדם ללמינגים, מה שמסביר למה מאות אלפי פלסטינים מתפוצצים באוטובוסים.
אוקטובר 11, 2006 at 7:11
נו, טוב, עברת לגנטיקה. סתמת לי את הפה. מה יש לדבר. עכשיו אני גזענית בכלל, וצריכה לעבור להתנצלות מאסיבית, ולא התכוונתי וזה בכלל לא מה שאמרתי וסליחה ומחילה, בעצם התכוונתי להגיד שהם עם רציונאלי וחיובי, עם אוהב ושוחר שלום, רק מה, הכיבוש, בעצם הישראלים, בעצם בוש, בעצם הבורות, בעצם הדת, בעצם כבר אמרתי את כל זה, אבל אז אמרת ג-נ-ט-י, גם אמרת שכאילו אני אמרתי ג-נ-ט-י, ועוד רגע נגיע למשטר הנאצי ולתאי גאזים. או, במלים אחרות, נגמר לנו הויכוח השגרתי, המשעמם, החוזר ונשנה הזה.
אוקטובר 17, 2006 at 11:02
כבר במרד השפוף ביצבצה אצלי ההתחלה של התחושה הזו. תחושה שהמשיכה והתחזקה עם המעקב אחרי המאמרים, ועכשיו משגיליתי את הבלוג. תחושה שכאשר הדברים מנוסחים ע"י אין לי מה להגיד. ואני נשארת עם שפתיים סגורות. אתה אולי הכותב היחיד שאני מרגישה (לחלוטין אני אומרת היחיד מתוך בורות) שלא שוכח לענות לי ולהסתכל על כל רוחבה ואורכה של התמונה מבלי לשכוח להתייחס למשמעות הפרטים שהיא מכילה. ולכן הדבר שהכי עניין אותי זה מה אנשים מוצאים להגיב. ולא התבדתי, בנתיים, עדיין לא ראיתי תגובה שהוסיפה, לי, על הדברים שלך או בכלל שהרגשתי שמתייחסת אל המאמר באותו מישור שהמאמר מתייחס לעצמו.
דע לך, פרפ' גדי טאוב, שאתה בשבילי ובשביל חבריי מחנך, אנחנו רואים אותך כמחנך הדור שלנו, אנשי אחריות ויצירה .אנחנו שומרים זה לזה מאמרים שלך, אנחנו מתרגשים כשאנחנו רואים אותך ברחוב, שולחים אחד את השני לשידורים חוזרים של הופעות שלך בטלויזיה, אצלי, אצלנו אתה סופרסטאר.