גדי טאוב

אני יודע שכתבתי כמה פוסטים מלגלגים על אלה שצועקים פשיזם. זה לא אומר שאני לוקח את זה בקלות. בכלל לא. אני חושב שצריך לעמוד נגד הצעקות האלה ברצינות רבה, והומור זה אחד הכלים, לא המטרה. כי לצעוק פשיזם-פשיזם זה לא רק לא מועיל. זה מזיק, וזה מסוכן. 

.
לא הייתי מטריד אתכם עוד פעם בעניין הזה אם הייתי חושב שזה רק מגוחך. מופע האימים הזה הוא עדות לאובדן דרך ואוריינטציה, אה-פוליטיות, נרקיסיזם, ותבוסתנות. ולמי שהוויכוח המייגע הזה עוד מעניין אותו אני מוכן להסביר בפירוט למה זה גם חסר שחר, וגם מזיק.
.
נתחיל בחסר שחר.
.
יש בישראל בכלל ותחת הממשלה הזאת בפרט מגמות אנטי-דמוקרטיות מדאיגות. אבל לדמוקרטיה הישראלית שלום. לא הצהרותיה של מירי רגב (שאת רובן אין לה דרך לממש), לא הקמפיין נמוך המצח של 'אם תרצו', וגם לא ספר האזרחות של נפתלי בנט, מתקרבים לליגה של 'משטרים אפלים'. משטר מאד לא אפל באמריקה הלך הרבה יותר רחוק בשנות הארבעים, מחוקי נאמנות שעל בסיסם פיטרו עובדים, עד רדיפות של FBI, ורשימות שחורות בתעשיית המדיה, עד ועדות של הקונגרס שלא נתנו לנחקריהן זכות להתגונן. שלא לדבר על מאסר של מאות אלפי אזרחים (כן, מאות אלפי) רק על סמך מוצאם ותו לא. ואפילו זה לא היה פשיזם.
.
אצלנו, להבדיל, אקדמאים ועיתונאים יכולים להיות אנטי-ישראלים קיצונים כמה שהם רוצים, ואף אחד לא דופק להם בדלת. אז מספיק להביא את עזרא נאווי בתור דוגמא. גם חשדו בו בפשעים חמורים מאד, הוא גם התרברב בזה שהוא שולח אנשים לעינויים ומוות, וגם בסופו של דבר שיחררו אותו בהוראת בית משפט. לא שמעתי שגדעון לוי צריך לבקש מקלט מדיני, בינתיים. וטוב שכך. פרופ' ניב גורדון קורא לאקדמאים בחו"ל להחרים אוניברסיטאות ישראליות, והוא מקבל משכורת מאוניברסיטה ישראלית, וטוב שגם כך. לבריאות. זו רק עדות לחוסננו. ובתנאים האלה זה ממש מגוחך בעיני שכל מצביע מר"צ ימנה את עצמו לחבר ברסיסטנס ויחמיא לעצמו על אומץ ליבו כאילו הגסטפו ממש בדלת. להיות היסטרי זה לא אותו דבר כמו להיות אמיץ.
.
אולי חשוב עוד יותר, ישראל היא מקום מאד מורכב. ובצד תופעות חשוכות ודוחות – יש הרבה יותר דוחות מאלה שמחוללות שערוריות היסטריות בשמאל – יש לה גם מאפיינים יוצאי דופן של סובלנות וחוסן דמוקרטי. בהרבה מובנים היא יותר דמוקרטית מרוב הדמוקרטיות. מדינת ישראל ממנת מערכות חינוך (הן במגזר הערבי והן בזה החרדי) שהכחשת זכותה להתקיים פורחת בהן. זה לא היה עולה על הדעת בצרפת, באנגליה, או בארצות הברית. ישראל אינה פוסלת רשימות פוליטיות גם כשהן מתנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, או תומכות באוייב בזמן מלחמה, למרות שהחוק אוסר את זה. אני לא מכיר עוד מקום שמאפשר דבר כזה. ישראל מאפשרת לחברת הכנסת חנין זועבי, בוגרת המשט התורכי, להסביר לבוחריה איך אפשר לעודד את אינתיפדת הסכינים, והיא עדיין יושבת בכנסת שלנו. לעומת זאת ישראל הוציאה מחוץ לחוק את מפלגת 'כך' של מאיר כהנא, כשם שרק לאחרונה, בבחירות, היא לא נתנה מספיק קולות למפלגתו הלאומנית הקיצונית של אלי ישי אפילו כדי לעבור את אחוז החסימה. וזאת אותה ישראל שרק עכשיו עשתה רפורמה מקיפה בחלוקת המשאבים שלה כדי לתקן קיפוח רב שנים של המגזר הערבי. בישראל יש מערכת משפט שעוצמתה היחסית לענפי השלטון האחרים היא ללא אח ורע בעולם הדמוקרטי, והיא מקפידה על ערכים ליברליים עד כדי כך, שלפעמים אני חושש שהיא מסכנת את הדמוקרטיה מהצד השני של הקשת, רחוק ככל שאפשר להיות מפשיזם. אם אחרי כל זה הניסיון של מירי רגב להתערב בחלוקה של תקציבי תרבות דומה בעיניכם לטיהור התרבות הגרמנית מאלמנטים יהודיים – כמו באיזה פוסט אידיוטי שמסתובב עכשיו ברשת, עם ציטוטים מהיטלר – אז אל תצפו שמישהו מחוץ למחנה שלכם ייקח אותכם ברצינות. כל מי שעדיין רוצה לצעוק שאנחנו פשיסטים ונאצים למרות הכל, שיזכור מה הוא חשב כשהימין טען על השמאל שהוא נאצי. יצחק רבין במדי אס אס. זוכרים? שזה כבר פולש לתחום שאלת המזיק.
.
אז עכשיו למזיק.
.
אלה שצועקים זאב זאב חושבים אולי שהם נלחמים במגמות אנטי-דמוקרטיות, אבל הם משבשים לחלוטין את הדבר החשוב שמבקרים חברתיים ופוליטיים צריכים לעשות. אם יורשה לי לצטט את עמוס עוז, שלקרוא לו "שתול" זה מעשה נבלה מטופש, תפקידם של אינטלקטואלים ומבקרים להבדיל בין דרגות של רוע. ואם הם לא יודעים להבדיל בין 'אם תרצו' לבין הנאצים, אז הם לא עושים את תפקידם, ואיש לא יאמין להם כשהם יתקלו ברוע חמור הרבה יותר. לצעוק פשיזם על כל דבר זה מרפה ידיים ומקהה רגישות, זה מציע ייאוש מיופייף במקום אקטיביזם פוליטי.
.
שנית, זה שכל עדות לכך שישראל היא דמוקרטית נתקלת בבוז ואפילו בזעם, זה סימן רע מאד בעיני. היו לי כמה חוויות כאלה. כתבתי לא מזמן מאמר על הרפורמה בתקציבים לטובת המגזר הערבי, ונדהמתי מהמרץ (תסלחו לי על התרתי משמע) שבו התגייסו כל מיני דוברי שמאל להכחיש את ההישג החשוב הזה, בתנאים לא פשוטים של סכסוך דמים בין עמים. זה כאילו הם ממש שמחו, ממש היתה להם הקלה, כשהם מצאו סיבה לומר שהרפורמה לא תמומש (והם גם טועים). על מה זה מעיד? שחלקים של השמאל התחילו לבסס את זהותם, לא רק את עמדתם, על בוז לישראל, על ביזוי של ישראל, על תחרות אידיוטית מי ישמיץ אותה יותר. אין לי שם אחר לזה חוץ משמחה לאיד. אנשים כאלה לא רוצים לשנות, הם רוצים להתבדל. הם רוצים לבסס את הזהות של עצמם על זה שהם נגעלים מכולנו. אין לי שום כבוד לזה. אבל תעזבו כבוד. זאת עדות עמוקה לזה שהם לא חושבים, אפילו הייתי אומר לא רוצים, להחליף את השלטון. אין שום סיכוי למכור לבוחרים במדינה דמוקרטית את הבוז למדינה שלהם, ולחשוב שככה תגיע לשלטון. זאת אחת הסיבות המרכזיות להתכווצות השמאל.
.
שלישית, לצעוק פשיזם מעל כל במה, זה לא משחק פנים-ישראלי בלבד. מי שחושב שכך הוא מעודד לחץ בין לאומי שיוביל ליציאה מהשטחים חולם בהקיץ. מה שזה עושה זה עוזר ל BDS, תנועה שמתנגדת לזכות קיומה של ישראל, תומכת בהחזרת הפליטים, ושכמעט כל דובריה הם בעד פתרון המדינה האחת, כלומר מתכחשים לזכותם של היהודים להגדרה עצמית. אין דבר החביב על אלה יותר מלצטט דוברים ישראלים שתחת חסות המונח "אפרטהייד" מטשטשים במתכוון את הגבול בין ביקורת על התננחלות לבין התכחשות לזכות קיומה של ישראל. ככה הופכות תמונות של מחסומים בשטחים ל"הוכחה" שמדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית. ככה מוכרים לצרכני חדשות בפורטוגל שמדינה יהודית פירושה שרק ליהודים יש זכויות. ככה מזמינים את סוג הלחץ על ישראל שכל מה שהוא יעשה הוא נהירה של מצביעים לפרנויה של הימין, שלפיו כל העולם נגדנו. ככה הצעקות פשיזם מחזקות את אותה מירי רגב שהן לכאורה קוראות להחליש.
.
בקיצור, מי שרוצה להילחם בתופעות שמכרסמות בדמקורטיה הישראלית, צריך להתחיל מלהירגע, ולהעריך את הכוחות במאבק הזה באופן ריאלי. לנפנף במצפונו הנקי מרבב על ידי צווחות חסרות פרופורציה זאת לא ממש הדרך לעשות טוב בעולם הממשי.
.
ומי שהגיע עד כאן בפוסט המייגע הזה, סחה עליו. ובבניין ציון ננוחם.
.
שבוע טוב לכם.

(פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק שלי, אתמול, וקצת נדהמתי מזה שטקסט ארוך כל כך קיבל כל כך הרבה תשומת לב ושיתופים, אז הנה עותק פה, בשביל הפרוטוקול)