יולי 27, 2011
פירות באושים של האקטיביזם השיפוטי
חסידי האקטיביזם השיפוטי בישראל רואים בכל מי שמבקר את המגמה הזאת אוייב של שלטון החוק, או גרוע מזה, ידידם של המושחתים. יותר מפעם אחת אמרתי בויכוחים האלה שיש לרסן את בית המשפט העליון בדיוק כדי לשמור על המוסד החשוב הזה, שהוא עמוד תווך בכל משטר דמוקרטי. נתקלתי בגילגולי עיניים. חשדו בי בכוונה לא כנה. אבל הנה מתברר שהאימפריזליזם השיפוטי עומד לפגוע בבית המשפט העליון. מפני שהנגיסה הבוטה בנחלותיהן של הרשויות האחרות הולידה תגובת נגד: עכשיו מנסים מי שזכויות יסוד דמוקרטיות אינן בראש מעייניהם למנות שופטים כלבבם. אם הדבר הזה יעלה בידם תיפגע היכולת של בית המשפט למלא את התפקיד הקשה והמורכב של בלמים ליברליים כנגד הנטיה של דמוקרטיות לעדריות.
היינו יכולים להיות יותר חכמים וללמוד קצת מניסיונם של אחרים. בכמה צמתים חשובים בתולדות הדמוקרטיה של ארצות הברית, למשל, עבר בית המשפט על מידתו, וסיכן את מעמדו.
בראשית ימי הרפובליקה האמריקאית, כשהרשויות עוד היו בתהליך של גישוש זו מול זו ושרטוט גבולות ביניהן היה לאמריקאים נשיא בית משפט עליון אקטיביסטי במיוחד בשם ג'ון מרשל. מרשל ביסס את יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים של הקונגרס, ופעל רבות להרחבת סמכותו. אבל כאשר תומס ג'פרסון, נשיא חזק ומניפולטור פוליטי מתוחכם, חשב שבית המשפט פולש יתר על המידה לתחומן של רשויות אחרות, הוא איים על מרשל בהליך הדחה (impeachment). מרשל הבין איזה תקדים מסוכן זה עשוי להיות אם נשיא ייזום הדחת נשיא בית משפט עליון – ונסוג.
הרבה שנים אחר-כך, התנגש בית המשפט העליון בנשיא פופולרי אחר. הרכב שמרני של שופטים פסל בזו אחר זו את יוזמותיו של פרקלין רוזוולט במסגרת מדיניות הניו דיל. רוזוולט, שהרגיש שיש לו גיבוי ציבורי רחב, איים להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון מתשעה לחמישה עשר, ולמנות בתוך כך שישה שופטים מקרב התומכים המובהקים של מדיניותו. מעשה כזה היה שובר את המסורת (אם גם לא את לשון החוק: מספר השופטים לא נקבע בחוקה עצמה), ומערער את כוחו של בית המשפט אל מול הרשויות האחרות. השמרנים מקרב שופטי בית המשפט העליון הבינו את הרמז ופרשו. רוזוולט ביטל את האיום, והאיזון בין הרשויות נשמר.
אבל אצלנו בית המשפט בהנהגתו של הנשיא בדימוס אהרון ברק היה אקטיביסטי יותר וזהיר פחות. הוא הניח, כפי שהניחו חסידיו, שככל שבית המשפט יכבוש נחלות על חשבון הרשויות האחרות, כך יגבר כוחו. אבל התוצאה עלולה להיות הפוכה מזו שהתכוון לה ברק. שתי סכנות אורבות לפתחנו עכשיו: אחת שיריביה הקיצוניים של השקפת העולם הליברלית ואויבי שלטון החוק יצליחו להשתלט על המבצר הזה (על ידי השתלטות על הליך מינוי השופטים), והשנייה שינסו לקצוץ את כנפיו (על ידי שינוי חוקתי שיגביל את סמכויותיו בחוק). לו היה בית המשפט נוהג במתינות ובזהירות לא היתה לכוחות האנטי-דמוקרטיים והאנטי-ליברליים בישראל לגיטימציה לפגוע בו. לו היה בית המשפט מקשיב לידידיו המתונים, לא היה צריך עכשיו לעמוד בפני סכנת יריביו הקיצונים.
המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 25.7.2011.
יולי 27, 2011 at 22:41
1. האם אי פעם הוכרזה ישראל כמדינה ליברלית. הרי רוב גדול של העם הוא חרדי דתי דתי-מסורתי מסורתי. וגם לא כל החילונים הם ליברלים. אז יש לנו פה ענין עם דיקטטורה ליברלית
וכמובן שרק הליברלים הם שומרי חוק שאר העם מורכב מסתם פושעים המתנגדים לשלטון החוק. אבל שלטון החוק הוא ביטוי קוד לשלטון השופטים הסמולנים ליברליים.
כן. המינוי של שופטי העליון צריך לעבור לידי העם. ובבית המשפט העליון צריכות להיות מיוצגות כל השקפות העולם העיקריות הרווחות בעם.
בית המשפט העליון העכשוי הוא ביטוי לדיקטטורה הסמולנית ליברלית השולטת בתודעה הציבורית בארצנו
יולי 28, 2011 at 1:29
מי שיקרא את המאמר יחשוב (בטעות) שהנשיא ברק חוקק את חוקי היסוד בכבודו ובעצמו. הכנסת חוקקה את חוקי היסוד, הישנים והחדשים – את פסקת עקרונות היסוד ופסקת המטרה, את פסקת ההגבלה ופסקת ההתגברות (בחופש העיסוק). הכנסת – היא ולא אחרת. הכנסת קיבלה בדום שתיקה את הפרשנות שניתנה לחוקי היסוד בפרשת בנק המזרחי. בסך הכול בוטלו כאן חוקים בודדים, ספורים, רובם לא משמעותיים (הרי לא על מנהלי ההשקעות עסקינן), למעט פס"ד אחד – פרשת הפרטת בתי הסוהר, שסביר להניח שגם ד"ר טאוב אינו מחסידי הפרטת החירות שהוצעה.
ד"ר טאוב – כאשר הדמגוגיה הצעקנית והמתלהמת נאמרת בידי אנשי ימין הזויים או חרדים קיצוניים – זה עוד מתקבל על הדעת. חבל שדווקא מכירי ומוקירי הדמוקרטיה, זכויות האדם והחיוניות בהגנה עליהן – אינם מבינים לעומק את תפקידו של בית המשפט העליון, בהגנה על מגילת זכויות האדם של החברה הישראלית.
יולי 28, 2011 at 5:19
יש בעיקר 2 טענות נגד בית-המשפט העליון: האחת, שהוא אקטיביסטי מידי והשניה שהוא לא אקטיביסטי מספיק.
בית המשפט העליון סובל מביקורת רבה, סופג טענות ומאבד לגיטימיות גם מהצד השני – בכך שהוא שמרן מידי ולא פועל מספיק לשמירה על זכויות-אדם (לדוגמה: כפיה דתית, שיוויון, התנחלויות).
—
הפוסט של טאוב הוא אמנן נכון אך יחד עם זאת לדעתי מסקנתו מוטעית. שהרי זאת למעשה שאלה של מידה: אם ביהמ"ש אקטיביסטי מידי, יספוג ביקורת מימין; ואם לא יהיה אקטיביסט מספיק, יספוג ביקורת משמאל.
מי מבטיח כי אם ביהמ"ש יהיה אכן שמרן יותר, אזי הלגיטימיות שלו תגדל ? אולי דווקא תפחת ? ולכן עליו להיות יותר אקטיבי.
—
ניקח לדוגמה את חוק החרם. לדעת טאוב, ביהמ"ש העליון צריך לאשר חוקתית את החוק, מפחד של אובדן אמון הציבור וחשש לפגיעה עתידית במוסד. ברם, אם ביהמ"ש אכן ינהג כך ויאשר את חוק החרם, הוא צפוי לקבל קיטונות של בוז וביקורת ציבורית (מהשמאל, מהתקשורת, מהפקולטות למשפטים).
איזו פסיקה תגרור יותר ביקורת ציבורית ? האם חשש מביקורת הוא שיקול משפטי לגיטימי ?
—
ועדיין, אצלנו בישראל, אמון הציבור בבית-המשפט העליון היא גדולה הרבה יותר מאשר אמון הציבור בכנסת או בממשלה.
ביהמ"ש הישראלי שונה לגמרי מהדוגמאות שהבאת מארצות-הברית – שם, הנשיא רוזוולט נהנה מגב ציבורי רחב וביהמ"ש לא. כאן, הציבור בישראל סמך יותר על אהרון ברק מאשר על שמיר או על פרס.
לכן, אהרון ברק צדק כאשר התיר לבית-המשפט העליון שלו חופש פעולה לאקטיביזם. שהרי היה לבית המשפט מספיק 'חבל' ציבורי לממש את פסיקותיו.
—
האם צריך לקצץ את החבל שניתן לביהמ"ש או דווקא להאריכו ? לדעת טאוב, ראוי שביהמ"ש יגביל את עצמו, שאם לא כן אחרים יבואו ויגבילו את כוחו במקומו. זאת ראיית עולם אשר סומכת מאד על הממשלה המכהנת ועל הכנסת הקיימת.
דעתי היא, שבזמנים הללו ובמערכת הקואליציונית הקיימת, בית המשפט הישראלי מתפקד טוב, ובוודאי טוב יותר מאשר הרשויות האחרות. לכן כן יש להעניק לביהמ"ש סמכות רחבה יחסית לעסוק בנושאים חוקתיים מסוימים.
בעתיד ובזמנים אחרים, כאשר הרמה האישית של נבחרי הציבור שלנו תהיה גבוהה יותר (יותר שיקול-דעת, יותר אחריות ציבורית), והלכידות החברתית והערכית במדינה תהיה גדולה יותר – אכן יהיה מקום לצמצם את כוחו של בית-המשפט העליון. אבל, לא כיום.
יולי 28, 2011 at 9:16
ברק כך כתבת"
"ביהמ"ש הישראלי שונה לגמרי מהדוגמאות שהבאת מארצות-הברית – שם, הנשיא רוזוולט נהנה מגב ציבורי רחב וביהמ"ש לא. כאן, הציבור בישראל סמך יותר על אהרון ברק מאשר על שמיר או על פרס"
איזה ציבור סומך יותר על אהרן ברק כדבריך? אמור מעתה המיעוט הקטן הסמולני ליברלי.
ברור שאתה תגן על האקטיביזם השיפוטי של העליון,כי כל העליון מכיל את נציגך. נציגי לא יושבים בעליון
יולי 28, 2011 at 10:45
מדינת ישראל מוגדרת בחוקיה כמדינה יהודית ודמוקרטית. נכון, לא כתוב "ליברלית", אבל ברור מאוד שבמילה "דמוקרטיה" הכוונה לא הייתה ל"דמוקרטיה עממית" נוסח סין ובריה"מ לשעבר, אלא לדמוקרטיה ליברלית, ומי שיש לו ספקות, יקרא נא את מגילת העצמאות של מדינת ישראל.
מי שחושב שדמוקרטיה פירושה שלטון הרוב ותו לא, צריך לחזור לספסל הלימודים וללמוד הלכות דמוקרטיה. להגיד דבר כזה, זה בערך כמו להגיד שליהודי דתי מותר לאכול בשר בחלב, כי התורה אסרה רק על בישול גדי בחלב אמו. אני לא הייתי קונה בשר כשר ממי שאומר דבר כזה, ולא הייתי ממליץ ללמוד הלכות דמוקרטיה ממי שטוען שרוב העם הוא חרדי או דתי כביכול ולכן מדינת ישראל צריכה ללכת לפי עמדות דתיות קיצוניות.
לעניין האקטיביזם השיפוטי – אני לא זוכר שבית המשפט התערב אי-פעם בצורה מהותית בענייני מדיניות. אפילו מבקרי בית המשפט כמו רות גביזון או דניאל פרידמן לא הביאו דוגמאות כמו בלימת מדיניות כלכלית של הממשלה או משהו דומה לזה. רות גביזון טענה שבג"ץ לא היה צריך להרחיב יתר על המידה בפסק הדין "אל-על נגד יונתן דנילוביץ'" אלא לומר בפשטות שהוא אינו רואה צורך להתערב בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. דניאל פרידמן לא חלק על פסיקת בג"ץ בפסק הדין הקשור בתוכנית ההתנתקות, אלא גרס שבית המשפט היה צריך לדחות את העתירה על יסוד היותה פוליטית, בלי לדון בה ובלי לחוות דעה.
אני לא לגמרי מסכים לעמדה הזאת של גביזון ופרידמן, אבל אפילו הם לא הצליחו להביא דוגמאות של חציית קווים ברגל גסה מצד בית המשפט. ברוב המקרים העתירות לבג"ץ הן הגיוניות ונובעות מכך שהכנסת לא עושה את עבודתה כמו שצריך. אם הכנסת מחוקקת חוקים שהיא לא אמורה לחוקק, אז בית המשפט חייב להתערב. זו לא אופציה. מה בדיוק השופטים אמורים להגיד לאזרח שעתר? הכנסת גרמה לך עוול חמור, אבל אנחנו לא נתערב כי אנחנו חוששים מהכנסת?
מי שאחראי במידה רבה למשפטיזציה הם חברי הכנסת עצמם שלא מקפידים על אתיקה בסיסית בעבודה שלהם, ו"סומכים" על בג"ץ שיוציא את הערמונים מהאש. לא פעם אלה חברי הכנסת עצמם שעותרים לבג"ץ. חלק מהעבודה של הח"כים זה לדעת מה לא לחוקק. הריסון צריך לבוא גם ובעיקר מצדם, לאו דווקא מצד השופטים.
יולי 28, 2011 at 11:28
הענין הוא לא האקטביזם של העליון. הענין הוא שהעליון הוא סמולני ליברלי. ומספיק בג"ץ קעאדן על מנת לפסול את העליון מכל וכל. ומספיק האישור שנותן בג"ץ לשיבה הזוחלת בדמות איחוד משפחות דווקא במדינת ישראל על מנת שנפסול את הבג"ץ
אתם מדברים על זכויות אדם,ומה עם זכויות עם ישראל בארצו?
יולי 28, 2011 at 13:15
פנחס, אתה מערבב מין שאינו במינו.
בפרשת קעדאן אזרח ישראלי לא התקבל לישוב על רקע הפליה גזעית במדינת ישראל.
זה בבירור לא מתיישב עם "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין"
כאשר מדובר באפשרות למתן אזרחות כאן המדינה אינה מחוייבת להעניק זכות זו לכל דיכפין ודאי לא לאוייביה ואני מקווה מאוד שבג"צ לא ייפול למלכודת זו.
וזה בדיוק זכויות עם ישראל בארצו (אהרון ברק קרה לזה ה"מפתח" מקווה כאמור שבג"צ לא יחליט לחלק מפתחות).
כמוך סבור ששופטי בג"צ אינם משקפים את מכלול הדעות בחברה הישראלית.
יולי 28, 2011 at 13:34
בקיצור, פנחס, עם הפגיעה בדמוקרטיה אין לך בעיה. פשוט היית מעדיף סמכות שיפוטית בלתי נבחרת שתייצג לא אג'נדה ליברלית של זכויות פרט, אלא תדון את עם ישראל לפי חוקי ההלכה, או תורת הרב קוק. מול מי שדוגל בכפיפות של החברה הישראלית לתיאוקרטיה כזו או אחרת (ליברלית חילונית או יהודית דתית) ניצב, עדיין, הרעיון הציוני שבמרכזו הצורך הקיומי של העם היהודי בלקיחת אחריות על גורלו. הריבונות הזו היא הזכות הטבעית וההיסטורית הראשונה במעלה של עם ישראל בארצו, והיא מגולמת בהיותה של ישראל מדינת לאום יהודית ודמוקרטית.
שוב, שני קצוות מנוגדים לכאורה מתבססים על הנחת יסוד אליטיסטית השוללת מהעם את חירותו לעצב את עתידו בעצמו, ומפקידה את הסמכות לעשות כן בידיים רבניות מחד ושיפוטיות מאידך. האלטרנטיבה היא השבת ההכרעה לשדה אליו היא שייכת – הפוליטי.
יולי 28, 2011 at 18:32
זה הכי חשוב
http://www.youtube.com/watch?v=6UufCsisCAc
יולי 28, 2011 at 23:26
ובאופן דומה : " מי שאחראי במידה רבה לשלטון החונטה הצבאית הם חברי הכנסת עצמם שלא מקפידים על אתיקה בסיסית בעבודה שלהם, ו"סומכים" על הצבא שיוציא את הערמונים מהאש ויציל את המדינה מעצמה. "
כמה טוב שיש כמה אנשים במדים (הסוואה ירוקים או גלימות שחורות, לא משנה, העיקר שלבושים מגניב) שמוכנים לקחת את הצלת המדינה מידי הפוליטיקאים המושחתים על עצמם. אשרינו שזכינו.
יולי 28, 2011 at 23:28
" מי שחושב שדמוקרטיה פירושה שלטון הרוב ותו לא, צריך לחזור לספסל הלימודים וללמוד הלכות דמוקרטיה. " – הבעיה מתחילה כמובן בשימוש במילה הלכות ואחריה דמוקרטיה. ואחריה ממשיכה במשלים לא קשורים ובטיעוני קש.
בפעם המיליון : דמוקרטיה איננה שלטון הרוב, היא שלטון העם. וזכויות אדם וליברליזם אינם חלק הכרכי מדמוקרטיה (למעט שילדה בסיסית שמבטיחה את היכולת להצביע באופן בלתי תלוי וגירסה *בסיסית* מאוד של חופש המידע, חופש הביטוי, הזכות לרכוש וחופש ההתאגדות).
יולי 28, 2011 at 23:30
" בית המשפט העליון סובל מביקורת רבה, סופג טענות ומאבד לגיטימיות גם מהצד השני – בכך שהוא שמרן מידי ולא פועל מספיק לשמירה על זכויות-אדם (לדוגמה: כפיה דתית, שיוויון, התנחלויות). " – לפי מחקר אחרון האמון בבית המשפט העליון בקרב דתיים ומתנחלים ירד לסביבות ה30%, אצל חרדים לדעתי זה אפילו 25%. מדובר במספרים נמוכים אפילו לרוסיה הסובייטית האופיינים לדיקטטורות במדינות עולם שלישי.
בפרפראזה על אהרון ברק הרי שאין לשופט לא חרב ולא ארנק – רק את אמון הציבור. ובקרוב גם את זה לא יהיה. וזאת הסיבה שריסון האקטביזם יציל את בית המשפט העליון.
יולי 29, 2011 at 6:24
גדעון – ההשוואה שלך בין שופטים לחונטה צבאית היא מקוממת משתי סיבות: (1) השופטים אינם נושאים נשק. להפך הם תלויים להגנתם במשטרה ובמשמר בתי המשפט הממומנים באמצעות החלטות הכנסת והממשלה. אף שופט לא יכול להקיף את קריית הממשלה בטנקים ולהכריז שמהיום הוא הפוסק היחיד בענייני המדינה. (2) השופטים נבחרים באמצעות ועדה שיש בה ייצוג לממשלה, לכנסת, לעורכי-הדין ולשופטים עצמם. לעומת זאת בכירי הצבא ממונים על-ידי הממשלה ותו לא. במקרה של חונטה צבאית, הם ממנים את עצמם.
לגבי מהי דמוקרטיה – אתה סותר את עצמך. אם דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב אלא שלטון העם, הרי העם הזה מורכב גם ממיעוטים (פוליטיים, אתניים, סוציואקנומיים). "שלטון העם" מתמצה אצלך בבחירות – לכל אחד קול שווה, אבל אחרי הבחירות, הרוב יכול לעשות כל שעולה על רוחו מבלי להתחשב במיעוט. זה לא שלטון העם. לדבר כזה קוראים עריצות הרוב.
הערה נוספת לגבי סיפור איחוד המשפחות – יש כאן טעות אופטית. לא מדובר בחוק להגבלת הגירה, שזה דבר לגיטימי, אלא בחוק שמגביל את זכותו של אזרח ישראלי להתחתן עם בחיר/ת לבו/ה שאינו ישראלי/ת. אמנם, יש הגבלות כאלה בהרבה מדינות דמוקרטיות, אבל הן לא גורפות והן מוטלות באופן שווה על כל האזרחים. כאן מדובר על חוק שמכוון ספציפית נגד האוכלוסייה הערבית הישראלית ומטיל עליה, מבחינה מעשית, איסור להתחתן עם ערבים מהגדה ומהרצועה. כל עוד האנתיפאדה השנייה הייתה בשיאה, אפשר היה להגדיר את ההגבלה הזאת ככורח בל-יגונה. העניין הוא שהמלחמה הסתיימה, אבל חוק החירום הזה עדיין בתוקף. כמו במערכון "הקפיטריה בטבריה" – מישהו צריך להודיע לראש העיר שאפשר לצאת מהמקלט. אם אין מישהו אחר שייעשה את זה, בג"ץ יצטרך לעשות זאת, כי הפגיעה בזכויות האזרחים כאן איננה סבירה בעתות שלום.
יולי 29, 2011 at 10:35
דרור היקר – מה זה אומר שהכנסת "מחוקקת חוקים שהיא לא אמורה לחוקק?" זה אומר שאתה החלטת שחלק מהחוקים לא ראויים? זכותך להחליט כך, אבל אל תכפה את דעתך על שאר העולם.
אני לדוגמא חושב שהפרטת בתי הסוהר היא מסוכנת ורעה, אבל אני לא חושב שבג"ץ צריך להתערב בהחלטה הזאת, שקיבלו נציגי העם (זה שאמור לשלוט). ולשאלתך, בית המשפט צריך לפחד מהכנסת כמו שהכנסת גם צריכה לפחד ממנו. זה חשוב.
עם זאת, הנקודה השנייה שהתייחסת אליה היא הנכונה והעיקרית לפי דעתי בסיפור הזה:
אקטיביות היתר של בית המשפט העליון גורמת לזריקת האחריות על המציאות במדינה מחברי הכנסת על בית המשפט וגם מאיתנו האזרחים אל בית המשפט.
למרות גל המחאות המתפשט עכשיו, נכון להגיד שמאבקים, בעיקר מדיניים אך גם חברתיים, זזו ממקומם הראוי בכיכר העיר (המרחב הציבורי) למקום אחר, פחות מייצג את כלל האזרחים והוא בית המשפט העליון. אפשר לראות זאת במאבק על תוואי הגדר – הפגנות קטנות להחריד עם מעט תהודה במרחב הציבורי לעומת שורת בג"צים במרחב המשפטי. אז אמנם יש הצלחות להגשות בג"ץ בנושא אבל נושא הגדר הוא לא משהו ש"הציבור" מתעסק בו – נשאיר אותו לבג"ץ, אם הם יאשרו כנראה זה בסדר.
(שים לב שכל התגובה נרשמה מעיניו של תומך של בית המשפט)
יולי 29, 2011 at 12:10
" בקיצור, פנחס, עם הפגיעה בדמוקרטיה אין לך בעיה. פשוט היית מעדיף סמכות שיפוטית בלתי נבחרת שתייצג לא אג'נדה ליברלית של זכויות פרט, אלא תדון את עם ישראל לפי חוקי ההלכה, או תורת הרב קוק. " – ניר, נראה לי (ופנחס יכול לתקן אותי) שהוא פשוט מנסה להבהיר מנקודת מבט ליברלית את הטיפשות שבהסתמכות על קבוצה קטנה, בלתי ניתנת להדחה של אוטוקרטים. הרי מחר הם יכולים לפנות נגדנו. ואז אנה אנו באים?
היום מרוצים בשמאל מדלדול הדמוקרטיה, מחר כשהימין יאחוז באותם מוקדי כוח נבכה. דמוקרטיה היא הפתרון היחיד לנהל את המדינה הזאת. בוא נשמור עליה כולנו.
יולי 29, 2011 at 16:41
דרור ק. כך כתבת
"הערה נוספת לגבי סיפור איחוד המשפחות – יש כאן טעות אופטית. לא מדובר בחוק להגבלת הגירה, שזה דבר לגיטימי, אלא בחוק שמגביל את זכותו של אזרח ישראלי להתחתן עם בחיר/ת לבו/ה שאינו ישראלי/ת. אמנם, יש הגבלות כאלה בהרבה מדינות דמוקרטיות, אבל הן לא גורפות והן מוטלות באופן שווה על כל האזרחים. כאן מדובר על חוק שמכוון ספציפית נגד האוכלוסייה הערבית הישראלית ומטיל עליה, מבחינה מעשית, איסור להתחתן עם ערבים מהגדה ומהרצועה. כל עוד האנתיפאדה השנייה הייתה בשיאה, אפשר היה להגדיר את ההגבלה הזאת ככורח בל-יגונה. העניין הוא שהמלחמה הסתיימה, אבל חוק החירום הזה עדיין בתוקף. כמו במערכון "הקפיטריה בטבריה" – מישהו צריך להודיע לראש העיר שאפשר לצאת מהמקלט. אם אין מישהו אחר שייעשה את זה, בג"ץ יצטרך לעשות זאת, כי הפגיעה בזכויות האזרחים כאן איננה סבירה בעתות שלום."
טעות גדולה.
אף אחד לא מפריע להם להתחתן. הם יכולים לקפוץ לקאדי ברשות ולהתחתן.
העניין הוא האם להעניק לבן או בת זוג הפלשתינים אזרחות ישראלית
עד היום כבר מאה ועשרים אלף מהרשות רכשו כך אזרחות ישראלית.
זו זכות שיבה זוחלת במהירות. מדינת ישראל לא צריכה להתאבד למען ערכים סמולנים מוחלטים ומופשטים
אני שולל לחלוטין את טרוף שיח זכויות האדם שהסמול בכל העולם המערבי השליט על התודעה הציבורית.
למעלה הבאתי סרטון מיוטיוב המראה שעד 2050 כל אירופה כולל רוסיה יהיו איסלאמים. הם מתאבדים בשם אידאות הסמול האובדניות. אני לא רוצה להתאבד בשם אותם אידאות. אין כזה דבר שוויון מוחלט וכללי בכל תנאי. הקיום זה הערך העליון. קיומו של ישראל בארצו זה הערך העליון.. קיומו של ישראל בהסטוריה זה הערך העליון
יולי 29, 2011 at 19:22
גדי והחבר המיוסר ימיני הכריזו מלחמה על זכויות האדם.
יולי 30, 2011 at 12:44
פנחס – למה אתה וקרוביך וילדיך יכולים להתחתן עם כל יהודי/יה שבחר לבם ולהביא אותה לארץ, ולעומת זאת ערבי/יה ישראלי/ת חייבים לעזוב את הארץ אם בחירי לבם אינם ישראלים?
אתה גורס שמדינת יהודית היא בהכרח גזענית, ממש כמו אחרון השמאלנים הרדיקלים שלהם לכאורה אתה מתנגד. בעצם יש לך הרבה מן המשותף איתם. אני חושב שיהדות וגזענות אינם דרים בכפיפה אחת. מדינת ישראל יכולה לקלוט עוד אלפי אזרחים ערבים חדשים בלי לאבד את זהותה היהודית, ובלבד, כמובן, שהם מוכנים להיות אזרחים של מדינה יהודית ודמוקרטית, גם אם הם עצמם אינם יהודים.
בהנחה שהמספר שאתה נוקב בו מתייחס ל-40 השנים האחרונות, הרי מדובר על 3,000 איש בשנה בממוצע. מספר סביר בהחלט. מספר העולים בשנה אחת, גם כשאין גלי עלייה המוניים, הוא לפחות פי 4 מהמספר הזה בשנה. עוד צריך לזכור, שחלק מ-120 אלף האנשים האלה לא קיבלו אזרחות, אלא מעמד של תושב קבע בלבד.
יולי 30, 2011 at 12:57
לאבי – נאמר שוועד הבית מחליט ברוב קולות שפח הזבל הציבורי צריך לעמוד בכניסה לבית שלך, ממש מול הדלת. אתה ועוד כמה דיירים מתנגדים, אבל רוב הוא רוב, ואספת הדיירים היא המכריעה. האם ההחלטה לגיטימית? אני אחסוך לך את התשובה – ההחלטה אינה לגיטימית, כי יש לך זכויות שאינן תלויות בהחלטות רוב. את הדוגמה הזאת לא אני המצאתי אלא שולמית אלוני, בעת שניסתה להסביר בראשית הקריירה הפוליטית שלה מהן זכויות אדם.
לפיכך, לא כל חוק שהכנסת מחוקקת הוא חוק לגיטימי, וגם כשהכנסת מחוקקת חוק לגיטימי, היא צריכה לעשות זאת בפרוצדורה מסוימת. בג"ץ פסק בצדק שהכנסת לא יכולה סתם כך להעביר את הבנייה והניהול של בתי הסוהר לידיים פרטיות. יש ויכוח עמוק בשאלה אם בכלל אפשר להפריט בתי סוהר. הרי אסור להפריט את הצבא ואת המשטרה, ובתי הסוהר דומים יותר לצבא ולמשטרה מאשר לחברת בזק או לתעשייה הצבאית.
גם אם אתה גורס שיש אפשרות כזאת, הרי מדובר בשינוי המצב החוקתי, ולכן צריך לחוקק אותו בפרוצדורה מחמירה עם מתן זכות מלאה לכל המתנגדים להביע את דעתם בפירוט וברוב מוחלט ולא ברוב מקרי. אתה היית מוכן למשל שברוב של 30 מול 20 באמצעות תיקון לחוק ההסדרים ישנו את דגל המדינה? ואם לא כשמדובר בעניין סמלי מעיקרו, מדוע זה לגיטימי כשמדובר בעניין מהותי כמו הפרטת בתי הסוהר?
בסופו של דבר בית המשפט העליון אמור להציב גדר בפני עבודת הכנסת. עד שנת 1992 הגדר הזאת הוצבה רחוק מאוד והיא נגעה רק להחלטות לא-סבירות באופן קיצוני או לפרוצדורות פסולות מבחינה חוקית או תקנונית (הכנסת קובעת לעצמה תקנון, והיא צריכה לעמוד בו). ב-1992, ושוב בהצבעה נוספת ב-1994, קבעה הכנסת מגבלות נוספות על החקיקה. בית המשפט העליון הוא המוסמך לשמור שהכנסת לא תפרוץ את הגדרות שהיא הציבה לעצמה. אין גוף אחר שיכול לעשות זאת, ובסופו של דבר, זאת הערובה לכך שלא ניקלע למשטר של עריצות.
יולי 30, 2011 at 23:15
והנה פסק דין משעשע למדי של בית המשפט העליון בשבתו כגננת של המדינה
http://www.takdin.co.il/searchg/%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%91%D7%94%20%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA%20%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%95-2%20%D7%90%D7%97%27_hd_1L34uDJStN3GuC5zOHq8kE3akQ7HjR000.html
רק מוכיח לאיזה אבסורד מביא האקטיביזם השיפוטי
יולי 31, 2011 at 1:29
הדיון לעיל נגע לשאלת זכויות האדם בדמוקרטיה, לאיזונים והבלמים הרצויים בין רשויות השלטון וכן לערכים המדיניים (ימין/שמאל) כפי שמיוצגים כיום ע"י רוב הכנסת ובית המשפט, בהתאמה.
ראשית, לגבי הערכים המדיניים. אין זה ראוי להכריע בדיון לגבי תקינות מנגנון השלטון לפי שיקולים אלה, שהם מקריים וזמניים. כל התנגשות בין בית המשפט לכנסת נובעת תמיד מיוזמת חקיקה כלשהי. כאשר הכנסת ימנית, החקיקה ברובה ימנית ובהכרח אם נוצרות ההתנגשויות עמה הן יציבו את בית המשפט בעמדה שמאלית. זה לא אומר שבית המשפט שמאלני (ובטח לא סמולני). כאשר בית המשפט מקבל את החקיקה, הוא מציג עמדה "ימנית" אבל ההדים הציבוריים חלשים יותר כי לא נוצרת התנגשות ביו הרשויות. בנוסף, מחר יכולה (היפותטית) להיות ממשלת שמאל קיצוני שתנסה לחוקק חוקים שמערערים על היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, וכל התערבות מצד בית המשפט תהיה בהכרח "ימנית". אמנם לא ברור לי על-סמך אילו חוקי יסוד תוכל להתבסס התערבות במקרה כזה, אבל התלות של בית המשפט בקיום חוק על מנת להסתמך עליו מעידה בעצמה על כך שזהו מוסד נטול אידאולוגיה מדינית.
מכל מקום, דמוקרטיה אינה ערך שמאלני, אלא ערך יסוד משותף לימין ולשמאל. פנחס, אני מציע לך לקרוא קצת על ז'בוטינסקי, ותגלה עד כמה עקרונות הדמוקרטיה הליברלית וזכויות האזרח היו חשובים לו, אולי אפילו יותר מאשר לבן-גוריון. בהקשר הזה, חלקים גדולים מהימין היום סוטים ממסורתם וממסורת הציונות על כל זרמיה, ומאמצים מסורות של הימין האירופי שממנו היהודים סבלו רבות.
בדמוקרטיות, תפקיד החוקה (ובישראל – חוקי היסוד) להגדיר ולהגביל את סמכויות השלטון, ובין היתר להגן על זכויות האזרח הבסיסיות. עריצות הרוב אינה יכולה להתבטא אלא ע"י חוקים המפרים את זכויות אלה ושנחקקים ע"י בית מחוקקים נבחר. לכן, אין דרך להגן על זכויות אלה (כמו על כל חוק אחר) אלא ע"י בית המשפט. חוקה בהכרח מעניקה סמכות לבית המשפט לבטל חוקים אנטי חוקתיים, והמצב בישראל לא יוצא דופן.
לגבי האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון, ובפרט הצורך לאזן את הרשות השופטת. כבר נאמר שלבית המשפט אין שיניים לכפות את פסיקותיו. בית המשפט חייב לההסתמך על חוקים קיימים לצורך פעולתו, וקצב וקיבולת פעולתו איטיים בהרבה מאלה של הרשויות האחרות. מעבר לכל זה, בית המשפט מגביל את עצמו בהתאם לעקרונות הסבירות, והוא אכן מרסן את עצמו הרבה יותר מהריסון העצמי שמפגינה הכנסת או הממשלות. לראיה, בית המשפט עשה שימוש בסמכותו לבטל חוקים רק 5 פעמים מאז המהפכה החוקתית (1992).
לכן, אני לא רואה יסוד לחשוב שבית המשפט אינו מאוזן דיו כיום או שהוא חורג מתפקידו הראוי. יריביו הקיצוניים תוקפים אותו בבריונות רק בגלל שהוא עומד בדרכם ולמרות מתינותו בהפעלת סמכותו. מי שדואג לשימור סמכותו של בית המשפט כנגד אותם יריבים אנטי-דמוקרטיים, צריך להוקיע אותם ולא אותו.
יולי 31, 2011 at 1:48
חחח משעשע
אוגוסט 1, 2011 at 5:18
לאסף – אני מסכים איתך כמעט לגמרי, ובכל זאת כמה הערות.
אפשר לחשוב על מודל של "בית לורדים" כדי לרסן חקיקה בעייתית של הכנסת. אני זוכר ששבח וייס (יו"ר הכנסת ה-13) העלה הצעה כזאת בכנסת. הבעיה היא שניסיון להרכיב "בית לורדים" כזה יהיה ארוך, מייגע, עתיר ויכוחים וגם כרוך בהוצאה כספית לא-קטנה. אני, כמוך, לא חושב שהתפקוד של בית המשפט העליון גרוע במיוחד, בטח לא באופן שמצדיק כניסה לתוך תהליך מסובך כזה.
הערה נוספת – יש בישראל ויכוח עמוק לגבי ערכי היסוד של המדינה ואיך הם צריכים לבוא לידי ביטוי. אם בארה"ב יש הסכמה די רחבה על עקרונות החוקה, בישראל אנחנו עדיין במאבק. בית המשפט העליון, בצדק לדעתי, אימץ גישה פרו-ליברלית, שמניחה קיום של מעין מגילת זכויות לא-רשמית. אבל צריך לזכור שאפילו אחרי חקיקת שני חוקי היסוד משנת 1992 אין לישראל מגילת זכויות שלמה מחייבת. לכן בית המשפט עומד כאן על קרקע לא-יציבה. לטעמי, בית-המשפט מרסן את עצמו באופן לגמרי לא-רע, ודאי הרבה יותר טוב מהכנסת, ממשרד הפנים או ממשרד האוצר שמתנהגים לעתים קרובות כאילו חוק וחקיקה הם דברים גמישים מאוד.
לבועז – למה פסק הדין הזה נראה לך משעשע? מדובר באישה שמגדלת תשעה כלבים. יש להניח שהיא קשורה אליהם. עיריית ירושלים פסקה שהיא רשאית להחזיק שני כלבים בלבד עקב תלונות של השכנים. היא עתרה לבג"ץ נגד העירייה. אין פה שום דבר משעשע. אפשר אולי לטעון שסכסוכים מקומיים כאלה לא צריכים להתנקז לבית המשפט העליון. אולי. זה דורש שינוי של מבנה המערכת השיפוטית. אבל בנוסף צריך לזכור שגם לסכסוכים מקומיים כאלה עשויות להיות השלכות רציניות על היחסים בין האזרח לרשויות, ואולי לא מיותר שבית המשפט העליון יטפל בעניין ולא בית משפט בערכאה נמוכה.
אוגוסט 3, 2011 at 3:51
והנה דעתו של בן-דרור ימיני:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/259/827.html
נכון שבעיקרון ובתיאוריה צריך להגביל כוחם של בתי-המשפט, אבל לא כיום כאשר הכנסת משתוללת.
אוגוסט 8, 2011 at 21:31
ברק " נכון שבעיקרון ובתיאוריה צריך להגביל כוחם של בתי-המשפט, אבל לא כיום כאשר הכנסת משתוללת. " –
ועל כך נאמר כל דיקטטורה היא זמנית, בשל כורח הנסיבות, האיום החיצוני, המצב הכלכלי …
אבל בישראל אין קבוע יותר מן הזמני.
אוגוסט 8, 2011 at 21:32
מתי יהיה זמן טוב לחזור למשטר דמוקרטי?