אוקטובר 24, 2011
ביקורת התקשורת: רייטינג וכניעת עיסקת שליט
בשולי ההתרגשות הגדולה סביב חזרתו של גלעד שליט, כדאי אולי גם לחשוב על התפקיד שמילאה התקשורת בפרשה, ובפרט על מה קורה לתקשורת בעידן הרייטינג. התקשורת שיחקה כאן תפקיד חשוב בהעצמת הלחץ על הממשלה, והיא הציגה את הסיפור במונחים שהיו כמעט תמיד אמוציונאליים ולא רציונאליים. זה בקיצור נמרץ מה שעושה הכניעה הכמעט טוטאלית של אמצעי התקשורת לעקרון הרייטינג.
בטקסי זיכרון של בית ספר אנחנו שרים את שירה היפה של זלדה מישקובסקי, "לכל איש יש שם". השיר אומר שכל אחד מן הנופלים ברשימות הארוכות שמקריאים בטקסים האלה הוא אדם מסויים, ספציפי, ושמעבר לשם שקראנו, יש לו שמות רבים, ויחסים רבים, ומעשים וביוגרפיה. יש לו פנים. אבל האמת היא שלרוב הנופלים, ולרוב השבויים בתולדות ישראל, יש פנים רק בקרב הקרובים להם. בעיני הציבור אין להם פנים. משום שהם רבים מידי.
לגלעד שליט יש פנים, ויש סיפור חיים, ויש הורים, גם בעיני הציבור. טלוויזיה ועיתונות שחושבים במונחים של רייטינג מזהים כאן מיד את הדרמה, ואיך היא תלחץ על בלוטות הרגש. כמה סרטים על חטיפות ראיתם? זה לא מקרה. חטיפות מספקות דרמה. יש חטוף, שמוחזק על לא עוול בכפו, והוא פיון במשחק לא לו, ולכן קורבן תמים. יש לו קרובים שמוכנים לעשות הכל כדי להחזירו. יש נבלים מובהקים בסיפור, וישנם יסורים קשים ופוטנציאל למאבק הרואי. במקרה שלנו יש כאן גם הזדמנות לנגן על החרדות של הישראלים, ולספק קתרזיס לדבר חשוב בדימוי העצמי שלנו: תחושת הסולדריות שלעתים נדמה שהיתה ואבדה. הכל מרגש כאן.
מן הצד השני עומדים טיעונים רציונאליים, שאין להם ביטוי דרמטי. ישראל נכנעת פעם אחר פעם לסחטנות של חוטפים. היא משחררת אנשים שיחזרו להרוג בנו, אולי במאות. אבל המאות שיהרגו הם מספר אבסטרקטי. אם היינו שוקלים את העיסקה במונחים רציונאליים, לא היינו יכולים לומר ששווה להקריב נניח 200 איש כדי להציל אחד. זה מובן מאליו. אבל המאתיים האלה אין להם פנים, ולגלעד שליט יש. בעולם האמונציונאלי שיוצרת התקשורת זה מה שקורה: באמת איכפת לנו יותר גורלו של האחד מגורלם של הרבים. ממש כמו בסרט הוליוודי. לא איכפת לנו שנהרגים 200 איש ברקע, ואנחנו חרדים רק לגורלו של גיבור הסיפור.
הדיון הציבורי כמעט התעלם מן העובדה שעיסקאות כאלה מעודדות חטיפות. הדגמנו (שוב) לחמאס שכדאי לו לחטוף ישראלים. כאן ובחו"ל הפכנו במו ידינו את הישראלים למטרות משתלמות במיוחד לחטיפה. אבל שוב, לחטופים שיהיו אין פנים, ובטיעון אין דרמה טלוויזיונית. ומה שלא מרגש, נדחק לשוליים.
כבר שמעתי את הטיעון שככה זה בעולם של שוק תקשורת חופשי. זה המחיר ההכרחי שמשלמים על החופש. אני לא בטוח כמה זה משכנע. מאחורי הסיסמאות ישנם עורכים בשר ודם, ובמקום שבו הציבור עד כדי כך מכור לחדשות, ושבו יש על הפרק תמיד סוגיות של חיים ומוות, לעורכים ועיתונאים יש גם מרחב תמרון. הם לא חייבים להיכנע לגמרי לעקרון החנופה, והם יכולים גם לעמוד נגד ההתדרדרות של החדשות אצלנו לבידור אמוציונאלי. זה גם תלוי בהם. ובמקרה של שליט הכישלון שלהם לעשות את זה היה מהדהד.
ובשוליים: אני רואה בעיתונים שיש הרבה חכמים בדיעבד שעכשיו כותבים נגד העיסקה. אז גם אני אחד מהם. אבל אמרתי את זה גם הרבה לפני העיסקה הנוראית הזאת.
אוקטובר 24, 2011 at 23:15
הממממ… זאת הפעם הראשונה שאני לא מסכים עם גדי טאוב.
העסקה מעודדת חטיפות? מעולה! לחטוף חייל הרבה יותר קשה מלהרוג, ואם הם לא יעשו האחד, הם ישקיעו בלעשות את השני. בחטיפות הם מסתכנים יותר, וכתוצאה מכך גם נהרגים יותר. ואיך בדיוק זה לרעתנו?
אוקטובר 25, 2011 at 6:19
אין ספק שמבחינה רציונלית העסקה מעניקה רוח גבית לטרור. אבל לא בטוח שהמשוואה שהצגת לפיה הקרבנו 200 אנשים למען הצלת אדם אחד היא פשוטה כל כך מבחינה אתית. יש הבדל מהותי בין אנשים קיימים, עם זהות, לבין אנשים חסרי זהות, בגדר פוטנציאל עתידי.
אבל ההיבט החשוב יותר הוא היבט הסולידריות. אתה טוען שהכל מניפולציה רגשית של התקשורת, אבל זה לא עומד במבחן ההשוואה הבינלאומי. במדינות מערביות אחרות, בעיקר ארה"ב, שגם בהן התקשורת מבוססת רייטינג ומעצימה דראמות, לא נוצרת ולא יכולה להיווצר דינמיקה ציבורית כפי שקרתה בישראל באירועים דומים. התגובה של הציבור הישראלי התקבלה בעולם בתדהמה ואי הבנה מוחלטים שאין לפרשם אלא כפער כתרבותי. העסקה היא אחד הביטויים של התרבות הישראלית, לטוב ולרע. אם לא היתה נוצרת תגובה ציבורית כזאת לחטיפה, ואם החטוף היה נשכח בתוך אפאתיה כללית המגובה בהגיון הפשוט של המשוואה שהצגת, הייתי מודאג מאוד ממצב התודעה הסולידרית-לאומית שלנו. דמיין את זה, זה נורא! יכול להיות שהממשלה היתה צריכה לעמוד בפני הלחץ הציבורי ולקבל החלטות רציונליות יותר, אבל הלחץ הציבורי עצמו חשוב מאוד.
אפשר ולפעמים צריך לשקול אירועים לפי קריטריונים מרובים ומורכבים. יכול להיות שהחלטה מסויימת בעת ובעונה אחת מחלישה את המדינה על ידי חיזוק המוטיבציה של האויב, ובו זמנית מחזקת את המדינה על ידי חיזוק תחושת הערבות ההדדית הלאומית ותחושת חיילינו שהעם עומד מאחוריהם. איך אפשר לשקלל את שני הקריטריונים לכדי החלטה? זוהי שאלת מנהיגות קשה מאוד, אך לבטח התשובה איננה בהתעלמות מהיבטים משמעותיים של הבעיה והפשטה מוחלטת שלה.
ובכל מקרה, התנועה הציבורית שנוצרה, על אף תלותה בתקשורת ועל אף השפעתה המכריעה על הממשלה, היא תופעה חיובית שאסור לדכא. היתה לי הזכות להסביר את האירועים לקולגות בקליפורניה מול הדיווחים הזורמים מישראל, ומזמן לא הייתי גאה כל כך בעמי.
אוקטובר 25, 2011 at 8:27
גדי,
תיפקודה של התקשורת וחלקה בעסקת שליט אומנם נדונים כעת בהרחבה, אבל אתה תמצתת היטב את העניין ("לכל איש יש שם"). בזמנו בחרתי את האימרה המיוחסת לסטלין (http://bit.ly/rTyWww) לתיאור הסוגיה.
ואולם, הסוגיה שבאמת מרתקת אותי כעת היא כיצד, לאחר שנים בהן היה ברור שהחלטה כזו תבוא במחיר כבד מאוד של חיי אדם (ממגוון סיבות מקומיות ואזוריות), התקבצו לפתע כל ראשי מערכת הביטחון (צה"ל, שב"כ, מוסד) סביב קונספציה מופרכת בעליל (אלא אם ישנו נתון קריטי שלא פורסם), ללא חריגים.
אוקטובר 25, 2011 at 12:58
לדניאל: הטיעון שלך לא רע, אבל לא בטוח שהאלטרנטיבה היא בין חטיפה לבין הריגה. הרי הריגה לא תשתחרר את האסירים. כלומר, אין כאן משחק סכום אפס של חטיפות+הריגות=מספר קבוע. לכן, יתכן שהגברת המוטיבציה לחטוף היא על חשבון של להפגין או לשכנע את קרובי משפחתך לא לפעול נגד הכיבוש, כדי לא להתסכן בשבי (מאסר).
לגדי: לא ברור שהתקשורת והלחץ הציבורי גרמו לעסקה. אנחנו לא יודעים מה גרם לעסקה, כי נתניהו לא הסביר ואין עיתונאי שידע לומר בדיוק את הסיבה לכך. בנוסף, עובדה שאולמרט וגם נתניהו לתקופה ארוכה לא נשברו מול לחץ התקשורת תקופה ארוכה למדי.
בנוסף, האזרחים שיצאו לרחובות ולהפגנות עשו זאת אכן בעידוד התקשורת, אבל גם הם יכלו להגיע למסקנות שאתה הגעת אליהן, למרות שנחשפת לתקשורת.
עם הנקודה הכללית אני מסכים: אין מספיק דגש על כך שעורכים בתקשורת ניצבים בפני החלטות מוסריות יום ביומו, והם בוחרים שוב ושוב ברייטינג על פני תרומה (או לפחות אי-הזקה) לחברה. עורכים צריכים לדעת שלהחלטות שלהם יש השלכה משמעותית מאוד על החברה שבה הם חיים, ושכיום, לפחות, הם מזיקים לה באלפי דרכים שונות. עורכים צריכים לדעת שהנזק שהם גורמים לחברה הוא לא יותר קטן מהנזק שגורמים סוחרי סמים וטרוריסטים. למעשה, ביחד עם פרסומאים (ואולי גם מתנחלים), נדמה לי שעורכים הם הגורם המזיק ביותר בחברה כיום.
אוקטובר 25, 2011 at 13:02
גדי,
כמו תמיד אתה מגלה אומץ לב ציבורי, שפיות ונכונות לשלם את המחיר של הליכה נגד הזרם.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול עצמנו בפרשת גלעד שליט איננה אם העסקה הייתה נכונה, צודקת, מוסרית.
השאלה העיקרית היא מה סיכויי הישרדותה של חברה שמערכת קבלת ההחלטות שלה מושפעת מציבור הנתון לתגובה פאבלובית של יועצי תקשורת אסטרטגים וספינולוגים.
במלוא הצניעות, גם אני שייך למיעוט שקרא נגד לאורך כל הפסטיבל הזה.
http://www.zeevgalili.com/?p=16044
אוקטובר 25, 2011 at 15:29
גדי, אולי אמרת בפורומים סגורים שאתה מתנגד לעיסקה, אבל את הקמפיין מבית היוצר של משרד שלמון/אבנון/עמיחי ואת התגייסות התקשורת לא הוקעת בפומבי.
הרי זה ברור ומתועד איך התגייסות טוטלית של כל אמצעי התקשורת מהנדסת תודעות. או לפחות גורמת למיעוט (או הרוב במקרה הזה) לחוש נרדף. צדק ישעיהו ליבוביץ' כשבז לאומץ בשדה הקרב: זה הרי מצופה ממך ומוגדר לך להיות אמיץ בקרב. אבל אומץ לחשוף את השקר של קמפיין שליט? אומץ לצאת נגד הבון טון? אומץ לדבוק בערכים שלך ולצאת מול המילייה שלך? זה מעל ומעבר לכוחות אנוש. זה נקרא אומץ!
אוקטובר 25, 2011 at 18:43
זה נכון, הכל נכון. אבל אסף אמר יפה. זה היה נורא לולא הזדהינו כך עם השבוי, אם הוא היה נשכח בתוך אפתיה כללית. זה היה נורא ואיום. גם עם המשך דבריו אני מסכימה.
אוקטובר 25, 2011 at 21:20
דודי, דווקא אמרתי את זה בפורומים מאד פתוחים. התוכנית מועצת החכמים, למשל. ווליאם ג'יימס אמר את זה על אומץ מול דעת חבריך כמה וכמה שנים לפני ליבוביץ', שאני אגב ממש לא נמנה על מעריציו.
אוקטובר 25, 2011 at 23:58
אסף, אתה כותב על הסולידריות של העם כאילו זו תגובה ספונטנית. אך אם תביט אל עבר הסולידריות של העם במקרים דומים (רון ערד,פולארד) שלא מונפו בתקשורת – תצטרך לשאול , בעצם נצטרך כולנו לשאול: "היכן היא הסולידריות הזאת?"
אוקטובר 26, 2011 at 5:39
פזפוקס,
א. פולארד זה סיפור קצת אחר – הוא לא ישראלי.
ב. לא כתבתי שהתגובה ספונטנית, ואף כתבתי שהתגובה תלויה בתקשורת. אבל תראה לי ביטוי אחד של לאומיות בעולם שהוא ספונטני במובן הזה שלא נדרשת תקשורת, מערכות עיתונים, או כל הפעלה אחרת של ההמון. תראה לי גם פעילות חברתית סולידרית כמו המחאה החברתית בארץ שאינה תלויה בתקשורת.
ג. בכל זאת, יש הבדלים מובהקים בין עמים שונים בביטויי הלאומיות שלהם והתגובה שלהם לגורמים מעוררים. ההבדל בין ישראל לעמים אחרים ביחס לפדיון שבויים הוא מובהק ויוצא דופן, ומתבטא בכל עסקה ועסקה שאי פעם בוצעה. יחסים מספריים כאלה לא תמצא בעסקאות אחרות בעולם, אם בכלל הגיעו לידי עסקה.
ד. עם זאת, אם מסתכלים על ההתנהגות הישראלית לאורך זמן, כנראה שאכן ישנה גם מגמה מובהקת של הקצנה, ולתקשורת יש חלק לא מבוטל בזה, וגם לשינוי מערכת הערכים בחברה. זה לא מבטל את הנקודה הקודמת, שהיא חשובה מאוד בעיני.
ה. בהנחה שרוב קוראי הבלוג ניתנים לסיווג כאנשי "שמאל לאומי", ומזדהים עם מרבית הרעיונות שגדי מבטא בכתיבתו, מפתיעה אותי הגישה הימנית לעניין הזה, וההתעלמות המוחלטת משיקולי הסולידריות שהיא נשמת אפה של לאומיות בריאה.
אוקטובר 26, 2011 at 5:45
חשוב לציין שאני כרגע לא בארץ, ויכול להיות שאני לא נחשף לרוחות המנשבות בארץ דרך קריאה יומיומית ב- ynet.
עם זאת, בתקופת העסקה אני ראיתי על כל כתבה שמסקרת את התרגשות הציבור, כתבה אחת לפחות שמבטאת את ההתנגדויות לעסקה של משפחות שכולות או טורי דיעה כנגד העסקה.
בהנחה שהציבור בארץ נחשף כמוני לשתי הגישות דרך התקשורת, ההמונים בחרו בחירה אותנטית.
אוקטובר 26, 2011 at 23:31
" פולארד זה סיפור קצת אחר – הוא לא ישראלי. "
" ההבדל בין ישראל לעמים אחרים ביחס לפדיון שבויים הוא מובהק ויוצא דופן, ומתבטא בכל עסקה ועסקה שאי פעם בוצעה. " – לא ברור איך זה רלוונטי. הלאומיות והסולידריות שאתה מדבר עליהם מתייחסות לעם היהודי (=ישות סוציולוגית) ולא לאזרחי ישראל (=ישות משפטית פורמלית). נ.ב. פדיון שבויים הוא גם מונח מהטרמינלוגיה היהודית-היסטורית ומעולם הערכים הנ"ל. דווקא בשל כך בולטת וצורמת כל כך ההתעלמות מפולארד.
" מפתיעה אותי הגישה הימנית לעניין הזה, וההתעלמות המוחלטת משיקולי הסולידריות שהיא נשמת אפה של לאומיות בריאה. " – מה עם סולידריות עם 200 חסרי השם שלא יופיעו בעיתון אם (חס וחלילה) ירצחו על ידי מחבלים?
הדגש כאן אינו על סולידריות, אלא על התמקדות בנושאים בלב המעגל התקשורתי לעומת האנשים ה"בלתי נראים" ו"הלא חשובים" שנדחקים בד"כ לעמ' 12 בצד. דווקא כלפיהם הייתי אומר שסולידריות בריאה היא נדרשת ומשמעותית יותר.