פברואר 11, 2011
איך חברו השמאל הקיצוני והימין הקיצוני
זה לא יהיה חידוש גדול לקוראי עברית, וודאי לא לקוראי הבלוג הזה, ובכל זאת, לא מזיק לחזור על זה בחו"ל. מאמר קצר שכתבתי לניו ריפבליק, על איך חברו ימין ושמאל סביב תוכנית "מדינה אחת" לסיום הסכסוך. ואני מניח שכל מי שמכיר את הזירה אפילו קצת יודע שמדובר בסתירה פנימית, כין "מדינה אחת" לבין "סיום הסכסוך".
It is an old adage that political opposites converge. But when it actually happens, it’s still a surprise. And in the last year or so, in Israel, it did: Extreme hawks on the right, and extreme anti-Zionists on the left, seem to have arrived at more or less the same plan for ending the Israeli-Palestinian conflict. Read the full piece
פברואר 13, 2011 at 12:09
בלוג מעניין על אותו נושא.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=12319551
אני לא מסכים עם בעל הבלוג, אבל זה מעניין.
"הרעיון שאותו מובילים אנשים בולטים בימין הישראלי, כמשה ארנס, ראובן ריבלין, אורי אליצור ואחרים, הקורא לסיפוח יהודה ושומרון לריבונות מדינת ישראל ומתן אזרחות מלאה לפלשתינאים תושבי האזורים הללו, הוא רעיון אוטופיסטי. מכל הרעיונות השונים לפתרון הסכסוך על הארץ, זה הפתרון הצודק ביותר, היפה ביותר והמוסרי ביותר. יש בו כל הדברים הנכונים והראויים ביותר – הציוניים, הדמוקרטיים, הליברליים. יש בו מימוש מלא של זכותנו על ארץ ישראל, יש בו מימוש מלא של עקרונות המדינה האזרחית והדמוקרטיה. יש בו גם שלמות הארץ, גם מדינה יהודית, גם מדינה דמוקרטית – גם וגם וגם וגם. איזה יופי!
דבר אחד חסר בו – זיקה אל המציאות.
בטרם אתייחס לבעיה הזאת, ברצוני לשבח את הוגי הרעיון, על הבנתם האמיתית והכנה את מהותה של ריבונות. אין ריבונות, ללא מתן אזרחות לכל תושבי השטח הריבוני ואין אזרחות חלקית ללא הזכויות הפוליטיות, כולל הזכות לבחור ולהיבחר. הוגי הרעיון שוללים מבחינה ערכית ומוסרית כל רעיון של טרנספר לפלשתינאים, ומבינים את מופרכות הרעיונות מן הסוג של "תושבים" – הנהנים מזכויות האדם ללא זכויות אזרח פוליטיות וכד'. אין חיה כזאת. לריבונות יש כללים, ומי שרוצה להחיל ריבונות, אינו יכול שלא לפעול על פיהם. לכן, אורי אליצור ראוי לשבח על כך, שכאשר הוא מציע להחיל את הריבונות, הוא הגון וישר דיו כדי להבהיר בגלוי שהוא בעד מתן זכות הצבעה מלאה לפלשתינאים החיים ביו"ש. עמדתו אינה נובעת רק מגישה מוסרית (והגישה המוסרית היא מרכיב מרכזי בהצעתו. הנחיתי לאחרונה פאנל בעפרה, בה הוא הסביר מדוע שם הגנאי המופנה כלפיו "אוהב ערבים" הוא בעיניו מחמאה, כי הוא באמת אוהב ערבים. אני מעריך מאוד גישה זו) אלא גם מהבנה ריאלית שאין ריבונות אחרת. ריבונות היא ריבונות היא ריבונות.
עוד אני רוצה לשבח את בעלי הרעיון, על הבנתם שאי אפשר לשלוט על הפלשתינאים בכוח צבאי ושהם זכאים, ככל ציבור אנשים וככל עם, לחירות – שביטויה בעידן המודרני הוא אזרחות. הם מבינים שהגיעה שעתם של הפלשתינאים להיות אזרחים שווי זכויות, ושהברירה האמיתית היא בין אזרחות ישראלית לאזרחות פלשתינאית (תיאורטית אפשרית גם אזרחות ירדנית, כלומר שלטון ירדני על האזורים בהם מדובר, אף שכרגע אין פרטנר לאופציה כזאת).
אני אוהב אוטופיסטים ולכן אני אוהב את בעלי הרעיון ואת האוטופיה שהם מציעים. יתר על כן, אילו הייתה בידי מידה רבה של ביטחון ביכולתו של הרעיון להתממש, הייתי מאמץ אותו. אילו, למשל, הייתה לי רמה גבוהה של ודאות, שבעשור הקרוב יעלו לישראל 3 מיליון יהודים מארה"ב, הייתי רואה בסיפוח יו"ש את הפתרון הנכון למדינת ישראל. הלוואי שתהיה עליה כזאת, אך מדינה אינה יכולה לבסס את מדיניותה על משאלות לב. מדינה חייבת להתייחס למציאות.
המציאות היא, שסיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל, כרוך באיום משמעותי על צביונה היהודי של המדינה. כדי שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי, יש להבטיח רוב יהודי של 70% לפחות. אין כוונתי רק לרוב מבין המצביעים, כדי שהמדינה תנהל מדיניות ציונית, שהאינטרס הלאומי של העם היהודי יעמוד בראש מעייניה, אלא גם לרוב מאסיבי בתוך החברה, על מנת שהצביון התרבותי יהיה יהודי. אי אפשר לקיים מדינה כזאת מן הים עד הירדן, בשל המציאות הדמוגרפית בשטח זה. נכון, ללא הפלשתינאים ברצועת עזה, מובטח רוב יהודי בשטח הזה, אך זהו רוב קטן מידי ושברירי למדיי, ובהצבעות על יעדיה הלאומיים של המדינה, הוא עלול להיות בסיטואציות שונות למיעוט."
ובאותו נושא גם כן מהימין:
http://www.miki.org.il/2010/08/20/settlements/
פברואר 15, 2011 at 14:53
האם אפשר להוסיף לשמאל הקיצוני ולימין הקיצוני שחברו כדי להוביל אותנו לעבר "מדינה אחת", גם את השמאל הציוני?
כל מי שרוצה יכול לבחון את התקשורת והעיתונות הבינלאומית, ולהיווכח בעובדה מעניינת: 90 אחוז מהמאמרים בכלי התקשורת הבינלאומים שהעלו אפשרות של "מדינה אחת", נכתבו לא על ידי שמאל אנטי ציוני ובטח שלא על ידי ימין קיצוני, אלא על ידי אנשי שמאל ציונים.
לא נראה לכם שאתם אלה שמכשירים יותר מכל אחד אחר את הקרקע ל"מדינה אחת", כאשר אתם אלה שמעלים את ה"אפשרות" הזו לסדר היום הבינלאומי בצורה הכי משפיעה? שאתם מטמיעים את הרעיון ש"אם ישראל לא תנסוג צ'יק-צ'ק מהשטחים היא בסוף תהיה חייבת לספח אותם" (רק אל תתבכיינו כאשר אלה שסיפרתם להם את זה יבואו ואכן יחייבו אותכם לנהוג כך).
כמובן שכל המאמרים הללו כביכול הזהירו מפני האפשרות, אבל הם למעשה עשו לאפשרות הסהרורית הזו את השירות הכי טוב שהיא יכלה לבקש לעצמה: פרסום. ולא רק פרסום, אלא פרסום מצד ישראלים-אסלים שכותבים בתקשורת הבינלאומית שתוך כמה שנים יאלצו את ישראל לקבל אותה (ובכך בעצם מספרים לאלה שיכולים לאלץ אותה, שהם אמורים לאלץ אותה).
פברואר 23, 2011 at 3:33
עמית כהן – אתה טועה ומטעה!
השמאל הציוני תמיד הזהיר מפני "מדינה אחת"
באם לא נשכיל להפרד מהפלסטינאים -וראה באפשרות שכזו
אסון לאומי!
פברואר 23, 2011 at 3:38
המשך תגובה לעמית כהן. (אם אפשר לצרף לתגובה הקודמת שנשלחה בטעות באמצע הכתיבה – מה טוב)
השמאל הציוני לא אץ לעיתונות העולמית
כדי לבטא את השקפותיו.
ובדיוק בזאת הוא נבדל מהשמאל הרדיקלי.
פברואר 23, 2011 at 10:54
לא חלקתי על כך שהשמאל הציוני מזהיר מפני ה"מדינה האחת", כתבתי שההזהרות הללו כשהן פרוסות על גבי כל העיתונים החשובים בעולם מכשירים את הקרקע יותר מכל דבר אחר ל"מדינה" הזו. ההזהרות הן מעין איום שכזה – אם לא ננסוג מהשטחים יאלצו אותנו לספח אותם. אבל בינתים אלה שהשמאל הציוני אומר שיאלצו אותנו לספח את השטחים, בעצמם לא יודעים שהם יעשו זאת. עד שהשמאל הציוני בא ומספר להם כמובן…
אני לא יודע אם השמאל הציוני אץ לתקשורת הבינלאומית או לא, אני רק יודע שהוא מופיע שם בגאון. אולי אף יותר מאשר השמאל האנטי ציוני הישראלי.
פברואר 25, 2011 at 14:20
"אבל בינתים אלה שהשמאל הציוני אומר שיאלצו אותנו לספח את השטחים, בעצמם לא יודעים שהם יעשו זאת. עד שהשמאל הציוני בא ומספר להם כמובן…"
האם אתה חושב ששאר העולם מטומטם עד שהשמאל הציוני בא ומסביר להם ששליטה על אוכלוסיה חסרת זכויות אזרח זה בעיה דמוקרטית?
פברואר 27, 2011 at 0:14
אני לא יכול לספר לך מה עבר ב"מחשבותיו" של העולם. אני רק יודע שבכל העיתונים והתקשורת הזרה שקראתי, עד שהשמאל הציוני התחיל בטרנד של "או נסיגה או סיפוח" (התחיל בבום בערך לפני 4 שנים, כאשר נגמרו לשמאל הציוני כל הטיעונים האחרים), כמעט ולא נאמרה מילה אחת על לאלץ את ישראל לספח את השטחים. בטח שזה לא היה בון-טון כפי שאתם בהצלחה רבה הופכים את זה לאט-לאט להיות כעת.
שליטה על אוכלוסיה זרה זה לא בעיה דמוקרטית, זה כיבוש. כיבוש זה לא בעיה דמוקרטית, זה אמצעי לחימה כמו כל האחרים שמעוגן בדין הבינלאומי היטב ויש כללים וחוקים ברורים לצדקת קיומו וישראל עומדת בכולם היטב. כן, בכל ה40 שנים האחרונות וכפי שזה נראה כעת גם ל-40 שנים נוספות. לא רק בהם ישראל עומדת אלא גם בכל ההחלטות הבינלאומיות שהציבו תנאים לסיום הכיבוש – כמו החלטה 242 (נסיגה תמורת שלום).
כך שלא, העולם לא ידע שהוא אמור לאלץ את ישראל לספח את השטחים אם היא לא תסוג מהם, לפחות לא עד שהשמאל הציוני סיפר לו את זה. הוא לא ידע את זה לא כי העולם מטומטם, אלא פשוט כי העולם לא עד כדי כך אנטי-ישראלי בשביל להעלות על הדעת להפוך את ישראל למדינה עם רוב ערבי. אבל כשישראלים אומרים לו שזה לגיטימי לאיים על ישראל עם זה (הם עצמם עושים זאת), אז הוא לומד שזה דווקא דיי בסדר.
אתה יכול לא להסכים עם חלק מהניתוחים – בוא תסכים על דבר אחד: השמאל הציוני ומסמפטיו מחו"ל הם אלה שמעלים הכי הרבה בתקשורת הבינלאומית את הטענה שישראל תאלץ לספח את השטחים מתי שהוא (אם לא תסוג מהם). אז תגיד לי אתה אם החדרת הרעיון הזה לשיח הבינלאומי בצורה הזו מקדם את ה"מדינה האחת" או מרחיק אותה. אני טוען שזה מקדם את זה יותר מכל מה שהשמאל האנטי ציוני כולו מקדם את זה.