גדי טאוב

או. אז תשמעו סיפור.
.
אלדד יניב ושמוליק הספרי כתבו פעם מניפסט בשם "השמאל הלאומי", שבו תמכתי. אהרון דומב, לשעבר ראש מועצת יש"ע הגיש נגדם תביעת דיבה כי הם כתבו שם שהמתנחלים הם לא חלוצים, שהם לא נטעו עץ ולא בנו בית, אלא שפועלים פלסטינים עשו את זה בשבילם. והיו שם עוד דברים יותר בוטים. אלא שהמניפסט של הספרי ויניב לא דיבר רק על המתנחלים באופן כללי, אלא גם הביא את אהרון דומב ופנחס ולרשטיין בתור דוגמאות גנריות למתנחלים. מאחר שהוזכר בשמו סבר דומב, או שמא עורך דינו אביעד ויסולי שכנע אותו, שהוא יכול לטעון שהוציאו כאן את דיבתו רעה באופן אישי.
.
מה זה קשור אלי? ובכן, זה לא קשור לזה שתמכתי במניפסט של יניב והספרי בפומבי ובכתב, אלא לכך שהקטע המעליב צוטט בבלוג שלי על ידי אחד המגיבים. אתם מבינים? תגובה בבלוג שלי, היא שמוציאה את דיבתו של דומב רעה ופוגעת בשמו הטוב. מעניין שאת אתר ynet שפירסם את אותו קטע דומב לא תבע, אולי בגלל שynet הוא אחרי הכל פורום שולי וקטן ביחס לבלוג האימתני שלי. אז קיבלתי מכתב מעורך דינו של דומב שאיים עלי שאם אני לא אמחוק את התגובה מהבלוג זה יעלה לי ביוקר (38 אלף, הוא טען באותו מכתב, נדמה לי). אמרתי לו שהוא יכול לקפוץ לי. זאת תביעת השתקה וניסיון להלך אימים. שיתבע.
.
תבע. ועכשיו העלילה מסתבכת, אגב ימי דיונים ארוכים בבית המשפט עם החבר דומב. כי דומב ועורך דינו מצאו פטנט: הם הגישו את התביעה לבית המשפט המנהלי בקריית ארבע, ואולי עלה בדעתם הרעיון שהשופטת המנהלית בקריית ארבע, כבוד השופטת מלכה אביב, מפאת היותה בעצמה תושבת התנחלות, תהיה אוהדת יותר לעניינם. ואולי, רק אולי – מי חכם ויידע? – היו להם סיבות אחרות להניח אהדה כזאת.
.
בית משפט מנהלי לא יכול לשפוט בעניין כזה, אבל השופטת אביב העבירה את התיק לעצמה בבית המשפט השלום בירושלים, מה שאינו לפי הנהלים, אם לנקוט לשון זהירה במיוחד. מי שמחלק תיקים לשופטים היא מזכירות בית המשפט, כדי ששופטים לא יכולו לבחור תיקים לעצמם ובכך ליצור חשש לשיקולים זרים או דעות קדומות. אבל כנראה שנוהל מטריד זה נשתכח מליבה של השופטת אביב, משום שהיא הורתה להעביר את התיק אליה.
.
ואכן, הפלא ופלא – ראו ראו איזה צירוף מקרים ביש מזל! – המשפט התנהל באופן בולט שלא לטובתנו. משום מה היתה לנו הרגשה שאנחנו שוחים נגד הזרם, אף על פי שמנקודת ראותנו (שאמנם אינה אובייקטיבית) היה צריך לדחות את התביעה הזאת על הסף. מפני שכל קורא סביר מבין שיניב והספרי לא כתבו משהו אישי על דומב אלא השתמשו בו בתור דוגמה למחנה המתנחלים, שהוא נושא דיונם האמיתי, וכהבעת דעה פוליטית הדברים אמורים לחסות בנוחות רבה תחת המיטריה – שבישראל היא רחבה מאד – של חופש הביטוי. אז באנו בטוחים בעצמנו עד שהבנו שלא כך נראים הדברים מנקודת מבטה של השופטת אביב. קוממה אותנו גם העובדה שבקשות לסדר שלנו מקבלות יחס צונן ואילו לדומב מותר להציע, לחזור בו, ולשוב ולהציע, ואוזנה של השופטת כרויה וקשובה לרחשי ליבו ולמכאובי לבטיו. עד כדי כך הרגשנו לא בנוח באקלים הזה שהגשנו בקשה לעליון להורות לשופטת אביב לפסול את עצמה. בקשתנו נדחתה.
.
או אז פנינו לעורך הדין התותח מיכאל ספרד, ומיכאל והצוות שלו, עו"ד אנו לוסקי, עו"ד כרמל פומרנץ, ועו"ד ישי שנידור, תותחים בפני עצמם, החלו לנבור במסמכי בית המשפט. ואז הם גילו איך בידיוק עובד הפטנט הזה, שהשופטת אביב מעבירה לעצמה תיקים, ועלה בדעתם שמא יש לשאול האם מה מה שהולך כאן הוא פחות מלגמרי תקין. מסמך ארוך שהגישו ספרד ושותפיו לשופטת אביב העלה תהיות כאלה. בתשובה התבשרנו שהשופטת אביב בדיוק יוצאת לחופשת פרישה ולא תוכל להמשיך לדון בתיק. שוד ושבר! כזה צירוף מקרים ביש מזל! אחרי כל ההתחקות המפורטת אחרי העברת התיקים העצמית, ובדיוק עכשיו חופשה! כך נשארנו עם חצי תאוותנו בידנו בתחום הסקרנות, אבל מרוצים למדי מבחינה משפטית. ובצדק, כפי שהתברר במהרה.
.
כי אחרי תלאות שונות ומשונות הגענו בסוף לבית המשפט המחוזי שפסק לא רק שאין עילה לתביעה, אלא גם פסק לדומב הוצאות משפט נכבדות על שהטריח אותנו לחינם וגם בתור שיעור בדמוקרטיה. מתברר שבית המשפט המחוזי בירושלים לא אוהב שמשתמשים במערכת הצדק כדי להלך אימים על בעלי דעות ומושכים בעט, להשתיקם.
.
מערכה אחרונה: דומב סירב לשלם. במקום זה הוא עתר לבג"ץ. ועכשיו בג"צ העיף אותו מכל המדרגות, וגם השאיר את ההוצאות על כנן. וכך שוב נצחה הדמוקרטיהח את כוחות הראקציה. אז מה העיקר פה בסיפור? העיקר הוא לא לפחד כלל.