גדי טאוב

אבי האהוב נפטר ביום הולדתו ה 87, ב 17 לינואר 2014. אלה הדברים שאמרתי בהלוויותו, ורציתי שישמרו איפשהו, גם בעידן האלקטורני הזה.

לו אבא שלי היה חושב שאעמוד על קיברו ואומר עליו שהוא היה צדיק, זה לא היה מוצא חן בעיניו. אבא שלי סלד מצדקנות, וחשד בצדיקות. אם היה שיעור מוסרי שהוא התאמץ להנחיל לי – והצליח – זה השיעור: Gadi, beware of do gooders.

אז לא אומר עליו שהוא היה צדיק. אבל איך בכל זאת להסביר את העובדה שכל כך הרבה אנשים נשאו אליו עיניים, התייחסו בכבוד עמוק, לפעמים ביראה ממש, לדעתו ולשיפוטו?

אפשר היה לומר עליו שהוא חכם. זה נכון, הוא היה חכם במידה לא מצוייה.

אפשר לומר עליו שהוא היה נדיב. גם זה נכון. הוא היה נדיב במידה לא מצוייה.

אפשר היה לומר עליו שהוא היה ישר. ואכן איש לא הטיל בזה ספק. שמו כאדם ישר הלך לפניו.

אפשר היה לומר עליו שהוא עצמאי במחשבתו, ושוב, זה נכון. לא תמיד היה קל עם העצמאות הזאת מדעתם של אחרים, שלפעמים היתה בה גם מידה של ריחוק. אבל גם עצמאות איננה הדבר.

אני חושב שאם היה צריך לבחור מילה אחת לתאר את התכונה הזאת, שגרמה לאנשים גם לאהוב אותו כל כך, וגם להעריך כל כך את דעתו, צריך לקרוא לתכונה הזאת "הגינות".

אני חושב שאבא שלי היה אדם הגון במידה שהיא ממש נדירה. לא הכרתי אדם הגון ממנו.

וההגינות היא תכונה צנועה יותר ומתהדרת פחות מן הצדיקות, והיא גם יפה וחשובה ממנה. ההגינות יודעת לאזן איזון אנושי, אמפטי, בין עקרונות מופשטים לבין שני דברים נוספים: הבנה לחולשות אנוש, מזה, ונאמנות מזה. המוסר שמגולם בה לכן, עמוק יותר, נבון יותר, מן הצינה של עקרונות העומדים לבדם.

לא קל לאזן בין כל האלמנטים האלה, ולא פעם הם מתנגשים. אבא שלי ידע באופן אינסטינקטיבי, עמוק, יציב, לבחור בדבר ההגון. ואנשים היו אסירי תודה על כך. אנשים לא שוכחים אותו בשל כך, גם אנשים שהכירו אותו לשעה קצרה, לפני זמן רב.

ההגינות היא לא פשרה רופסת בין עקרונות לבין אנשים בשר ודם. לעתים קרובות השיפוט של אבא שלי היה חמור ונוקב, והמסקנות לא קלות כלל. לפעמים היא מאלצת אותך לעשות דברים קשים, ולהרים משאות כבדים. אבל הצדיקות, כמו שיודע כל מי שחי והלך ונשם במאה העשרים, יכולה להפוך בקלות לאכזריות. ההגינות, אמנם יכולה להיות חמורה, אבל לעולם אינה אכזרית. היא מובילה אל האנושי וחושדת במוחלט.

לאבא שלי היה מצפן כזה כבר בילדותו. הוא נולד בברטיסלבה בשנת 1927, ובהיותו ילד בן שתיים עשרה איבד את אימו. זמן קצר קודם לכן פלשו הנאצים לצ'כוסלובקיה, ואבא שלי זכר קצינים גרמנים שנכנסו אליהם לדירה לבקש מים למלא את הסירים שלהם, כדי לבשל פסטה בחוץ.

ילד עירני שהתעניין בפוליטיקה וקרא עיתונים, אבא שלי הפציר באביו, שעוד היה שבור ממות אישתו, לעלות לארץ ישראל. הם נדדו באוניות ולא היתה מדינה בעולם שהניחה להם למצוא מקלט בחופיה.

אני מלמד סטודנטים על הרעיון הציוני. אבל מעבר לכל הנימוקים, המוצדקים, צידקתה הבסיסית של הציונות היא אינסטינקטיבית בשבילי מכוון שאינני יכול לשכוח את התמונה הזאת: ילד יהודי, אבא שלי, שמתחת רגליו יש רק ים, ואין פיסת אדמה תחת השמש שיוכל לעמוד עליה.

אחרי חודשי נדודים, הגיעו יצחק ויחזקאל טאוב, אביו, לחופי ישראל בעליה בלתי לגאלית, ומיד נאסרו על ידי הבריטים. סבא שלי התגייס לצבא הבריטי, אבא שלי גדל אצל משפחה אומנת, ובפנימיה, ואחר כך התגייס לפלמ"ח. הוא איבד ארבע אצבעות במלחמת השחרור.

הוא השלים בגרות ונרשם ללימודי כלכלה ומשפטים באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך איש בכיר בשירות הציבורי, מזכ"ל בנק ישראל, ואחר כך יושב ראש הראשות לניירות ערך. אחרי עליית הליכוד, מאחר שהיה איש תנועת העבודה, הוא הודח מן התפקידים הבכירים האלה. הוא יכול היה לעבור לסקטור הפרטי ולהתעשר. הוא סירב. הוא בא לכאן לבנות מדינה וחברה, וביקש לשרת את הציבור, גם בתפקידים צנועים מאלה שמילא. זו לא היתה בחירה קשה בשבילו. היא באה לא רק מתחושת חובה, אלא גם מתשוקה, וכשהתשוקה והחובה מתלכדים, אין לאדם התלבטות. כך הוא הפך למנכ"ל הוצאת הספרים הציבורית, מוסד ביאליק, ובזה הוא עסק, בצד עבודתו העיתונאית, עד לפני חמש שנים. הוא פרש בגיל 82.

אין שום הפתעה בכך שאנחנו, חבריו, ילדיו, אישתו, לא מסוגלים לעכל את העובדה שהוא איננו. מוות של אבא איננו עובדה אחת, מוגדרת ותחומה. הוא רבבות של עובדות שלובות, מפני שאב ארוג לתוך מרקם הקיום שלך באין ספור דרכים, אין ספור תמונות, אין ספור חוויות, אין ספור גווני רגש. לנסות להבין מה פירוש הדבר שהוא איננו, פירושו לנסות לתאר איך נראה המרקם הזה אם כל אלה יעקרו ממנו. ואי אפשר לעשות את זה לא רק מפני שקשה לעכל את העובדה האחת, המוות, אלא מפני שלעקור את כל העובדות הרבות האלה מתוכך, פירושו לאמיתו של דבר, שבלעדיו לא תוכל להכיר את עצמך.

אבא סיפר לי, אחרי ניתוח המעקפים שלו, לפני שנים, שמתמחה אחת ניגשה אליו אחרי שהתאושש ואמרה לו "מר טאוב, אני החזקתי את הלב שלך בידיים שלי". המשפט הזה ריגש אותו מאד. גם אני התרגשתי לשמוע. הלב של אבא שלי. לא החזקתי אותו מעולם בידיים, אבל אני אקח אותו איתי לכל מקום, מפני שהוא לב נכון. מפני שהלב הזה, לא הפיזי שאפשר להחזיק, אלא המופשט שהיה פנימיותו ואופיו ותבונתו ורגשותיו של האיש הזה, ארוגים לתוכי – לתוכנו, אישתו, ילדיו, חבריו –  באין ספור אופנים. לכן עובדת המוות לא יכולה לעקור אותו מתוכנו. הוא חלק מן החומרים שמהם אנחנו עשויים. והחלק הזה הוא חשוב מאין כמוהו כדי לנווט, אני מקווה, בדרכו, בלי זדון ובלי צדקנות.

אבא חי כמו שהוא רצה לחיות, ובעצם גם מת פחות או יותר כמו שרצה למות. בלי ליפול למעמסה על אף אחד, בלי ייסורים מיותרים, מוקף באהבה. יש פרידות מסובכות ומרות. הפרידה הזאת איננה מסובכת, וודאי אינה מרה. היא רק עצובה. אבא שלי ידע כמה אנחנו אוהבים אותו, וידע שאנחנו יודעים כמה הוא אהב אותנו.

אני לא מאמין, לצערי, שהוא יראה אותנו מלמעלה. אבל אני מאחל לנו שנדע גם בעתיד, שלו היה רואה, לא היה מרגיש שאיכזבנו אותו.

יהי זיכרו ברוך.