דצמבר 15, 2011
ציטוט – שאול מופז על שינוי שיטת הממשל
מדינת ישראל נכנסת בימים אלה למסדרון המוביל בהכרח לקיומן של בחירות כלליות. מועדן המדויק טרם נקבע, אך בהיר ונהיר כי לשם מועדות פנינו. רגע לפני שתתפזר הכנסת ה-18, יש בידינו לחולל שינוי מהותי, היסטורי ומתבקש. שינוי שהכנסת המפולגת הזו תוכל להוריש לכנסת הבאה אחריה, בבחינת מעשה אחד נכון וראוי לחיזוקה של מדינת ישראל. זה הדבר הנכון והראוי לעשות. […] הגיעה העת לשנות את כללי המשחק הפוליטיים. אין מנוס מכך ואי אפשר יותר לדחות את הסוגיה. עלינו להבטיח, כי לממשלה הבאה שתקום בישראל, תהא אשר תהא, תהיה את היכולת למשול ולהוביל את עם ישראל לפי ראות עיניה ועל פי המנדט שקיבלה מבוחריה. (למאמר המלא ב ynet…)
דצמבר 15, 2011 at 11:25
אני ממש לא מבין למה לשנות משהו? מה רע במה שיש לנו עכשיו (חוץ מהעובדה שהשמאל לא יחזור לשילטון בעשרים השנים הקרובות)? הממשלה ביסודה מכילה רק שלוש מפלגות: הליכוד, ש"ס, וישראל ביתנו. ביחד, הן משקפות את הדעות ובפועל מייצגות את רוב העם. רה"מ עסוק במתן פתרונות לאיומים ארוכי טווח – לדוגמא איראן והמהפכה השיפוטית, והממשלה הזו יותר יציבה מכל ממשלה בשלושים השנה האחרונות.
לשאול, ציפי, יון פדר, נוני מוזס וזהבה גלאון, זה לא נוח. וזה בסדר, זכותם. אבל לרוב המוחלט של העם אין שום בעיה עם שיטת הממשל. למי שאין מה להציע (כי תהליך השלום בשבילו הוא חזות כל הפוליטיקה הישראלית) אין עתיד בבחירות. ואילו למי שמתמקד בעם שלו במקום באינטרסים של עמים זרים: ש"ס, שלי יחימוביץ', ליברמן, יש מגוון אפשרויות להשפיע מבפנים ומבחוץ. לי זה נראה סתם בכינות של מופז על הטעות שעשה כשנטש את הליכוד בהתרסה.
(והנה התחזית: ריד מיי ליפס) – נתניהו יתן למופז מקום משוריין בליכוד אם מופז יפסיד בפרימריז, ואם ינצח, כל מצביעי העבודה/מר"ץ ינטשו את קדימה ויחזרו הביתה. קדימה מתה, העבודה של שלי תהיה המפלגה השניה בגודלה ומנהיגת האופוזיציה. והכל יהיה בסדר. השיטה מצוינת ועובדת יופי. רק היה צריך להתרגל (וללמוד להתעלם מהספין של האדלריזם שאלו לא בחירות ישירות).
חס וחלילה לנו לאמץ את המודל האמריקאי הכוזב שמתאים לאוסף אינדיבידואלים ולא לעם מאוחד. ולנו לעולם לא יתאים מודל שבו לרוב העם אין יצוג בכנסת – מודל שתי המפלגות. מעמדו של רה"מ יציב ביותר היום, וללא הקמפינים המזדמנים של 'ידיעות', גם לשאול מופז לא היה ספק בזה.
דצמבר 15, 2011 at 21:07
שלד אחד בא לרופא, ואומר לו „ד״ר, כואב לי הראש”. אז הרופא אומר לו:
עכשיו באים?
הזמן לדאוג להצעת חוק כל כך יסודית וכל כך משמעותית הוא בתחילת קדנציה, כאשר יש זמן לדון, לתקן ולהגיע למשהו שיש לו סיכוי באמת לשפר את המערכת הפוליטית בישראל. הרושם שלי הוא שמופז מנסה רק לזכות בקצת קולות לקראת הבחירות.
וחבל.
שחר
דצמבר 15, 2011 at 21:53
ומעבר לכל האמיתות של דודי, אוסיף תמיהה עמוקה על המשפט הראשון. למי בהיר ונהיר כדבר הזה?
דצמבר 15, 2011 at 23:59
דודי ויובל,
מה רע במה שיש לנו עכשיו??? מה טוב במה שיש לנו עכשיו זו השאלה? מה טוב במפלגות סקטוריאליות שמייצגות ציבורים קטנים ודואגות בעיקר לאינטרסים ואג'נדות שאין בינם ובין טובת כלל הציבור דבר. כנראה שכשחיים בביוב מתרגלים לריח.
אתה באמת חושב שרק העובדה שאין פה שלום היא הבעיה פה? הרי אנחנו הורסים את המדינה בלי צורך באויבים חיצוניים. הפילוג והעיוותים במדינה הזו כל כך עמוקים שלא ברור איך בכלל אפשר לגשר על הפערים. ואתה לא מתבייש להגיד שלמפלגת העבודה ומרץ אין מה להציע חוץ מתהליך השלום?? הפרלמנטרים הטובים ביותר בכנסת המחורבנת הזו ובקודמותיה היו ממפלגת העבודה וממרץ (ע"ע שלי יחימוביץ וחיים אורון לדוגמה).
יחד עם זאת, מאמרו של מופז שטחי וריק מתוכן. ניתן היה לתמצת אותו במשפט בודד. דרושה כאן חשיבה אחרת ומקורית ודרושים בעיקר רעיונות יצירתיים שיאפשרו שינוי אמיתי ולא את הפארסה הקודמת שהביאה לחיזוק כוחן של מפלגות של רוסים, דתיים אשכנזיים ודתיים מזרחיים, ערבים אמיתיים וערבים פרווה וכו' וכו'. אולי בכלל אנחנו צריכים להקים קנטונים לכל סקטור, ושכל קנטון כזה ינהל את חייו במקום להמשיך להעמיד פנים שאנחנו מדינה נורמאלית.
דצמבר 16, 2011 at 1:33
דודי ויובל, למרות שאני מסכים איתכם על הביקורת כלפי מופז והתיאור של החוזק הנוכחי, זה לא סותר את זה שיש איזשהו בעייתיות במצב הנוכחי, של מערכת מפורדת מאד. זה שהתימרונים (הגאוניים משהו) הפוליטיים של רהמ הצליחו לנטרל את יריביו ואת שותפיו, לא אומר ש-א. זה לא עלה במחיר יקר – גם בהחלטות, גם בממשלה רחבה, גם בעיסוק בקטנות. וב. שזה יצליח גם בעתיד. אני לא פוסל את מה שיש לחלוטין, אבל לא צריך לבטל את הדיון, ובטח לא צריך לחכות למשבר ואז לעשות פתרונות קסם, כמו שכבר ניסו.
לא כך?
דצמבר 18, 2011 at 20:39
זאב, אני לא בטוח שהתימרונים של נתניהו הם כאלו גאוניים. אני מאמין שבליכוד אחרי הפיצול של קדימה, אין מלבד נתניהו אף אחד שנתפס בציבור (כולל מצביעי מפלגות אחרות) כמנהיג ברמה לאומית. ובאור הזה, צריך לשפוט את התימרונים שלו – הוא לא צריך לתמרן לשום מקום. עם ליברמן, וש"ס בכיס הקטן שלו (למה אם מי ילכו? עם ציפי ליבני הלבנה ראש ממשלת מדינת תל אביב?), לנתניהו אין שום צורך בתרגילים פוליטים. א. אני לא יודע מהוא המחיר היקר בהחלטות שאליו אתה מתיחס. אני רואה החלטות קשות שכל ממשלות העבר התחמקו מהן – ריכוזיות, שישינסקי, בחירת שופטים, ועוד. ממשלה רחבה היא, כמובן, לא המצאה של הכנסת הזו. ועד שלא יעבור החוק הנורבגי, אין כנראה ברירה אחרת (אלא אם אתה, כמו מופז, רוצה בחירות כל שנתיים). והעלות של ממשלה רחבה היא אינה אפילו פרומיל מעלות בחירות או ממשלה לא יציבה. וב. אם לא יצליח בעתיד נשנה בעתיד. היום מצוין.
דצמבר 19, 2011 at 12:09
ודרך אגב, ולפני שכולם מעלים את הנקודה: ליבני לא היתה תמיד בתפקיד מלכת הביצה התל אביבית. אחרי הבחירות היא באמת יכלה לייצב קואליציה (לדעתי). אבל ממגוון סיבות, היא איבדה את המעמד הקונצנזואלי. ואולי האדלריזם בכל זאת כפוף לכלל הידוע שאי אפשר לשקר לכולם כל הזמן. בכל מקרה, היום היא בכלל לא אופציה לליברמן וש"ס (גם אם היתה בעבר). ולכן נתניהו לא צריך שום תימרונים. הרשויות המבצעת והמחוקקת במצב הטוב ביותר שהיו בשלושים השנים האחרונות. אפשר לתקן את הקילקולים של אהרון ברק ברשות המחוקקת, אבל אין ממש צורך להשקיע בזה מחשבה – מונטסקייה כבר מטפל בזה. הנזקים האדירים של אהרון ברק לדמוקרטיה הישראלית כבר מטופלים ע"י האיזונים והבלמים. הכל טוב היום.
מזל לכולנו ששרון מת, ושאהרון ברק מתחבא בקונכיה – אם היו בישראל חוקרי מדע מדינה שעוסקים במחקר משווה ולא בפובליציסטיקה, היו מציבים את שני אלו כתמרור אזהרה לאובדן הלגיטימיות הציבורית של השילטון. שניהם סיכנו את הדמוקרטיה הרבה יותר משני אנרכיסטים חרד"ליים עם ספריי שחור או (זהירות מילה גסה) יגאל אמיר.
דצמבר 19, 2011 at 19:36
אני מעריכה שעשית סקר מקיף בקרב מצביעי מפלגות אחרות ולכן אתה יודע שנתניהו נתפס בציבור זה כמנהיג…. בנתיים כל מה שהוא עושה זה לתמרן עצמו לכל פוטו-אופ אפשרי ולהאדרת עצמו עד כדי גיחוך. אפילו פרס לא הגיע לדרגות הכן ו…לא או לא וכן של נתניהו.
דצמבר 19, 2011 at 22:25
דודי: "שניהם סיכנו את הדמוקרטיה הרבה יותר משני אנרכיסטים חרד"ליים עם ספריי שחור או (זהירות מילה גסה) יגאל אמיר."
ואללה. איזה מגניב. אני לא הפשיסט היחיד.
רק לא ברור לי איפה אתה רואה בלמים ואיזונים שמתקנים את מה שעשה אהרון ברק. היועץ המשפטי שאומר שמי שמתעסק עם מיקו הוא מוריד לו את הראש? אותו אחד שמתגאה בכך שהוא מרים טלפון לראש הממשלה ומוריד לו הוראות?
דצמבר 19, 2011 at 22:55
דודי, התכונתי בדיוק לתימרונים שהביאו למצב הזה. כפי שאתה בעצמך מזכיר, לבני היתה קרובה כדי פסיעה מהרכבת הממשלה בעצמה, והיא עדיין עומדת בראש המפלגה הגדולה ביותר. זה שנתניהו הכניס את העבודה ובזה שיתק את שתיהן, היה בהחלט מהלך פוליטי חזק, (ולמרות שתמיד הדילים האלה מעוררים קצת סלידה, צריך גם לדעת לשחק את המשחק, וברומא התנהג..). וההצלחה שלו לשמור עליהם בקואליציה עד שהם הוכרחו להתפרק, זה תמרון לא רע. ואכן הוא עלה בהרבה היסוסים ׳הליכה בין הטיפות׳ המכונה אצל שונאיו זגזוגים. וזה באמת לא אסטתי.
רחל, אני מסכים שחלק מההתנסחויות היו לא אציליות מספיק, אולי קצת נובורישיות. אבל אם תשימי לב לכמות הרעל והבוז , עד כדי שנאת חינם עיוורת, שנשפך עליו- בכל זאת, ראש ממשלה נבחר- מה׳עיתון הגדול במדינה׳ ואחרים, אפשר קצת להבין שהוא צריך להבליט צדדים חיוביים. ודרך אגב, חלק מאותן יציאות הורגשו ככאלה בגלל האופן שבו הן סוקרו בעיתונות הנ״ל
דצמבר 19, 2011 at 22:56
נב גדי, הייתי רוצה לשמוע מה בעיניך השינוי הרצוי בשיטת הממשל, אם אפשר..
דצמבר 20, 2011 at 3:32
" אפשר לתקן את הקילקולים של אהרון ברק ברשות המחוקקת " – איפה אתה רואה שמתבצעים צעדים אמיתיים להפרדת רשויות ולהחזרת המצב לאיזון? ואני לא מתכוון לתיקונים הקוסמטיים של ישראל ביתנו והליכוד.
דצמבר 20, 2011 at 12:40
זאב, התימרונים של הרכבת הקואליציה הם קנוניים. וד"א לא רק בישראל, אלא בכל דמוקרטיה פרלמנטרית דומה. היו תמרונים להרכבת קואליציה כפי שאתה מציין בצדק, אבל איפה נתניהו ואיפה יצחק "אז תשים את ההסכם הקואליציוני במוזיאון" שמיר? או רמון/פרס/דרעי/הרב-שך ותרגיליהם המסריחים?
אבל הטיעון האדלריסטי של המפלגה הגדולה ביותר הוא ממש מעצבן. אין לאף אחד שום דבר חכם להגיד על המשמעות של המפלגה הגדולה ביותר בדמוקרטיה פרלמנטרית. זה פרט לא רלוונטי ואינו משנה מעבר למספר חברי הכנסת שתומכים, או מתנגדים, לממשלה המוצגת לאישור הכנסת. זה שקר כה דוחה, שבושה לחזור עליו. (גדי, זו נקודה שדורשת שתעיד עליה).
יורגן, זה בכלל לא משנה מה יגיד איזה רועץ משפטי כזה או אחר. העם הוא הריבון, לא אהרון ברק, לא הנאורים, ולא תומכי זכויות המיעוט. העם! והיופי במשחק (מתורת המשחקים) של שלושה גופים, הוא היכולת לבנות קואליציות שבריריות אד הוק. הכנסת והממשלה (בהובלת הכנסת) יחזירו את ההזויים מהרשות השופטת למקומם. ובדיוק כמו יללות הקוזק הנגזל של יוסי מימן/רביב דרוקר, העם ישב, יחכך כפיו בהנאה, ויחוש את הריבונות חוזרת לעם. זו הגאונות של הפרדת הרשויות: הפשטות האבולוציונית של התהליכים הדמוקרטיים ומיעוט הכללים במשחק מביאים אותו לאיזון. החוקים ה'פאשיסטים' של 'הימין הקיצוני' ה'סהרורי' יעברו בכנסת הזו, או הבאה, או זאת אחריה. לא יהיה מהפך פוליטי עוד הרבה זמן. לשנות את שיטת הבחירות כעת, זו רק דרך לנסות לשנות את המציאות הברורה הזו. הכלבים ינבחו, והשיירה תעבור. כמו תמיד.
ובהקשר הזה, אני תמיד מחייך בקריאת המאמרים של גיא בכור על חוקי המזרח התיכון. הוא מזרחן/משפטן ולא חוקר מדה"מ, אבל הוא מבריק בניתוחו את תורת הקואליציות (שבמזרח התיכון אינן פרלמנטריות אלא אתניות) – "מי שרוצה הכל יקבל כלום, ומי שמסתפק במועט ישיג הכי הרבה". דמוקרטיה היא ריקוד ענוג, איטי, ועדין. דברים חייבים לזוז לאט בקצב מתסכל. כמו שהNIF שפכה מאות מליוני דולרים במשך שלושה עשורים לפני שהצליחה יותר מדי, והבועה התפוצצה, כך גם אהרון ברק וההפיכה המשפטית שלו – וישמן ישורון ויבעט.
דצמבר 20, 2011 at 18:50
זאב שלום,
מעבר לכיבוד אדם באשר הוא אדם, אני לא חושבת שיש לנהוג בכבוד מיוחד ובודאי שלא ביראת כבוד באנשים הממלאים תפקיד ציבורי או תפקיד כלשהו ואפילו יהיה זה איש דת בכיר או שופט בכיר. אני דוגלת בגישה שמעשיו והתנהלותו של אדם הם הם הגורם העיקרי למידת הכבוד וההערכה שיש לנהוג בהם ולחוש כלפיהם, בהתאמה. אנשי ציבור מקבלים מנדט לפעול למען הציבור כדי לפעול למען הציבור, לא כדי להאדיר את עצמם ובודאי לא כדי לזכות בכיבודים מיוחדים. זו דעתי וזהו הסרגל המוסרי על פיו אני שופטת נבחרי ציבור. מטבע הדברים אנשים אלה עומדים למבחן ובקורת. ברור שיש גם להביע הערכה לפועלם כשזה מתבקש. אני חושבת שלמשל בנוגע לעיסקת שליט, עימה הסכים רוב הציבור נתניהו קיבל הערכה והבעת תודה מרוב הציבור וגם מהתקשורת. ההתנהלות שלו בנוגע למה שאתה קורה "הבלטת צדדים חיוביים" מעידה על התנהלותו הכללית, אדם הנראה חזק אך למעשה חסר חוט שדרה המנסה לשרוד בתפקידו ולרצות פעם קהל זה ופעם קהל אחר, לא ברור מה הוא באמת חושב ולאן הוא חותר. הוא לא מנהיג הוא מונהג ולעיתים מזכיר לי את הרופא שלי אליו אני הולכת לקבל מרשמים על פי בקשתי. בתוך הואקום המנהיגותי וההתנהלותי הזה אנחנו רואים תופעות מכוערות של אובדן דרך פוליטי ודתי. זה לא מקרי, זהו תהליך ואנחנו בעיצומו.
דצמבר 20, 2011 at 19:02
דודי, אגב, השם הוא יגאל עמיר ולא אמיר. אני מקוה ששביעות הרצון שאתה חש (אשריך) לא פגמה בזכרונך. הרוצח העלוב הזה לא פגע בדמוקרטיה יותר מאנשים העושים דה לגיטימציה לכל מי שחושב אחרת מהם, אך הוא פגע בערכים אחרים חשובים לא פחות מדמוקרטיה. לגבי אהרון ברק, יש לי תחושה שכל מי שמדבר על "פגיעתו האנושה" בדמוקרטיה המפוארת שלנו ועל הצורך הדחוף בהפרדת רשויות משלם מס שפתים למונחים אלה ולמעשה מטרתו שונה מאוד.
חג אורים שמח.
דצמבר 20, 2011 at 20:53
רחל, יגעל אמיר/עמיר לא מעניין לי את קצה הסקרנות האינטלקטואלית. אין לו שום משמעות מבחינה תיאורטית. הוא אנקדוטה כמו בות' או ברוטוס – הוא לא דאטה. את מהלך ההיסטוריה אין ביכולתו לשנות. עם כל הכבוד למנהיגים (ואני אחסוך ממך גישה למקורות), הם רק במקום הנכון בזמן הנכון ואין ביכולתם ליזום או לשנות מהלכים לטווח הרחוק: רוצה לומר היתה מדינה יהודית גם ללא בן גוריון, לא היתה מלחמת אזרחים גם ללא בגין.
ולגבי אהרון ברק, ועקרון הפרדת הרשויות, אני חושש שאת חסרה את התשתית האקדמית. את תעסקי ב'החלשת המודרים', אני אחזור לעיין בהובס, רוסו ומונטסקייה.
דצמבר 20, 2011 at 22:29
אני מצטערת שאני מגיבה שוב, אבל דבריו של דודי ןמעבר לכך הטון ההיסטרי המשתמע מהם ממש מעוררים אי נוחות וגם תמיהה. מי שרוצה הכל במציאות שלנו הוא הימין והמתנחלים ועל פי "הנביא" דודי, הם (ולצערי גם אנחנו) נקבל כלום, אז בניגוד לנבואות אולי אנחנו לא כל כך יודעים לאן אנחנו הולכים?
דצמבר 22, 2011 at 23:38
דודי, אני לא יודע למה הגדרת משהו כ״קאנוני״ מפחיתה מההערכה כלפי המסוגלות לעשות אותו. (אתה היית מצליח להיות במקומו?).
לגבי גודלה של קדימה, אני מסכים כמובן לכך שבדמו׳ פרלמנטרית הקובע להרכבת ממשלה הוא הרוב. זה פשט. אבל עדיין:
א. בישראל כמעט תמיד זו אכן הייתה המפלגה הגדולה ביותר שהרכיבה את הממשלה, וזה שזה לא כך, זה עצמו מראה אולי על הבעייתיות במצב הקיים.
ב. זה לא היה ככ רחוק שקדימה יצליחו להרכיב. הם הרי לא היו במקור, לפני שהם התחילו לבסס עצמם על שנאה ושלילה, ככ רחוקים מליברמן, משס, ומהעבודה, וגם אגודה בסוף מצטרפת.
אבל כל זה חפירה בעבר, ובדוגמא פרטית. זה לא העניין. העניין זה שאני לא אוהב שככ בקלות אפשר לשבת מהצד ולזלזל בכולם ממרום הטוקבק. הכישרון להברקות ציניות הוא נחמד, אבל במינונים קטנים. כשזה נהיה שיטה זה מעצבן.
רחל.
נבחר ציבור, אינו רק פונקציה טכנית ליישום מדיניות, הוא גם סמל. לא סתם יש ׳חלקת גדולי האומה׳, ורחובות על שם וכו. ובטח בזמן תפקידו, הוא כרגע הביטוי של הציבוריות של הקולקטיב שלנו, ולכן אם איננו מכבדים אותו, זה אומר שאין לנו כבוד כלפי המרחב הזה, הקולקטיבי, המשותף הלאומי.
אם אין כבוד לשופט, אז המשפט לא מתחיל וכו. זה נראה לי דברים פשוטים, וזה קצת עצוב שזה לא ברור.
כמובן, שכמו כל כבוד, הוא לא רק זרי דפנה אלא גם תביעה גדולה. אני מכבד אותך זה אומר שאני מצפה שגם תנהג בהתאם. (וד״א, אם אינני מכבד, זה לא מפתיע אם לא ינהגו בהתאם, וכאן לדעתי עומק הביקורת על שיטת אהרן ברק ואכמ״ל). וממילא, אם אתה במקום הראוי לכבוד, אתה גם אמור לצפות לביקורת חריפה. אבל זה כשיש את היחס הבסיסי של כבוד. וסליחה על השמרנות.
בקשר לנתניהו ספציפית, את משתמשת בביטויים שחלק גדול מהם פשוט הגיע מבית היוצר של קופירייטרים. שוב, אני לא אומר שהוא כליל השלמות, ומן הסתם לכל ביטוי שלילי יש יסוד להתלות עליו, אבל אפשר גם לנסות ׳לדון לכף זכות׳, לא לקרוא ידיעות כמה שבועות, לנסות לשחרר תמחשבה, ולבחון את הדברים באופן חיובי.
בסהכ, במדינה די מפוצלת ומבולבלת, במזרח תיכון בכלל לא ברור, במשבר כלכלי עולמי, עם נשיא אמריקאי שלא ככ התחיל בטוב, סהכ, החיים בארץ טובים. היו פאשלות, אבל סהכ. הכלכלה בסדר, הבטחון בסדר. גם יחסי החוץ – למרות כל הזעקות על צונאמי מדיני (מישהו זוכר?) וגינויים אירופיים, – במבט כולל זה די בסדר. אבו מאזן במקום הרבה פחות טוב, למשל. ןכל זה כשיש לך בקואליציה גורמים לא פשוטים וניגודים לא פשוטים. ליברמן. יחסיו עם שס. העבודה פעם והעצמאות היום.
אני אישית באמת קצת אובד דרך, אבל אני לא מאשים בזה את רה״מ…
דצמבר 23, 2011 at 0:24
ודודי, אני ממש לא מבין מאיפה הבאת תביטחון שמנהיגים לא קובעים כלום. גם אם אפשר להציע תיאוריה כזאת, היא וודאי לא ודאית. בכלל, אם אתה ממצה את התיאוריה הזאת עד הסוף ( raa ) ואם אתה מכליל ב׳מנהיגים׳ גם אנשים כמו עמיר, לא ברור מי בכלל מחליט משהו, ומאיפה צץ הזמן ה׳נכון׳.
באותה מידה אפשר להציע תיאוריה הפוכה, שמי שקובע זה רק המנהיגים והם גם מכתיבים את רוח הזמן. (גם לזה יש מקורות אם אתה צריך אקדמיות..) סטאלין הוא רק האיש הנכון במקום הנכון? (חוץ מזה שהוא ממש לא ה׳נכון׳), חלק ענק מההיסטוריה של המאה ה20 תלויה באישיותו והכרעותיו. וניתן בהחלט לטעון שאם איזה לניניסט היה מבין בזמן מה הולך ומשתמש נגדו בדוקרן קרח, הדברים היו מתגלגלים אחרת לחלוטין. אני לא הייתי פותר אותו מהרצח ההמוני שהוא עשה בהאשמת ׳רוח הזמן׳.
האמת כנראה, איפהשהו באמצע.
אני מקווה שאתה לא מדבר ברצינות כשאתה טוען ללמוד דמוקרטיה או משהו ישומי אחר מהובס. חוץ מזה שהוא בקאנון של מדע המדינה , וזה עושה פאסון אקדמי להזכיר אותו. הובס הוא פסיכופט. המקום בו פרימו לוי מזדעזע עד לשאלתו ׳הזהו אדם?׳ היא בשביל הובס הנחת יסוד על טבעו.
דצמבר 25, 2011 at 8:48
טוב, עבדתי קצת על "התשתית האקדמית " שלי (בין הקשקוש בסירים). אני עדיין חושבת שכל מה שכתבתי על בית המשפט העליון ועל הכוונות האמיתיות לסרס את כוחו נכון.
זאב,
אני אכן חושבת ש"חלקת גדולי האומה" היא משהו ארכאי ומיותר לחלוטין. יכול להיות שזו דעת מיעוט מבוטל אבל זו דעתי. יש "גדולי אומה" שאינם פוליטיקאים והם קבורים כאחד האדם, ויש הקבורים בחלקת גדולי האומה (האמת לא בדקתי את כל הקבורים שם), ואם היו ראשי ממשלה, אולי היו פקידים בכירים במקרה הטוב. אנשים משכמם ומעלה זוכים לכבוד ולהערכה הראויים מעצם החותם שהם משאירים על חיינו, שלעיתים נשמר גם בדפי ההיסטוריה.
אם אובדן הדרך שעליו אתה מדבר אינו אישי, את מי אתה מאשים? אולי מאשים אינה המילה המדוייקת, אך העובדה שאתה מסיר אחריות מנתניהו דוקא אומרת שאתה מסכים עם דודי שמנהיגים לא קובעים כלום.