גדי טאוב

מאת: גדי טאוב

על ספרו של תום וולף "חוזרים אל הדם" (מאנגלית: דורית בריל-פולק). המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 15 לאוגוסט, 2014. 

טום וולף, אחד מאבות ה"ניו ג'ורנליזם", הוא מגדולי האנתרופולוגים של אמריקה בזממנו. הניו ג'ורנליזם של וולף הוא לא עיסוק נרקיסיסטי ברחשי ליבו של הכותב, אלא שימוש באמצעים ספרותיים, ססגוניים במיוחד, כדי להבין ולהסביר הלכי רוח, תופעות תרבותיות וחברתיות. מסות כמו "שיק רדיקלי" (שבה תפס וולף את האופן שבו השמאלנות עומדת להפוך לפוזה) או "הגיבור האמריקאי האחרון" (על נהג המרוצים האגדי ג'וניור ג'ונסון), או צמד המסות המלגלגות על הסנוביזם של כתב העת "ניו יורקר", הפכו לקלאסיקות. ספריו העיוניים – אם "עיוניים" זו המילה הנכונה – הם אפילו יותר מזה. הם מפתח להבנת רוח הזמן. מעל כולם מתנשא ספר שאין לי צל של מושג איך לתרגם את שמו. The Electric Kool-Aid Acid Test, כך, עם K (Kool-Aid הוא שם של משקה קל). הספר מתעד את קורותיה – מה אני אומר קורותיה, הוא מתעד את תודעתה! – של אחת מחבורות ההיפים הפרועות ביותר, 'המותחנים העליזים', בהנהגת קן קיזי (מחבר הרומן 'קן הקוקייה'). מי שרוצה להתחיל להבין את הרוח הפראית, ההזויה והסוחפת, של שנות השישים, על כל הנפלא והנורא שהיו בה, כדאי לו להתחיל משיטפון המלים הפסיכדלי, עוצר הנשימה, של וולף. מי שרוצה להבין את אימת המלחמה הקרה, ואת סוד מושג הגבריות של האמריקאים, כדאי לו להתחיל מספרו של וולף על נס"א 'החומר הנכון' (The Right Stuff). יהיר, מבריק, חרוץ, וחד-אבחנה וולף הוא לא סתם עיתונאי, הוא ז'אנר לעצמו.

כשהוא פנה לכתוב רומנים, הוא עשה את זה בענק. הרומן הראשון שלו, עב הכרס, 'מדורת ההבלים', הוא פנורמה ענקית של הכרך הניו יורקי. עשרות דמויות, ממוקמות אסטרטגית בשכונות עוני, בדירות יוקרה, בוול סטריט, במערכת אכיפת החוק, לוקחות את הקורא בין מקומות עבודה, שכונות, מעמדות, ומוסדות, סוחפות אותו בפיתוליה המסובכים של עלילה רחבת יריעה ורבת תפניות. ההצלחה של הספר היתה גדולה כל כך שאת הרומן הבא של תום וולף, 'גבר במלואו' – 11 שנים הוא השקיע בכתיבתו – הדפיסו מראש במיליון ומאתיים אלף עותקים. הנוסחה נשארה דומה, מאז 'מדורת ההבלים' ועד הרומן האחרון, לפי שעה, 'חוזרים אל הדם'. הרומן החדש פורש לפני הקורא את הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של העיר מיאמי, הכרך האמריקאי האחד שבו רוב התושבים הם מהגרים.

האירוע שמתניע את עלילת הרומן הוא מבצע הצלה מרהיב של שוטר ממוצא קובני בשם נסטור קמאצ'ו. קמאצ'ו מציל פליט קובני שטיפס אל תורן של סירה וכמעט קיפח את חייו בנפילה משם. הטלוויזיה שידרה בשידור חי איך קמאצ'ו טיפס על חבל, תפש ברגליו את המהגר המבוהל, והצליח לרדת חזרה על חבל אלכסוני כשידיו נושאות את המשקל של שניהם, אל סירת המשטרה. קמאצ'ו נדמה לנו כגיבור, עד שהוא חוזר הביתה לשכונה הקובנית שלו ומגלה שהוא הפך מנודה: הפליט המסכן היה מטרים ספורים מאדמת אמריקה, שלו רק דרך עליה היה מקבל מקלט מדיני. אבל מאחר שבגלל נסטור הוא נשאר בים, הוא מגורש. הקהילה הקובנית זועמת, המשפחה של קמאצ'ו, שבעצמה ברחה מקובה בסירה מאולתרת, מנדה אותו. משם הדברים רק מסתבכים, ועוברים דרך רשת מורכבת של מעשי פשע ושערוריות שלובות: שוטרים קובנים שמשפילים עבריין שחור, מה שמעמיד את מפקד המשטרה השחור בעימות עם ראש העיר ההיספני; אוליגרך רוסי שטרם למוזיאון מיאמי יצירות אומנות בשובי 70 מיליון דולר, המתבררות כמזויפות; בריון כיתתי המכה מורה ומצליח לגרום לחבריו לספסל הלימודים לשקר כדי לחפות עליו, ועוד ועוד. הפנורמה שוב ענקית, צבעונית, מרהיבה. הגלריה של הדמויות אין סופית, וססגונית.

אז למה זה לא לגמרי עובד? יש סיבה הקשורה לספר הזה, ויש בעיה שממנה סובלת כתיבתו של וולף מאז פנה לרומנים. הבעיה המקומית היא שנדמה שוולף עבר למהלך שיוט. עם חלוף הזמן גדלה המיומנות וקטנה התשוקה, וזה מרגיש קצת כמו עוד מאותו דבר. כמו נוסחה. אבל הבעיה המקומית הזאת, חושפת את הבעיה הכללית יותר, שהפכה אחרי צאת הרומן השני של וולף למוקד של וויכוח סוער.

בכל תולדות הספרות האמריקאית אני לא חושב שיש אח ורע להתנפלות של שלושה מבחירי הסופרים על סופר עמית. בתגובה לרומן 'גבר במלואו' התגייסו נורמן מיילר, ג'ון אפדייק, וג'ון אירווינג לגנות את וולף בלהט. זו לא ספרות, הם טענו, זה בידור, זו עיתונות, זה מוצר צריכה חסר ערך.

וולף לא נשאר חייב. במסה בשם "שלושת הגמדים שלי" (בתרגום חופשי) הוא נכנס לזירת הגלדיאטורים והצליף בשלושת הסופרים המבוססים. הרבה מזה היה אגו, וויכוח על הצלחה. וולף חשב, בצדק, שמכירות אסטרונומיות זו לא בושה, ולא עדות להעדר ערך אומנותי. אבל מעבר לזה הוא גם פרס את האני מאמין הספרותי שלו. הרומן האמריקאי הגדול, הרומן הנטרוליסטי, שקע באמצע המאה העשרים, הוא אמר, מתוך חיקוי של אופנות אירופיות, וכך איבד את חיותו. זה קרה לו מפני שהוא שקע פנימה, בתוך הנפש, קרס תחת מעמסה של מודעות עצמית ואינטרוספקציה, ושכח את החברה שסביבו, ואת הצורך לספר סיפור. שלושת הגמדים שלו טבעו בתוך הפופיק של עצמם. אבל מסביבכם, אמר וולף, פרוסה אמריקה כולה. ארץ מדהימה, מסעירה, שטופת תאוות, אדרנלין, אנרגיה, אלימות, השראה. אם רק הייתם מפסיקים לבהות בארבעת הקירות שלכם, אמר וולף, ויוצאים במקום זה לתוך הקלחת החברתית, הייתם מחזירים לעצמכם את קהל הקוראים.

בהרבה מובנים אני לגמרי בצד של וולף בוויכוח הזה. גם הספרות הישראלית מאיימת לשקוע בפופיק של עצמה, סובלת מעודף מודעות עצמית, ומחוסר עלילה, וגם אצלנו, חלקה הגדול, איבד את התשוקה להכיר את חברת המהגרים המטורפת של ישראל. שגם היא, כמו זו של אמריקה, מלאת יצרים, דינאמית, מקסימה לעתים, דוחה לעתים, אבל תמיד סואנת כל כך שאי אפשר להדביק בכתיבה את קצב השינויים שלה. זה מדהים.

ובכל זאת היה משהו במה שאמרו הענקים-גמדים של וולף. ורק המילה שהשתמשו בה, 'עיתונאי', לא לגמרי מתאימה. טוב היו עושים לו היו אומרים 'אנתרופולוג'. כי בסופו של חשבון וולף מתעניין בסוציולוגי, לא בפסיכולוגי. ובזה נבדלים מדעי החברה מן האומנות. המוטיבציה האנושית המרכזית, לפעמים נדמה שאצל וולף היא הבלעדית, היא הטיפוס בסולם החברתי. ומאחר שלכל גיבוריו יש בסופו של חשבון אותה מוטיבציה, יוצא שבעומק הם לא באמת נבדלים זה מזה. הם ייצוגים של מעמדות, מקצועות, תפקידים. ולכן הם בעצם כלי שח כלליים על לוח משחק חברתי ענק. זה בולט מיד בטון של וולף שנשאר אותו טון (ייחודי) שבו השתמש כעיתונאי: משפטים מתגלגלים המצליחים לשלב מין התלהבות שעל סף התדהמה, עם לגלוג דק. וולף תמיד לעג, ועודו לועג, ל"עדר האנושי" שבו כולם מנסים לטפס על גבם של כולם כדי להעפיל לקרבת ראש הערימה המבולגנת שהיא האורגניזם החברתי.

אפשר ללמוד מוולף המון על אמריקה של זמננו. אבל האומנות, בניגוד למדעי החברה, זקוקה לדמות המסויימת, לא לאדם הכללי. היא צריכה, היא חייבת, ליצור איזה חיבור של אמפטיה בין הקורא הספציפי לגיבור הספציפי. ומשהו יסודי נכשל בה אם היא משאירה אותך בעמדת הצופה המלגלג. ובעיקר כשצופה מלגלג על דמויות שכולן ביסודו של דבר, זהות בתשוקותיהן. ואף על פי כן, כדאי תמיד לקרוא את וולף. האכזבות הספרותיות שוות את הרווח בעלילות מסחררות, ובאוצר הסוציולוגי.