דצמבר 1, 2010
חינוך שוויוני?
תנועת "הכל חינוך" קמה כדי לנסות ולשנות את סדר העדיפויות הלאומי שלנו, שמזניח את אחד המשאבים החשובים ביותר בעולם המודרני, החינוך. הנתונים אכן מדאיגים מאד: ישראל מדורגת אחרונה בין מדינות ה OECD ברמת הידע של התלמידים, וראשונה בגודל הפערים בין העשירון התחתון לעליון. שכר המורים נמוך משמעותית ביחס לנהוג ב OECD, וכך גם ההשקעה פר תלמיד. לא כל דבר שהתקשורת קוראת לו "סכנה אסטרטגית" הוא אכן כזה. אבל הזנחת החינוך היא בפירוש כן.
ההצעות של דב לאוטמן והרב שי פירון, העומדים בראש התנועה, הן מבורכות, ולא פחות חשוב, מעשיות. בתנאי שיזכרו שלא לגמרי נכון לומר ש"הכל חינוך". כפי שהעירה שרת החינוך לשעבר, פרופ' יולי תמיר, בכנס על חינוך לערכים במכללת אחווה, הפערים בחינוך לא מנותקים מהפערים הכלכליים העצומים שישראל יוצרת. מי שמצפה שמערכת החינוך לבדה תתקן את כל מה שהמדיניות הכלכלית מקלקלת טועה ומטעה.
הקשר בין הפערים בחינוך לפערים הכלכליים הוא ישיר. לעשירים יש חינוך אחר לגמרי מזה שיש לעניים. והחטא הקדמון הוא בשיטת מימון החינוך שהנהגנו כאן. לכאורה המדינה מבטיחה חינוך שווה והזדמנות שווה. לכאורה היא גם עומדת בדיבורה: משרד החינוך משקיע פחות או יותר את אותו סכום בכל תלמיד. אבל השיטה הישראלית מאפשרת לרשויות המקומיות חופש פעולה עצום. החופש הזה מתקיים, אמרה פרופ' תמיר, תחת רטוריקה פסאודו-דמוקרטית: הפקדת אחריות בידי רשויות מקומיות מקרבת בין מקבלי ההחלטות לאזרח, מגבירה את יכולת ההשפעה של כולנו על מדיניות החינוך. אבל בפועל היא מקצינה את אי-השוויון.
על פי נתונים שמציגים מומי דהן ואבי בן-בסט בספרם "הכלכלה הפוליטית של הרשויות המקומיות" נחשפת תמונה מבהילה של תוצאות המדיניות ה"דמוקרטית" הזאת: ברשויות המקומיות החלשות ההשקעה בחינוך לתלמיד לשנה היא קצת מתחת ל 4000 ש"ח – פחות או יותר מה שמקצה משרד החינוך. ברשויות החזקות, לעומת זאת, ההשקעה בתלמיד היא יותר מפי 2.5 (!), מעל 10,000 ש"ח לתלמיד.
למה? מפני שהארנונה שיכולה עריית תל-אביב לגבות גדולה לאין שיעור מזו שיכולה עריית סחנין או אופקים לגבות. כלומר, במקום לממן חינוך שווה מקופת המדינה, ישראל בעצם מטילה את הוצאות החינוך של העניים על העניים, ושל העשירים על העשירים. כדאי שנודה באמת: הפערים הכלכליים אצלנו הם ברמה מסוכנת חברתית, והשיטה הזאת רק מגבירה אותם. זה מעגל קסמים: אדם שמצבו הכלכלי משתפר באופקים ימהר לעזוב אם במקום אחר יוכלו ילדיו לקבל חינוך טוב לאין שיעור.
כל מי שרוצה לתקן משהו בנושא הפערים האלה יצטרך להתחיל מדבר פשוט: מיסוי יותר פרוגרסיבי, שפירושו בין השאר העברה של כספי מס מהרשויות המקומיות לקופת המדינה, והגדלה של תקציב משרד החינוך על חשבון קופות הארנונה. זה לא משנה איך קוראים לכסף – ארנונה, מע"מ, ביטוח לאומי או מס הכנסה – חלק גדול יותר ממנו צריך להגיע לקופת משרד החינוך.
וזה אפשרי. כי הנה לכם מקרה שאפילו פוליטיקה שמתנהלת על סמך שיקולים קצרי טווח יכולה לעשות טוב לטווח ארוך: ההשקעה בחינוך היא גם פופולרית. ההורים יודעים את מה שהמדינה מסרבת ללמוד – שבעולם המודרני ההשכלה היא פקטור מרכזי להצלחה בחיים. לא הכל חינוך, אבל הרבה מאד זה חינוך.
המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב-30.11.2010
דצמבר 1, 2010 at 21:28
כל הרשומה היא דוגמא לפופוליזם שמאלני-סוציאליסטי במיטבו. ד"ר טאוב כורך בין הפערים החברתיים לרמת החינוך בלא כל סיבה הנראית לעין. מדוע בכלל תלמיד שהשקעת הרשות המקומית בו היא יותר גבוהה יהיה מחונך מזה שהשקעת הרשות המקומית בו יותר נמוכה? מה ההגיון בזה? החינוך תמיד מתחיל מהבית, לא מהרשות המקומית. כשההורים ינחו את ילדם הרך לדבר יפה עם המבוגרים ולא ללכת מכות ולא להתחצף, אז הילד יהיה מחונך. כשיסבירו לו שבלי מתמטיקה, דקדוק ואזרחות הוא לא יוכל לחיות בעולם הזה אז ילמד ויחכים. כשיגידו לו שחשוב לקרוא ספרים אז יקרא ויכיר את עולם הספרות. זה מאוד פשוט וזה בוודאי לא קשור לתקציבים. העדר קשר ישיר בין חינוך לכסף בולט בהתחשב בעובדה האבסורדית שמשרד החינוך הוא המשרד השני בעושרו בישראל. תקציבו היום הוא מעל 25 מיליארד שקל, שזה סכום אסטרונומי, משכורת של מורה עם וותק ממוצע יכולה להגיע בלא קושי לעשרת אלפים שקל ברוטו, ארבעה חודשים בשנה הוא בחופשה בתשלום – ועדיין המדינה לא משקיעה מספיק.
כמו כן, ד"ר טאוב מנסה להטיל את האחריות על החינוך ובעיקר על מימונו על המדינה, קורא להעלאת משכורות של אנשי משרד החינוך ולהגברת הריכוזיות של מערכת החינוך. כרגיל בתולדות הסוציאליזם, ביצוע של חזון זה לא יביא לשום דבר אלא לתוצאות הפוכות. כספי משלם המסים יילכו כמובן לכיסים של פקידים (זה יהיה מן הסתם גם גורל הכסף שיוענק לאנשי תוכנית "הכל חינוך"). ואין זה סוד לצערנו שרוב עובדי משרד החינוך הם לא מורים העומדים מול התלמידים ומרביצים בהם ידע אלא סתם פקידים שיושבים על תפקידים פיקטיביים שאין בהם כל תועלת לימודית. כל התוכניות ליצירת שוויון מלאכותי בתחום החינוך ייכשלו כיוון שכמו בכל תחום אחר גם בחינוך אין שוויון בין בני אדם. לבני אדם יש שאיפות ויכולות שונות, ואל לה למדינה לנסות ולהשליט את השוויון בחינוך בכוח. אם יש אוכלוסיה מסוימת שרואה את עתיד ילדיה במכירת פלאפל ושווארמה, ברעיית צאן או בתיקון נעליים ואין את נפשה ללמד את הילדים האלה טריגונומטריה או פיסיקה אזי יש להניח לאוכלוסיה זו. הדבר הטוב ביותר שהמדינה יכולה לעשות הוא ההיפך המוחלט ממה שמציעים פטפטנים סוציאליסטים, היינו להפריט את החינוך ולהתנער מכל אחריות למצבו. המדינה צריכה לומר להורים שיחנכו את ילדיהם איך שהם מוצאים לנכון, יהיו בני חורין להימנע משליחת ילדיהם לבתי ספר, אם אין בית ספר מסוים נראה להם, וגם שישלמו מכיסם על החינוך. במדינה איפה שהתפיסה הזו היא התפיסה השלטת ואיפה שאי-שוויון גדול בהרבה מזה של ישראל, היא ארצות הברית, יושבים שלושה רבעים מכלל חתני פרס נובל למדעים. קשה להאמין שהם וילדיהם כל כך סובלים ממצב החינוך שם. כנראה זו הדרך הנכונה.
דצמבר 1, 2010 at 22:03
התחיל מעניין, נגמר הזוי.
נתחיל בזה ש"אי-שוויון" בעיני הוא בעיה משנית בהרבה ממה שעושים ממנה (הרבה יותר חשוב מוביליות חברתית שהיא לא שוות ערך). פערים הם לא בעיה כשלעצמם.
"למה? מפני שהארנונה שיכולה עריית תל-אביב לגבות גדולה לאין שיעור מזו שיכולה עריית סחנין או אופקים לגבות"
זה לא שתל אביב לוקחת מסכנין כסף- אנחנו מדברים על כסף אקסטרא שבעצם זורם למערכת החינוך, אז מה הבעיה? סתם פערים? המדינה כן מממנת חינוך שווה. ועוד לא הגענו לזה שגם הארנונה היא דיפרנציאלית.
"כל מי שרוצה לתקן משהו בנושא הפערים האלה יצטרך להתחיל מדבר פשוט: מיסוי יותר פרוגרסיבי, שפירושו בין השאר העברה של כספי מס מהרשויות המקומיות לקופת המדינה, והגדלה של תקציב משרד החינוך על חשבון קופות הארנונה. זה לא משנה איך קוראים לכסף – ארנונה, מע“מ, ביטוח לאומי או מס הכנסה "
הנה הרעה החולה של הסוציאל-דמוקרטיה- להעניש את היצרנים. כל האמצעים שציינת הם פרוגרסיביים להחליא, ומענישה את השכירים היצרנים.
מס הכנסה הוא פרוגרסיבי, ארנונה היא פרוגרסיבית (בגלל ההנחות), ביטוח לאומי הוא בכלל לא ביטוח, כי הוא לא משולם כפרמיה אלא כאחוז מהכנסה וגם הוא פרוגרסיבי, ואין מע"מ על ירקות ופירות. בקיצור, אתה חושב שהכי טוב זה להעניש עכשיו גם ערים יצרניות לטובת ערים מושחתות שלא יודעות לנהל את הכסף שלהן- מה שכבר קורה כאשר מכסים להן את הגירעון.
בקיצור, לא קניתי.
דצמבר 1, 2010 at 22:37
אתה צודק לגמרי מיכאל. לא כדאי אפילו לעצור שם. החברה בכלל צריכה להתנער מכל אחריות לגורלם של החלשים, או של הפרטים שחיים בה. שידאגו לעצמם. בעצם, מי צריך אפילו חברה? מלחמת ההישרדות הטרום-תרבותי הייתה מצב קיומי טוב, מספק ונעים בהרבה לחיות בו.
התפישה הימנית הקיצונית שאתה מציג כאן, כמין קריקטורה של תאצ'ריזם שמרני, לפיה המשפחה היא מסגרת ההשתייכות היחידה הרלוונטית לחיי הפרט ואין לחברה תפקיד בחינוך, במתן השכלה ובהכנת האדם לחיים בוגרים, היא בלתי אחראית בה במידה שהיא לא מוסרית. עצם העובדה שאתה מציג אותה כאן בנונשלנטיות כזו זו אינדיקציה לא רעה לכשלים שהמאמר מצביע עליהם.
דצמבר 2, 2010 at 0:00
גדי, אם אתה מסכים שהחינוך בתל אביב יותר טוב בגלל כל העשירים שגרים שם ומשלמים ארגנונה, אז כנראה שתל אביב עושה משהו נכון בזה שהיא בונה בניינים לעשירים, ולא לתפרנים.
למה לא ליישב שכונות עשירות בעיירות פיתוח, ולפתוח שם בתי ספר עם רמת חינוך גבוהה, שהעשירים יחלקו עם חלק העניים בעיר?
האמת היא שהתקציב לתלמיד בישראל הוא מהגבוהים, וזה לא עוזר. לא רק זאת, יש מחקרים שמראים בבירור עלייה מתמדת בהשקעה פר תלמיד בארצות הברית, והציונים נשארים בדיוק אותו דבר.
השאלה היא לא של כסף אלא משבר מערכתי במערכת החינוך. הייתי מחלק אותו לארבעה חלקים:
1) ארגוני המורים יוצרים חוסר שוויון מושרש בין מורים צעירים, לבין פונקציונרים וותיקים. בכל מקום שבו יש ארגון עובדים קיימת אפליה כנגד עובדים חדשים, ובכל מקום כזה הארגון קופא על שמריו ולא מתחדש. התקציבים גדלים והולכים לא מופנים לשום חידוש. המורים החדשים הם (א) חסרי כל סטטוס והשפעה במערכת, (ב) בעלי משכורת מגוחכת ומעליבה, שכמובן מביא את האנשים הכושלים והגרועים ביותר למערכת.
2) המאמץ הנדרש מהתלמידים הוא נמוך מדי, עד שהם מגיעים לתיכון. מבזבזים זמן ומורחים אותו על שטויות, ושיעורי פרקים ראשונים במבוא להקדמה למדע או חרטא כלשהו. כל התקופה עד התיכון היא פחות או יותר חור שחור, במסגרתו תלמידים משתעממים (ולכן "מתימטיקה זה לא מעניין") ולא מפתחים הרגלי למידה בגרוש. ואז לפתע בתיכון יש פיצוץ של בגרויות, וקצב הלימוד הנדרש לא דומה לבזבוז הזמן המשווע שהם התרגלו לו.
אפשר להעלות את הרמה ולדואג להעלאה משמעותית של רמת הלימוד בכל שכבות הגיל. זה דווקא ישפר משמעותית את הישגי התלמידים, כי כשיש יותר דרישה, ילדים עומדים בזה. והם גם יפתחו כלים ומיומנויות למידה שיעזרו להם בעתיד.
3) בית הספר פחות או יותר הפסיק להיות מקום שלומדים בו. ראשית, אין לבתי ספר שום כלים להתמודד עם תלמידים מפריעים. לא רק זה, אפילו הורים מפריעים או אלימים בד"כ לא מטופלים. גם אם התלמידים לא מרביצים למורה, בהרבה מקומות אי אפשר להעביר שיעור, ורוב ההתעסקות בשיעור הולכת על ענייני משמעת.
שנית, מעבר לעובדה שיש המון ימי חופש בעקבות חגים, לכל חג יש פעילויות חג, הכנות לפעילויות, טקסים, חרטוטים ומה לא. לדעתי לפחות חצי מכל שנה הולך על הכנות לקראת טקסים או חגים, שבהם כל התלמידים (ביסודי) או נבחרת אהובי המורים (בתיכון) נעדרים משיעורים לטובת טקסים ופעילויות "חינוך". ובכלל שיעורי "חינוך" זה שקר שמשמש ברוב המקרים למילוי חורים. אי אפשר "לחנך" בצורה פרונטלית. חינוך הוא תוצר לוודאי של התנהלות תקינה של המורים, והתניות נכונות לתלמידים. להעביר 40 דקות בשבוע בקשקושים זה חסר משמעות.
4) התפזרות על יותר מדי נושאים. אחרי שכילינו חצי מכל שנה על טקסים, הצגות, ושיעורי "חינוך", תגלו שרוב הזמן של התלמידים הולך לא על מקצועות ליבה (עברית, אנגלית, מתימטיקה) אלא על מקצועות העשרה שהם בחרו לבגרות: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה אצל אחדים, ולעומת זאת: תיאטרון, קולנוע, עיתונות, וטרינריה, אצל אחרים). אלא מקצועות שרבים מהם לא יעסקו בהם כלל אחרי הצבא.
למה תלמיד צריך לבחור התמחות לחיים כבר בכיתה י'? למה לנעול שערים? לך תתקבל לטכניון עם בגרות בקולנוע ותיאטרון. אני לא מזלזל חלילה במישהו שמחליט להקדיש את חייו לקולנוע, אבל למה צריך מבחן בגרות בנושא?
בפועל הדבר גורם לאי-שוויון מובנה בסיכויי הקבלה של אותו תלמיד להשכלה גבוהה. מי שבוחר ללמוד באקדמיה מקצוע שהוא לא לקח כ"מוגבר", נמצא בפיגור משמעותי ונאלץ להשקיע כסף רב בקורסים להכנה ובמורים פרטיים.
למה בכלל להעמיס תלמידים עם מבחני בגרות ברמה של 5 יח' בנושאים האלו? צריך לבחור 5 מקצועות ליבה לבגרות:
מתימטיקה, לשון עברית והבעה, ספרות + תנ"כ (ממילא מלמדים את התנ"כ כיצירה ספרותית), אזרחות + היסטוריה, שפה זרה.
כל שאר הדברים (כן, החל מתאטרון וכלה בפיזיקה, מחשבים וכלכלה) צריך להיות שיעורי העשרה, שאין בהם מבחן בגרות, אלא מבחן רגיל / פרוייקט / שיעורי בית להגשה.
נסכם: מערכת החינוך סובלת מארבע חוליים מרכזיים:
1) מסגרת שלא מטפחת התחדשות והצטיינות בקרב סגל המורים.
2) רמה נמכה וקצב נמוך בתקופה שמהיסודי עד לחט"ב, שמרגילה את התלמידים לשיעמום, ומונעת פיתוח כישורי למידה
3) מסגרת בית הספר עסוקה בדברים שהם לא לימוד ("חינוך", טקסים, ועיסוק בלתי פוסק במשמעת בהעדר כלים ענישתיים רציניים)
4) התיכון הוא סוג של תא לחץ, שבו תלמידים שכישורי הלמידה דוכאו בהם, נאלצים לתמרן בין כמות מוגזמת של קורסים מוגברים, וללמוד לעשרות בחינות בגרות בנושאים שאין שום סיבה להבחן עליהם בחינה כלל ארצית.
דצמבר 2, 2010 at 2:45
מיכאל: "איפה שהתפיסה הזו היא התפיסה השלטת ואיפה שאי-שוויון גדול בהרבה מזה של ישראל, היא ארצות הברית, יושבים שלושה רבעים מכלל חתני פרס נובל למדעים"
אז נתחיל מזה שלארה"ב יש כ40% זוכי פרס נובל ולא 75% כפי שטענת מתוך סך של 829 זוכים סה"כ (הבדל פעוט). מתוכם 82 הם לא ילידי ארה"ב בכלל ולכן האחוז הזה כבר יורד אל מתחת ל30%. כשמסתכלים על היחס בין גודל האוכלוסיה שלה לגודל האוכלוסיה הכולל של המדינות המפותחות ניתן לראות בקלות שהיחס לא שונה בהרבה.
כל זאת רלוונטי רק בהנחה שמספר זוכי פרס נובל הוא מדד לאיכות החינוך של מדינה. הנחה מפוקפקת משהו. שהרי זוכי פרס נובל הם בכל מקרה היוצא מן הכלל שאינו מצביע על הכלל ולכן אינם מספקים שום מידע רלוונטי לעניין. דמגוגיה וסילופי אמת רציניים גם יחד זה הדבר היחיד שסיפקת.
סירו, אני מסכים איתך חלקית, אכן יש בזבוז זמן משווע בבתי הספר ובעיקר על משמעת. לגבי העלאת רף הדרישות אני איתך באופן כללי. לגבי ביטול כל אלמנט שאינו לימודי במובן הפשטני של העניין אני חולק עליך. בי"ס הוא מסגרת שאמורה להקנות גם כישורים חברתיים ובמיוחד בשנים הצעירות יש מקום לפעילויות שמפתחות ומעשירות את הילד. כן צריך לעשות זאת בצורה יעילה שבסופו של דבר תתרום לילד משהו אמיתי ומהותי ולא בעיקר שעות הברזה מהלימודים.
לגבי הצעות הייעול שלך, נראה לי ששכחת אולי את המרכזית ביותר – הקטנת מספר התלמידים בכיתה. זו הדרך הכי פשוטה ונכונה גם להחזיר את הכוח והריספקט למורה (על 20 תלמידים *משמעותית* יותר קל להשתלט ולדאוג למשמעת מאשר על 40) וחשוב מכך לאפשר למורה אינטרקציה אישית עם התלמידים, מה שלכשעצמו יתרום להפחתת בעיות המשמעת. להיות תלמיד אחד מתוך 20 זה שיפור אפילו עוד יותר גדול לעומת תלמיד אחד מתוך 40.
זה לדעתי ה-עניין בהא הידיעה.
די דומה אגב למה שקורה על פני הכדור בכלל. הרי הבעיה המרכזית של העולם הוא לא פליטות גזים ולא זיהום או נעליים. הבעיה המרכזית זה שיש פיצוץ אוכלוסין. גם אם כולנו נהיה ברמת דירוג אנרגיה A עם כמות האוכלוסין הקיימת וקצב הגידול הנוכחי לא יעזור שום דבר, המשאבים מוגבלים והם יגמרו מהר מאוד.
דצמבר 2, 2010 at 7:50
כמה הערות, בעיקר לתגובות לעיל –
1. אם החינוך מתחיל ונגמר בבית, אז לא צריך בתי-ספר. אפשר לחזור לשיטה שבה כל הורה מלמד את ילדיו או שולח אותם ל"חדר", לכנסייה או ל"מדרסה" כדי ללמוד קצת קרוא וכתוב, ואחר-כך יוצאים לעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. אחד היתרונות הגדולים של היהודים במהלך ימי הביניים וראשית העת החדשה, היה העובדה שהקהילות היהודיות קיימו מערכת חינוך ציבורית (אם כי לבנים בלבד). גבר יהודי תמיד ידע קרוא וכתוב ומיומנויות אורייניות אחרות, בשעה שעמיתו הנוצרי היה לעתים קרובות אנלפבית. את היתרון הזה אנחנו מאבדים, כי דווקא במדינת ישראל התפיסה של חינוך והשכלה לכול אינה חלק מהמדיניות.
2. הארנונה שרשות מקומית יכולה לגבות תלויה בהרכב האוכלוסייה המקומית, אבל לא פחות מזה בתחום השיפוט של העירייה, כפי שמגדיר משרד הפנים, ובקביעת ייעוד הקרקעות שמסביב ליישוב. מרכזים מסחריים ואזורי תעשייה בשולי היישוב מניבים ארנונה גבוהה מאוד. עיריית דימונה התלוננה כמה פעמים שהיא אינה נהנית מהארנונה של הכור הגרעיני המפורסם ושל כל מיני מתקני תעשייה ותיירות באזור ים המלח, כיוון שמשרד הפנים כלל אותם בשטחה של מועצה אזורית תמר. הכללת מרכז מסחרי או מפעל חדש בשטחה של נצרת עלית במקום בשטחה של נצרת הוא עניין קריטי לקופת שתי העיריות.
3. תקציב החינוך של מדינת ישראל הוא גדול, אבל כך גם ההוצאות. שיעור הילדים ובני-הנוער באוכלוסייה הוא גדול יחסית למדינות אירופה, והגיוון באוכלוסייה מחייב הקמת מערכות חינוך מקבילות שמלמדות בשיטות שונות ובשפות שונות. הטענה שתקציב החינוך הוא גדול, היא בערך כמו הטענה שפלוני צריך לקנות רק שני זוגות נעליים לעשרת ילדיו, כי גם אלמוני קנה רק שני זוגות. העניין הוא שלאלמוני יש רק שני ילדים.
4. שנת הלימודים בארץ דומה באורכה למקובל בשאר המדינות המערביות. בישראל יש פער גדול מאוד בין ימי החופשה של ההורים לאלה של הילדים. ההורים מקבלים רק 7 ימי-חג (בניכוי חגים שחלים בסופ"ש) ועוד 10 ימי חופשה שנתית. במערב-אירופה מקבלים חופשות שנתיות הרבה יותר ארוכות, וגם ימי העבודה קצרים יותר. בישראל הרבה אימהות עובדות במשרה חלקית, אבל זו בעצם משרה מלאה לפי המקובל במדינות מערביות אחרות. מדברים אצלנו הרבה על הארכת שנת הלימודים, אבל הבעיה העיקרית היא הדרישות המופרזות מההורים. ואגב, מי שמאמין שהחינוך מתחיל ונגמר בבית הם דווקא אלה שמאמינים שההורים צריכים לבלות את רוב זמנם בעבודה.
דצמבר 2, 2010 at 8:23
ניר, אתה מבלבל בין מדינה לחברה. וודאי שלחברה, כלומר להורים, קרובי משפחה וסתם אנשים שנמצאים סביב הילד, יש השפעה רבה על חינוכו. הדבר הוא בלתי-נמנע. אלא שמאמרו של ד"ר טאוב עוסק בתפקיד של המדינה בתחום החינוך ולא של החברה. המדינה פירושו מוסדות רשמיים המאוישים על-ידי פקידים המבצעים מדיניות רשמית מוכתבת מלמעלה. ואני משוכנע על סמך ניסיון רב שנים וגם על סמך השכל הישר הבסיסי שהתערבות המדינה בענייני חינוך לא יכולה להשפיע לטובה אלא רק לרעה. המדינה יכולה לגרום רק לשתי תוצאות: הראשונה היא כפייה של צורות חינוך ותחומי לימוד שההורים והילדים לא מעוניינים בהם והשנייה היא הקניית חינוך גרוע באופן כללי. ואם אתה טוען, בין השאר, שתפיסתי הקיצונית והטאצ'ריסטית איננה מוסרית, הסבר נא מהי הזכות המוסרית של המדינה בכלל לחנך ילדים תוך נטילתם מרשות הוריהם. למרות שזה מה שמקובל בכל העולם, אני מתקשה לחשוב על נוהג מוסרי פחות.
והערה אחת לגבי מלחמת הישרדות טרום או בתר או פוסט-תרבותית: מעט מאוד השתנה מאז ימי קדם. נכון שהצטברות העושר החומרי והתפתחות הציוויליזציה עידנו במידה מסוימת את מלחמת ההישרדות בין בני אדם. אבל במהותו של דבר ההווי האנושי מורכב מאותן מלחמות ואותם מאבקים של ההישרדות. הצורך לשרוד ולנצח בתחרות אין-סופית נשאר על כינו והתערבות המדינה, שוב, לא יכולה לגרום אלא לתוצאות שליליות. כי במהלך מלחמת ההישרדות הזו שאתה כל כך שונא בני אדם זזים, יוזמים, יוצרים, מייצרים, עובדים ופועלים וכך נוצרים כל אוצרות העולם החומריים והרוחניים. אם המדינה תנסה לחולל הפסקת אש במלחמת ההישרדות היא תכבה את אש היצירה ועשייה.
דצמבר 2, 2010 at 10:00
וואו כמה פשוט וגאוני! איך לא חשבו על זה קודם? פשוט ניקח עוד כסף מהאנשים שמשלמים מסים וניתן אותו לאלו שלא משלמים מסים. כה אלגנטי. רגע, גדי טאוב הוא ב"שמאל הלאומי" לא? אז זה החלק של ה"שמאל"? ניקח עוד כסף מהיהודים וניתן לערבים? והחלק של ה"לאומי" זה "נגרש מתנחלים כדי לתת עוד אדמה לערבים"? טוב, מפלגה קוהרנטית מה יש לדבר…
דצמבר 2, 2010 at 10:24
מיכאל, חברה אינה רק קהילה מצומצמת אלא גם עם. מדינה היא אמצעי פוליטי בידי יחידים המרכיבים אומה לדאוג זה לזה. התפישה שאתה מציג מייתרת את עצם קיומה של מדינה, למעט כהתלכדות צוננת וזמנית בין זאבים אגוצנטריים במטרה להגן על השטח שהם נאלצים לחלוק מפני טורפים חיצוניים.
חינוך אינו עניין "אינדיבידואלי" או "משפחתי", מאחר שמטרתו היא להכשיר את הפרט להיות חבר יצרני ונורמטיבי בחברה הכוללת. גם הדברים על כך שעיר "מושחתת" לא צריכה לקחת מערים "יצרניות" הם לא רציניים. ילד שנולד למערכת חינוך מעוטת מימון וכתוצאה מכך ההשכלה שהוא רוכש נמוכה ויכולתו לרכוש השכלה גבוהה יותר מצטצטמת, הוא קורבן לשיטה בה מעמד כלכלי וחברתי עובר בירושה מדור לדור. כך שהצדק המרומז שאתה מוצא בחלוקה הבלתי שוויונית (בבחינת מניפסט קומוניסטי מהופך – "איש לפי תרומתו, ושידאג לצרכיו בעצמו") לא מחזיק מים. קשה לי להבין, אני מודה, איך התעמולה הניאו-ליברלית הלא מאד משכנעת הזו, בלשון המעטה, חדרה לשיח שלנו במידה כזו.
לגבי התפישה שאתה מציג לפיה חינוך לאומי הוא "נטילת ילדים מהוריהם", הרי שעצם היווצרותה של המדינה הדמוקרטית נובעת מהסכמה משותפת בין יחידים לגבי קיום משותף, הכולל מימוש מטרות קולקטיביות ודאגה לצורכי הכלל דרך חינוך, רווחה, בריאות ועוד. יש משהו ספק נאיבי וספק ציני בלהציג דרוויניזם חברתי כ"מוסרי משום שהוא טבעי", בניגוד ל"התערבות הכפויה" של ה"מדינה" בחיי הילד, כדרך מוטה מאד לתאר דמוקרטיה.
דצמבר 2, 2010 at 11:26
ניר, תפיסתך על מהי מדינה אינה נכונה. המדינה היא לא אמצעי של יחידים לדאוג זה לזה, אלא אמצעי של קבוצה אתנית לדאוג להישרדותה ולהתגונן מפני אויביה. או כמו שהטבת להגדיר כ"הגנה על שטח מפני טורפים חיצוניים". לולא צורכי הגנה והישרדות, שום מדינה ושום קבוצת אנשים אחרת לא הייתה נוסדת מעולם. גם תפיסתך על מהו חינוך שגויה לחלוטין. אין מטרת החינוך להכשיר אדם להיות יצרני בחברה. זהו תפקידו של השוק החופשי להכשיר אדם להיות יצרני בעיקר בזכות יצירת מודעות לכך שאם האדם לא יעבוד הרי יישאר רעב ועני. מטרת החינוך היא להפוך אדם למחונך, קרי מתנהג בצורה יפה ומנומסת עם הזולת ובעל השכלה סבירה. תכונות אלה לא יוקנו לילד גם על-ידי מערכת החינוך גם אם המורים יאכלסו את העשירון העליון ומנהלי בתי ספר יטוסו לעבודה במסוקים פרטיים. התכונות יוקנו לילד אך ורק כאשר הוא יראה דוגמא בבית ובסביבה הקרובה כי כך נאה וכך יאה. זה לא עניין של כסף. עוד פעם, פקח עיניך: משרד החינוך הוא השני בתקציבו בישראל, אבל צורת ההתנהגות של בוגרי מערכת החינוך ברחוב מזעזעת, והידע הכללי שלהם לרוב שואף לאפס. והעובדה שבוגרים אלה נוסעים מגיל 17 באופנועים ומכוניות בעלות מאות אלפי שקלים והוריהם (וגם מוריהם "העניים") יושבים בווילות ונוסעים לחו"ל חמש פעמים בשנה איננה משפרת את המצב.
אני משוכנע שיש לרדת מהעניין הזה של הזרמת הכסף למורים, פקידים ודמויות מפוקפקות כמו מייסדי עמותת "הכול חינוך" או כל גוף קיקיוני אחר שמטרתם היחידה היא להתעשר מכספי ציבור. יש לנסות וליצור אווירה בה החינוך, ההשכלה, ההתנהגות הנאותה הם ערכים חברתיים חשובים. במילים פשוטות, שלא יהיה נעים לירוק ברחוב, לצעוק על אנשים, לשים רגליים על מושבי האוטובוסים, לא לקרוא ולא לדעת שום דבר על העולם הזה.
דצמבר 2, 2010 at 12:28
במקום הויכוח האידיאולוגי ניתן להעמיד את השאלה כך:
בהנחה שכמו השוויון בביטחון וברפואה, שוויון החינוך הוא מטרה המקובלת גם על הימין (שוויון ההזדמנויות) וגם על השמאל (שוויון אבסולוטי):
האם לא עדיף לנו כחברה לנתק את מערכת החינוך מהרשויות המקומיות ואת מימונה מתקציבן, להקטין את תשלומי הארנונה ולגבות את ההפרש ב"מס חינוך" ישיר, וחסל? אשמח אם יסביר לי מישהו מה היתרון בגביה דרך הארנונה דווקא.
דצמבר 2, 2010 at 12:34
מיכאל, מה עם ילדים שלהוריהם אין כלים לחנכם? הורים שבעצמם אינם קוראים או מדברים יפה, מה איתם? פשוט לוותר עליהם?
ומה עם השפעה סביבתית? ילד שהוריו מחכנכים אותו כהלכה אבל ילדים אחרים בסביבתו אלימים ובורים? תשעה מעשרה ילדים יתהנהגו כחבריהם.
אנחנו לא חיים על אי בודד וכל ילד כזה שהמערכת מתעלמת ממנו משפיע בסופו של דבר על איכות החיים של כולנו. אם רשויות מקומיות עשירות יכולות להשקיע יותר במערכת החינוך העירונית משרד החינוך צריך להקציב יותר לתלמידים מרשויות חלשות. מלבד העובדה שזה צודק והוגן זה גם חכם וזה יתגמל בסוף גם את בעלי הממון.
דצמבר 2, 2010 at 13:14
http://www.oecd.org/document/52/0,3343,en_2649_39263238_45897844_1_1_1_1,00.html
אגב, זו חוכמה גדולה לצטט השקעה לתלמיד במנותק מהתמ"ג לנפש. ההשקעה לחינוך כחלק מהתמ"ג היא מהגבוהות בעולם המערבי, וההשקעה בחינוך לתלמיד יחסית לתמ"ג לנפש היא ברמה שוות ערך. הבעיה היא לא מתן "עדיפות" לחינוך, לחינוך כבר יש עדיפות. הבעיה היא שאנחנו רוצים להתיימר להיות חברה מערבית, בזמן שיש לנו קצב ילודה של עולם שלישי עם שיעור השתתפות בכוח העבודה של עולם רביעי, וקצבאות והנחות של עולם ראשון.
רותם, רוב התקציב מגיע ממשרד החינוך ולא מהארנונה, לא? אגב, "שוויון הזדמנויות" בעיני לפחות הוא תפיסה סוציאל-דמוקרטית, שיוויון אבסולוטי הוא עניין לקומוניסטים.
דצמבר 2, 2010 at 14:04
תמי, את צודקת שמדובר בתהליך ארוך שתמיד יהיה מלווה בבעיות. אף שיטה אינה אידיאלית. אבל זו לא סיבה להפקיד את עניין החינוך בידי המדינה, לצפות ממנה שתיתן חינוך לילדים, ולבזבז על החינוך של אחדים כסף של אחרים. יש ליצור סטנדרטים חברתיים מסוימים כאשר כולם ישאפו לדבר יפה ולקרוא וכאשר חינוך לקוי ובורות ייחשבו לפגם. אז האנשים ישתדלו להשתפר ולעלות ברמה. זו לא שאלה של הקצאות כאלה או אחרות. ההקצאות שאת מדברת עליהן רק יגדילו בזבוז כספי ציבור, כמו, אגב, כל השקעה ממשלתית במשהו שאיננו קשור לביטחון לאומי.
דצמבר 2, 2010 at 16:55
מיכאל, מזמן לא קראתי גילוי עד כדי כך בוטה של תפישת עולם ניאו-ליברלית אבסולוטית. קבוצה אתנית לא הייתה מתארגנת ללא הזדקקות הדדית של יחידים לניהול מרקם חיים משותף. אתה מעוניין לחיות בעולם בו השוק, קרי, סחר-מכר בין צרכים אגוצנטריים גרידא, הוא הגורם המסדיר היחיד? אני לא. ואני חייב לומר שבהיותך אדם שנולד למדינה שקמה על יסודות הפוכים, הנחרצות של האידיאולוגיה הקיצונית שאתה מביע כאן מתמיהה אותי.
דצמבר 2, 2010 at 16:57
הבעיה העיקרית של החינוך בארץ, כפי שהעידו מספר כותבים לפני, הוא מבני לא תקציבי. והראיה, ההשיגים של התלמידים בדרום תל אביב דומים לאלו בפריפריה, למרות שהם שייכים לרשות מקומית חזקה.
דצמבר 2, 2010 at 17:35
ועוד שני דברים, מיכאל (שרון? אם לשפוט לפי התפישה המקיאבליסטית המשונה שאתה מציג כאן). האחד, התפישה שאתה מציג כאן נוגדת את עצם הרעיון הדמוקרטי. אם השוק, שאינם אלא שקלול של גחמות יצריות ותכנון לטווח כזה או אחר של כלל האינדיבידואלים הלוקחים בו חלק, הוא בעיניך הגורם היחיד המסדיר את הכלכלה, הרי שאין להתארגנות הדמוקרטית שתכליתה הסדרת קיום משותף שום מובן. כל שנותר לפרט לעשות הוא לקחת חלק במשחק הסחר החופשי, כשהבחירה היחידה הנתונה בידיו היא מה לצרוך או מה למכור, בכפוף ליכולותיו. זו תפישה כה פסיבית מחד ומנוכרת מאידך ביחס למקום האדם, או למשמעות הערכית של היחסים בין פרטים, שאני תוהה אם אתה בכלל מבין את ההשלכות שלה ביחס לכל מוסד אנושי קולקטיבי באשר הוא. לרוב גם ליברלים קיצוניים מכירים בכך שמתפקידה של חברה לדאוג לקיום בכבוד, או לפחות לשוויון הזדמנויות, בין הפרטים החיים במסגרתה.
דצמבר 2, 2010 at 19:12
בכל סיטואציה שמוגדרת כלוקה בחסר באופן משמעותי, יש שתי אפשרויות בסיסיות לפיתרון. האחת היא להוסיף משאבים כדי לטפל בסימפטומים, והשניה היא לטפל בבעיה העקרונית שלרוב חבויה עמוק בתהליכים שמרכיבים את המערכת. האפשרות הראשונה היא לרוב פתרון זמני וחסר ערך בראיה ארוכת טווח. ואין טעם לדבר על חינוך בכלל בהקשר שאינו ארוך טווח.
במקרה הזה, הייתי מציע מבחן פשוט – תנועת הכל חינוך צריכה להשקיע את כמה החדשים הקרובים (ללא מימון) בניסוח דו"ח מפורט על כל הרעות החולות של מערכת החינוך, עם המלצות לשיפור, ולפרסם אותו. אם מספיק אנשים יסכימו עם תיאור הבעיות עצמן, יהיה קל יחסית להסכים על הפתרונות.
אם הדו"ח יהיה נאמן לאמת, יש לי הרגשה ש"אין מספיק כסף" לא תהיה הבעיה הראשונה במעלה.
דצמבר 2, 2010 at 20:52
אגב, מיכאל, האוטופיה המדומה שאתה מציג, בה פרטים מנוכרים שכל אחד מהם דואג אך ורק לעצמו יתנהגו בנימוס ובאופן נעים זה לזה, היא אבסורד. מספיק רק להתבונן באלימות, העוני וההיעדר המוחלט של ערך לחיי אדם בחלקים בגטו השחור בארה"ב, לדוגמא, בברזיל, ובכל חברה שחלקים בה נולדים ומתים לתוך מבחר אפשרויות צר מכדי להכיל אפילו את צרכיהם הקיומיים הבסיסיים ביותר. הג'ונגל אינו הכרח, ובוודאי שאינו אידיאל. התרבות האנושית, בניגוד לקריאתך אותה, באה כדי להציב אלטרנטיבה במסגרתה יחידים מתאחדים, באופנים משתנים, במטרה להגשים מטרות משותפות. השוק, לעומת זאת, אינו יותר מגרסא מרוככת של הג'ונגל שריכוכה מושתת על סולידריות חברתית החיצונית לו. הותרת השוק לבדו כגורם מווסת, מה שאכן קורה בהדרגה בשלב המאוחר של הקפיטליזם לו אנו עדים במידות שונות מרבית העולם המערבי משנות השבעים לערך, היא ערובה לכך שגם העידון ה"תרבותי" שאתה מפנטז עליו יתבטל. זו אינה חברה שהאינטרס של איש מאיתנו הוא לחיות בה. אפילו לא של שרי אריסון, אשר בורחת לאשליית אחדות ניו אייג'ית עם האנושות והיקום כולו על מנת לפתור את הדיסוננס בין הערכים ההומניסטיים עליהם התחנכה, כמרבית בני העולם המערבי בכלל ואזרחי ישראל (כמדינה שהוקמה על יסודות סוציאליסטיים) בפרט, לבין מיקומה הנוח בשיטה הכלכלית-חברתית הנוגדת את אותם ערכים בדיוק.
ואבישי, מדהים אותי בכל פעם מחדש עד כמה אנשים המגדירים עצמם כציונים מנותקים מהציונות כפי שבאה לידי ביטוי כתנועה היסטורית, מערכיה ומהדרכים בהן הוגשמה עם הקמתה של מדינת ישראל. צריך מידה לא מבוטלת של דמיון כדי לטעון שמדיניות רווחה הינה בעצם דרך "לקחת כסף מהיהודים ולתת אותו לערבים". הציונות, ולפניה גם העולם היהודי בגולה, בדרכו, הושתתו על ערבות הדדית בין יהודים שהתבטאה בצדקה (בגרסא הגלותית) ובערבות הדדית בין אנשים הריבונים על גורלם ושותפים בבניין אומה (במהפכה הציונית). התנועה הציונית, מראשיתה, ועל כל זרמיה – כולל אלו הרוויזיוניסטיים, האירופאי של ז'בוטינסקי וגם הארצישראלי הקיצוני מבית מדרשם של אצ"ג ואבא אחימאיר – הייתה מפעל קולקטיבי שהתבסס על מחויבות ערכית של יהודים זה לזה, כעם אחד שהפרטים בו ערבים זה לגורלו של זה (והמקור הטרום-ציוני של "כל ישראל ערבים זה לזה" ממחיש עד כמה הלך רוח זה מושרש בעומקה של התרבות היהודית). כך שלטעון שהעמדה לפיה על החברה הישראלית לחתור לשוויון בחלוקת המשאבים שבייצורם הכולל היה שותף העם כולו, בין בני העם, ולא להותירם למספר זעום של בעלי ההון העושים את עושרם באופן בלתי מבוקר על חשבון הציבור – זו עמדה הנוגדת את הלאומיות היהודית ("לתת לערבים") זה אבסורד. להפך, זו עמדה המתחייבת ישירות מהציונות, שאין לאומית ממנה.
ולגבי "מתן השטחים לפלסטינים" – זה ניסוח מאד מעניין, אבל "נחישות להבטיח רוב יהודי ואת קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי אל מול סכנה דמוגרפית למפעל הציוני שאם לא תטופל, תמיט עליו חורבן ודאי" יהיה ניסוח טוב יותר. לכך, אגב, יסכים גם ליברמן, כך שהשאלה היא על איזה רציונל בדיוק אתה יכול להתבסס בהלעגה הפופוליסטית הזו על השמאל הציוני, פרט לפנטזיה משיחית על כך ש"נקיים את מצוות יישוב הארץ ומשמים ידאגו שהכל יהיה בסדר". זו אמונה יפה, אבל ציונות – שנולדה כמרד רדיקלי בהנחות גלותיות אלו וכלקיחה אקטיבית של אחריות על גורלנו בעולם הזה, ומתוך בחינה רציונלית, מפוכחת, של המציאות, שמסרבת לייפותה – זה לא. בדיוק להפך.
דצמבר 3, 2010 at 7:24
אורן: "רותם, רוב התקציב מגיע ממשרד החינוך ולא מהארנונה, לא?"
לא. אם התקצוב דרך הרשויות היה זניח כדבריך, הרי לא היה כאן שום ויכוח בכלל – זו הטענה הראשית של המאמר, קרא למעלה:
"…משרד החינוך משקיע פחות או יותר את אותו סכום בכל תלמיד. אבל השיטה הישראלית מאפשרת לרשויות המקומיות חופש פעולה עצום…
ברשויות המקומיות החלשות ההשקעה בחינוך לתלמיד לשנה היא קצת מתחת ל 4000 ש“ח – פחות או יותר מה שמקצה משרד החינוך. ברשויות החזקות, לעומת זאת, ההשקעה בתלמיד היא יותר מפי 2.5 (!), מעל 10,000 ש“ח לתלמיד.
למה? מפני שהארנונה שיכולה עריית תל-אביב לגבות גדולה לאין שיעור מזו שיכולה עריית סחנין או אופקים לגבות".
ולכן במקום להתווכח, אני שואל (שוב):
"האם לא עדיף לנו כחברה לנתק את מערכת החינוך מהרשויות המקומיות ואת מימונה מתקציבן, להקטין את תשלומי הארנונה ולגבות את ההפרש ב“מס חינוך“ ישיר, וחסל? אשמח אם יסביר לי מישהו מה היתרון בגביה דרך הארנונה דווקא."
אורן: "אגב, ”שוויון הזדמנויות“ בעיני לפחות הוא תפיסה סוציאל-דמוקרטית, שיוויון אבסולוטי הוא עניין לקומוניסטים."
גם לא:
הליברליות אינה בלעדית לשמאל דווקא, למרות שרבים השמאליים שמנסים לטעון זאת, ואף תמימים מספיק להאמין בזה בעצמם.
גם שמאל וגם ימין יכולים לדגול בחוסר שוויון – אך כשהמדובר בימין ושמאל שוויוניים, את הקצה השמאלי של הסקלה מסמן השוויון בכל (אבסולוטי) עד לרמת הקניין הפרטי, ואת הקצה הימני מסמן שוויון ההזדמנויות (אחרת, איזה "שוויון" כבר יכול להיות?) :
ממשלה שוויונית-שמאלית בנטייתה (למשל סוציאל דמוקרטית) תתמקם לא בקצה הסקלה, אך בצדה השמאלי – היא תתערב יותר בחיי האזרח כדי לכפות "שוויון בפועל" רב יותר: תגבה מיסים גבוהים יותר כדי לחלק את ההכנסות בהטבות ישירות לשכבות החלשות, תפעיל יותר רגולציה על יוזמות כלכליות וכיו"ב, מתוך אמונה שהשוויון האידילי משמעותו תגמול זהה ככל האפשר ללא תלות במאמץ שמשקיע הפרט או בהישגיו.
ממשלה שוויונית-ימנית (ליברלית-קלאסית) לעומתה, תתרחק מהקצה השמאלי של הסקאלה ותעודד את היוזמה האישית – היא תגבה פחות מיסים ותתערב פחות בחיי האזרח, מתוך אמונה שהשוויון האידילי הוא גם "שוויון בזכות להיות שונה": שוויון בתנאי הפתיחה (שוויון הזדמנויות) ומנקודה זו והלאה, תגמול ביחס למאמצי הפרט ולהישגיו.
התורה המנוגדת לקומוניזם היא הקפיטליזם, וההפרדה כביכול ל"שמאל/ימין פוליטי" ו"שמאל/ימין כלכלי" באה רק במטרה לאפשר את הצירוף המוזר "חזיר קפיטליסטי שמאלי-בורגני-נאור-סוציאליסטי" –
אך כל ענייני הציבור הם "פוליטיקה", ולכן הפרדה זו היא רק מראית עין: השמאל והימין נבדלים זה מזה בשאלה "למי שייכים אמצעי הייצור, ואיך מתבטאת בעלות זו".
דצמבר 3, 2010 at 16:30
הנתונים המובאים כאן לא יכולים להיות נכונים, משהו מעוות את המציאות. מצד אחד הטענה היא שמשרד החינוך מקצה 4000 שח לתלמיד. מאידך תקציב משרד החינוך הוא:30 מיליארד שקל לפי משרד האוצר, בישראל יש:כ1.5 מיליון תלמידים אפילו אם ננכה 40% כהקצאות שאינן קשורות לתלמידים נקבל סכום הגדול מ10000 שח לתלמיד.
נתונים נכונים יותר לגבי היחס בין הרשויות המקומיות למשרד החינוך ניתן למצוא כאן:
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/C83B3C0D-CA98-4846-9EC9-3C57D3E573BD/47115/4.pdf
הנתונים מחזקים את טענתי שעיקר הבעיה היא מבנית ולא תקציבית.
דצמבר 3, 2010 at 16:56
מיכאל אינו יכול להביא ולו דוגמה של מדינה אחת בארה"ב בה אין חינוך ציבורי. בחינוך בארה"ב כולו מביה"ס עד לאוניברסיטאות יש מימון ציבורי דרך מערכת המיסים. יש במקביל גם מוסדות חינוך פרטיים. סילוף זה של עובדות מפורסמות, בנוסף לסיפור על הסילוף במידע על פרסי נובל שומטים כל בסיס עובדתי מהתיאוריות שלו.
כללית אין לי חשק להתווכח עמו זו עמדה תיאורתית מוחלטת מין משחק במילים ורעיונות. הוא אומר: "כאשר כולם ישאפו לדבר יפה ולקרוא וכאשר חינוך לקוי ובורות ייחשבו לפגם. אז האנשים ישתדלו להשתפר ולעלות ברמה". איך עושים זאת? מה זה "דבר יפה" לפי עופר דנקנר ולבייב או לפי עזמי בשארה או הרב עובדיה. מה זה "חינוך לקוי" מי יקבע ואיך וכיצד יכפה דעתו על מי שחושב אחרת? מה זה "בורות" מה זה "להשתדל" ואיך זה נמדד ומי מודד זאת, כנ"ל "להשתפר", כנ"ל "לעלות ברמה", סתם דיבורים ריקים.
שאלות להדגמה: באיזה דרגת השתפרות הוא כולל מתן תרומה לעני או באיזו דרגת פגימות הוא מסווג מתן חיסון לילד שלך? ועוד
הוא כותב: "ההווי האנושי מורכב מאותן מלחמות ואותם מאבקים של ההישרדות. הצורך לשרוד ולנצח בתחרות אין-סופית נשאר על כינו". כדור בראש הולך? פצצה במכונית הולך? מי יקבע את כללי וכלי ההתחרות והשרידות? כיצד תיכפה קביעה זו על מי שלא מסכים לה?
חברה שבה תחרות פרועה ומוחלטת, לא נשלטת ומאורגנת על ידי מישהו, שמחוברת לסביבה אנושית שבה האדם מחונך, קרי מתנהג בצורה יפה ומנומסת עם הזולת ובעל השכלה סבירה כפי שהוא מציג אין בשום מדינה או חברה או איזור בעולם. מה גם ששום תכונה או מעשה אינם מוגדרים ואינם נכפים.
לכל המערכת הפילוסופיה מדינית שהוא מציג התשובה פשוטה. כל אדם בר דעת, בודאי אני וצאצאי, יהגר למדינות שבהן במידה זו או אחרת יש גוון שמאלני-סוציאליסטי והרחק ככל האפשר מממדינה שתנוהל כמו המערכת החברתית כלכלית שהוא מתכנן. תנועת אוכלוסין זו גם באמת מתחוללת בעולם כיום.
דצמבר 3, 2010 at 17:28
"האם לא עדיף לנו כחברה לנתק את מערכת החינוך מהרשויות המקומיות ואת מימונה מתקציבן, להקטין את תשלומי הארנונה ולגבות את ההפרש ב“מס חינוך“ ישיר,"
אני עדיין לא מבין על מה אתה מדבר- ההשתתפות של הרשות המקומית בחינוך היא מבחירה ומהחלטה ועדיין קטן ממשרד החינוך ברוב המקרים, לפחות על פי הנתונים של דהאן ובן בסט. וגם אין התאמה מלאה בין האשכול הכלכלי-חברתי למידת ההשקעה. בנוסף- אמנם הרצליה יותר עשירה מרהט, אבל גם מפנה 9% מהכנסותיה לחינוך, לעומת 2% של רהט.
האם עלינו לאסור על רשות מקומית להשקיע בחינוך? או לאסור על השתתפות עצמית של הורים? זה דומה בעיני לעוור את האוכלוסיה בשביל "שוויון" לעוורים.
מה שטאוב מציע פה הוא להמשיך לחנוק את המגזר היצרני המצטמטצם במקום לענות על הבעיה האמיתית. ומבלי משים – גם רוצה יותר להעביר עוד יותר ריכוזיות לפקידי האוצר (הרי מי באמת שולט על תקציב משרד החינוך) ולא לידי התושבים שמשלמים ארנונה.
הפתרון הוא לא להעניש את תושבי הרצליה כי יש להם עירייה מתפקדת.
דצמבר 3, 2010 at 18:16
אין כמו הדיווחים על המחדלים בטיפול בשריפה בכרמל ( הפרטת הכיבוי האוירי) כדי להבין את האיוולת בדברי מיכאל
דצמבר 3, 2010 at 18:39
בועז, יפה אמרת.
דצמבר 3, 2010 at 18:48
אורן: "ההשתתפות של הרשות המקומית בחינוך היא מבחירה ומהחלטה ועדיין קטן ממשרד החינוך ברוב המקרים, לפחות על פי הנתונים של דהאן ובן בסט."
מכאן שבבירור יש מחלוקת על הנתונים שמעלה הכתבה, ועד שתיושב יתנהל כך דו שיח של חרשים. אם אתה צודק והמימון המקומי זניח, אז ממילא אין על מה להתווכח, אבל מהטיעון הבא שלך עולה שכן יש הבדל משמעותי, ולכן הייתי שמח להגיע להסכמה על העובדות תחילה.
אורן: "האם עלינו לאסור על רשות מקומית להשקיע בחינוך? או לאסור על השתתפות עצמית של הורים? זה דומה בעיני לעוור את האוכלוסיה בשביל ”שוויון“ לעוורים."
או, את טיעון הזה אני יכול להבין, בהנחה שהמימון המקומי אינו זניח. אישית אני סבור שהמדובר ב"תנאי פתיחה", ולכן אני בעד שוויון וממלכתיות בתחום זה:
בתשובה לדוגמת העיוורים, הדבר שקול בעיני לחיוב מתן נגישות למוגבלים במרחב הציבורי ולא בעיוור של שאר האוכלוסיה, אבל הנושא בכללותו מעניין חשוב ועקרוני, ולכן אני בהחלט מוכן להשתכנע אחרת:
הייתי רוצה לשאול אם כן אותך מה ההבדל מבחינה זו (אם ישנו לדעתך) בין חינוך לרפואה או ביטחון למשל.
דצמבר 3, 2010 at 20:51
רותם,
רקע- דהאן ובן בסט- http://www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Documents/BOOK_7100/first_chapter_rashuyot.pdf
רלוונטי לפוסט- תרשים 7.
חלוקה לאשכולות ע"פ- http://www.cbs.gov.il/publications/local_authorities2003/pdf/t02.pdf
כתבה רלוונטית – http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20100905_1188019
החלק אינו זניח בכלל, באשכולות מסוימים (הגבוהים יותר), על זה אפשר להסכים. אמנם ברוב המקרים פחות ממשרד החינוך- הנתון של 10k שמופיע בפוסט מטעה, כי גם הרצליה לא מגיעה ל-10k- מגיעים לזה רק עם השתתפות עצמית של ההורים. אפשר גם להסכים כי עיריות שונות בוחרות להקציב אחוז שונה מהתקציב שלהן לחינוך והדבר משקף סדר עדיפות שונה.
באותו קו מחשבתי של הפוסט, צריך להוציא מחוץ לחוק שיעורים פרטיים, מכיוון שהם גם הוצאה לתלמיד שלא ע"י הבירוקרט המרכזי, רחמנא ליצלן. איזה דבר מזעזע זה שכספי הארנונה של טירת הכרמל (18%!) הולכים לחינוך בזמן שברשויות אחרות הן הולכות לחלוקת תה.
"בתשובה לדוגמת העיוורים, הדבר שקול בעיני לחיוב מתן נגישות למוגבלים במרחב הציבורי ולא בעיוור של שאר האוכלוסיה, אבל הנושא בכללותו מעניין חשוב ועקרוני, ולכן אני בהחלט מוכן להשתכנע אחרת:"
אבל הכסף שתל-אביב בוחרת להעביר לבתי-ספר לא נלקח מרהט. אם כבר ההפך הוא הנכון- התושבים של עיריות חזקות סוציו-אקונומית מסבסדים ממילא את החינוך של עיריות חלשות ע"י משרד החינוך. הפוסט ספציפי מעודד לקחת עוד כסף ולהעניש את אותם תושבים על שהם בחרו ראש עיר טוב, או חלוקת משאבים טובה. או עבודה יצרנית במקום לשבת על התחת.
"הייתי רוצה לשאול אם כן אותך מה ההבדל מבחינה זו (אם ישנו לדעתך) בין חינוך לרפואה או ביטחון למשל"
קצת קשה להשוות, לא? כולם בעיני הן זכויות, וחינוך ורפואה הן מוצר ציבורי, אבל רבים ההבדלים (אלמנט של ביטוח ורגולציה תקנית\מקצועית ברפואה, חוסר יכולת לאמוד "קבלת ביטחון" וכד').
אני חושב שההחלטה של המדינה "לצבוע" את הכסף לבריאות ע"י מס נובע מהמהות הביטוחית שלו, אולי הדבר עשוי לעבוד גם בחינוך (בהקשר למה שאמרת מקודם).
מתן חופש לאזרחים לצרוך חינוך יותר טוב ע"י מורים פרטיים, הפנית משאבים מהרשות, ובתי ספר פרטיים לא פוגע בהזדמנויות של האחרים, בהשגות מסוימות (כמו ביטול מעמד "מוכר שאינו רשמי", קביעת מינימום מלגות וכד'). אותו דבר לגבי בריאות.
פערים הם מציאות, ואי-אפשר להימנע מהם. הדבר ההגיוני והמוסרי לעשות זה לא להגביל את החזקים תוך מתן תשתית חזקה (כך אני מפרש שוויון הזדמנויות) לחלשים.
דצמבר 4, 2010 at 10:25
פלוני כתב:
"הכסף שתל-אביב בוחרת להעביר לבתי-ספר לא נלקח מרהט. אם כבר ההפך הוא הנכון- התושבים של עיריות חזקות סוציו-אקונומית מסבסדים ממילא את החינוך של עיריות חלשות ע“י משרד החינוך. הפוסט ספציפי מעודד לקחת עוד כסף ולהעניש את אותם תושבים על שהם בחרו ראש עיר טוב, או חלוקת משאבים טובה. או עבודה יצרנית במקום לשבת על התחת."
האמירה על רהט היא גזענות במירעה. מה גם שבניגוד לאוכלוסיות מסוימות בישראל ברהט מתגייסים לצה"ל, אינדקס משונה אך מקובל של "ישראליות". גם לא ידוע לי על תלמידי ישיבה ברהט. מי שעובד ברהט מייצר טובין סחירים. על הנסיון של מספר כלכלנים בין לאומיים לבדוק את ההגדרות של תוצר לאומי ניתן לקרוא בספרות. כי דבר מה דפוק במערכת תאורטית כלכלית בה בחור ישיבה בן שלושים + חמישה ילדים נחשב כתורם לעושר הלאומי, ראה תל"ג, כמו רועה, טרקטוריסט או נהג משאית מרהט+ חמישה ילדים. ביחס למה תורמת תל-אביב, חישוב מורכב, שנתוניו אינם זמינים בכוונת מכוון, יראה שבחשבון עלות תועלת תושב תל-אביב תורם יותר לתלמיד ישיבה בבני ברק מאשר לתלמיד בית ספר תיכון ברהט, שילך לצה"ל ואח"כ יעבוד במכתשים או כנהג משאית. הנימוק: "ראש עיר טוב, או חלוקת משאבים טובה. או עבודה יצרנית במקום לשבת על התחת" לא נוגע בדיוק לרהט. כשבאים להשוות את רהט לשכונות מסויימות בירושלים, בני ברק, בית שמש וצפת, בין היתר, נימוק זה הנו דימגוגיה טבולה בגזענות. אלא אם כן משנים את ההגדרה ל"טוב" ו"טובה" ואז ישוחררו הרבה אסירים בישראל.
דצמבר 4, 2010 at 12:14
אורן, תודה רבה על הקישורים, החומר בהם מאלף ואני ממליץ לכל מי שמבקש לקבוע דעה בנושא לקרוא אותם תחילה.
קשה לסכם 80 עמודים בתגובה קצרה, אבל אלו המסקנות לדעתי:
הרשויות המקומיות מהוות סוכנים של הממשלה לאספקת שירותי חינוך ורווחה, ורובם של הכספים המועברים לרשויות ע"י הממשלה משמשים למטרה זו.
הטעם ל"הפרטה" של שירותים אלה מהממשלה לרשות המקומית הוא היצוגיות, הזכות לקהילה לקבוע סדרי עדיפויות משלה, ובמילים אחרות "הזכות להיות שונה".
עד כאן יופי, אך הקומבינות ברשויות המקומיות חוגגות: הדוגמא הבולטת היא ברשויות הערביות אותן מתאר הדו"ח כהשתלטות חמולתית לשם הענקת הטבות לחברי החמולה, אך גם אם אין מבנה "חמולתי" ממש ביישובים היהודים, סביר להניח שהמגמה מתקיימת גם בהם במסגרת פוליטית אחרת.
גביית הארנונה האפסית בחלק מהרשויות, ההנחות והפטורים המוענקים ביד רחבה למרות הגרעונות, "פרוייקטי המחמד" של חברי מועצה אליהם מוזרמים נתחים של התקציב וכיו"ב, הם התעלקות של חלק מהאוכלוסיה על הקופה הציבורית בין אם ביישוב עצמו ובין אם ברמת המדינה, כשהמשבר שנוצר לא מותיר ברירה למדינה אלא להעביר כספים לחילוץ, ואלה ממומנים כמובן מכיסם של תושבי הרשויות האחרות.
כתוצאה מהמחדלים בשלטון המקומי התערבה הממשלה והפקיעה מחלק מהרשויות את סמכויותיהן בדרגות שונות, החל במינוי חשבים חיצוניים דרך גביית חובות עצמאית ועד הפקעת זכות המינוי בבחירות בכלל. התערבות זו העלתה כמובן את היעילות בגבייה ובאיזון הגרעונות, ובכך צמצמה את הפער והעלתה את רמת "השוויון" – אך כך נפגעות גם הייצוגיות שהיא כזכור "הזכות להיות שונה", וגם "הזכות להיות שווה":
הממשלה נקטה באמצעי היחידי שנותר כדי להכריח את הרשויות להתנהל כהלכה, והתנתה חלק מהסיוע הממשלתי ביעילות הגביה וההתנהלות בכלל – כתוצאה מכך מעדיפות חלק מהרשויות לוותר על אותו סיוע מותנה תמורת "הזכות" להשתולל כרצונן, וכך בסופו של דבר נפגעת גם זכות התושבים "להיות שווה", ומכאן העיוות בהשקעה.
לכן הבעיה היא מידתית, והטיעונים לפתרון לכאן או לכאן הם ביו ה"זכות להיות שווה" (שמאל אידילי כפי שתיארתי לעיל) ל"זכות להיות שונה" (ימין אידילי, כפי שתיארתי לעיל):
לא סתם השוויתי את החינוך (והרווחה) למערכות ממלכתיות כמו הביטחון והרפואה: למרות יתרונות פוטונציאליים בסביבה אידילית, את המשטרה וקופות החולים אנו לא "מפריטים" לרשויות המקומיות בדיוק מסיבה זו, מאחר והמערכת המקומית "חולה" – למרות שמשטרה מקומית (כמו בערים בארה"ב למשל) יכולה להיות יעילה מאד, ברור לנו שהעברת המשטרה ל"חמולה" (כולל הגרסה היהודית ל"חמולה") תיצור עיוותים של ממש, וזה מחזיר אותי לשאלה המקורית:
גם בלי לנסות לפתור את הבעיה החמורה של הרשויות המקומיות, לדעתי העיוותים ברשויות המקומיות גוברים על "הזכות להיות שונה":
אם הקהילות לא נבונות דיין כקבוצה כדי לשמור על הדמוקרטיה ברמה המקומית, אין מה לדבר על זכות לייצוגיות כביכול, שרק מעודדת את החלוקה הצינית של משאבי הציבור על פי אינטרסים פרטיים.
הבעיה באספקת השירותים העירוניים (ללא חינוך ורווחה) חמורה דיה, ואותה יש לפתור בנפרד – עד שיימצא מנגנון שיבטיח ניהול שוויוני ברמה המקומית, עדיף לנו כחברה להמנע מלנתב מערכות ממלכתיות דרך מנגנון חולה.
אני שואל שוב מה יש לנו להפסיד אם יסופקו שירותי החינוך והרווחה מגוף מרכזי וממלכתי, והרשויות המקומיות יתרכזו במתן שירותים עירוניים בלבד –
ירצו ההורים להוסיף לתקציב בית הספר או המתנ"ס – אדרבא, ודאי שאין להגביל את זכותם זו:
אבל אני לא רואה כל סיבה לעשות זאת דרך הרשויות המקומיות דווקא, כשניתן לעשות זאת דרך ארגוני הורים מקומיים.
דצמבר 4, 2010 at 22:56
"אני שואל שוב מה יש לנו להפסיד אם יסופקו שירותי החינוך והרווחה מגוף מרכזי וממלכתי, והרשויות המקומיות יתרכזו במתן שירותים עירוניים בלבד –
ירצו ההורים להוסיף לתקציב בית הספר או המתנ“ס – אדרבא, ודאי שאין להגביל את זכותם זו:
אבל אני לא רואה כל סיבה לעשות זאת דרך הרשויות המקומיות דווקא, כשניתן לעשות זאת דרך ארגוני הורים מקומיים"
אין לי בעיה עקרונית עם ניהול "מרכזי" וישיר של משרד החינוך במקום העברת כספים לרשויות המקומיות. השיקול התועלתני הוא ואלידי, בטח במצב הקטסטרופלי של הרבה רשויות. הגישה שהזכרת גם לא מתמקדת ב"רוע" של הפערים ואשמתן כביכול של הרשויות החזקות- הרי הפערים בוודאי יהיו קיימים דרך ארגוני הורים (גם כיום, החלק של המימון הפרטי מגיע ברשויות מסוימות ל-40% מגובה החלק שמקצה משרד החינוך). האם הניהול של משרד החינוך, מול הניהול הכושל+הניהול המוצלח של חלק מרשויות+גורם התחרות בין הרשויות, יביא לכך שהתקציב פר תלמיד יהיה גבוה יותר? לתחושתי, לא. ה5k שהרצליה נותנת יבלעו באיזה בירוקרטיה משרדית. החזון של הפוסט לעיל שלא חשוב סך ההשקעה בחינוך, חשובה סטיית התקן- שפחות כסף יזרום לחינוך ובלבד שיהיה שוויוני (עאלק).
כאמור, זו תחושה.
אבל אלו לא החלקים שהפריעו לי בפוסט. כמו שאמרתי מקודם- הבעיה היא לא סדר עדיפות, ואפילו לא תקציבית, והפתרון לה הוא בטוח לא בדמות *עוד ועוד* מיסוי פרוגרסיבי לחנוק את מעמד הביניים.
חומר למחשבה- כל עוד קצב גידול האוכלוסיה שלנו גבוה מהעליה לתמ"ג לנפש, אפשר להחזיר את המפתחות ל-OECD, כי בחיים לא נוכל להדביק אותם.
דצמבר 5, 2010 at 11:48
הערה כללית על אינדקסים ומדידות
נאמר: "גידול האוכלוסיה שלנו גבוה מהעליה לתמ“ג לנפש, אפשר להחזיר את המפתחות ל-OECD, כי בחיים לא נוכל להדביק אותם".
כל הכלכלה המודרנית נבנתה בעולם האירופאי אמריקאי כשמאחריה המון הנחות סמויות. כמו זו הבסיסית שאנשים חושבים ומתפקדים כמו למשל: גרמנים, אנגלים, שוודים, שווצרים, האוכלוסיה של מיניסוטה ב שנת 1900 , אולי גם יפן.
מי שמכניס למונחים וגישות מכלכלה כזו את הגמלאות, השכר, וגם ההוצאות על כשרות של בחורי הישיבה וכלל הישראלים מקבל בדיחה עצובה.
דצמבר 5, 2010 at 22:35
מי שמכניס למונחים וגישות מכלכלה כזו את הגמלאות, השכר, וגם ההוצאות על כשרות של בחורי הישיבה וכלל הישראלים מקבל בדיחה עצובה.
מצטער, אני פשוט לא מבין למה הכוונה. אתה יכול להסביר?
דצמבר 6, 2010 at 14:25
לאנדר שלום
חישוב התל"ג כאינדקס מבוסס על המון הנחות מסוות. המרכזית שהחברה הנבדקת מתפקדת ככלכלה רציונלית, לפי הרציו של ממצאי האינדקס, והגיעה למערכת מתפקדת של שיווי משקל כלכלי דינמי שמתקן עצמו: אבטלה עולה ויורדת, תעשיות מתחדשות, דועכות ונעלמות ואחרות מופיעות, שינויים אקלוגיים יוצרים מקצועות חדשים וברגע נתון הרכב המוכנסים לחישוב כולל כך וכך איכרים, שדות, כך וכך כורים ומכרות, כך וכך בנקאים ובנקים, פילוסופים, מורים, מובטלים וכ"ו זו חברה N . אומדן התל"ג שלה הפיק ערך מספרי X. נקח עכשיו מצב היפוטטי, לצורך הדגמת טענתי, של חברה D המכילה 100% בחורי ישיבה שמלגת כ"א מיליון שקל לשנה שמחלק גזבר הישיבה במזומן תמורת קבלה. כל הכסף בא מחו"ל וכלל הוצאותיה בחו"ל, כל הצרכים של האוכלוסיה מגיעים מוכנים מחו"ל בחבילות. התוצאה הנומרית תראה שהתל"ג של D >>> N מה זה אומר בדיוק? ונניח 33% רבנים 33% שוחטים 33% חזנים 1% חקלאים. או 24% משגיחים, 24% מלמדים, 24% בודקים, 24% עובדים המשרתים את שלושת הרבעים האחרים ו 4% אבטלה. אפשרי גם מצבי ביניים שונים ומשונים. ראה למשל יוון מול גרמניה. זו דוגמה לטענתי שישראל הולכת ומאבדת את הצביון של חברות שתאמו להנחות המוסוות של יוצרי אינדקס התל"ג.
דצמבר 7, 2010 at 14:23
דרור ק הציג יפה כשל (אחד מני רבים) בתורתו של מיכאל: "מי שמאמין שהחינוך מתחיל ונגמר בבית הם דווקא אלה שמאמינים שההורים צריכים לבלות את רוב זמנם בעבודה".
דצמבר 11, 2010 at 22:35
הפיתרון החברתי לכל נושא ועיניין "בואו ניקח יותר מיסים מאלו שעובדים ו\או רכשו השכלה וניתן לאלה שלא עובדים ו\או לא רכשו השכלה על מנת שגם בעתיד לא תהיה להם מוטיבציה או צורך לעבוד ו\או לרכוש השכלה".
וכל המוסיף גורע ואידך זיל גמור.