גדי טאוב

(כותרת המאמר המקורית היתה סירות הצלה ליום סגריר. נדפס במוסף החג של ידיעות אחרונות, יום העצמאות תשס"ז', 23.4.07)

מלחמת לבנון השנייה השאירה מאחוריה דכדוך עמוק, בלי פרופורציה להישגיה החלקיים וכישלונותיה החלקיים. אז מה היה כל כך מרפה ידיים במלחמה הזאת?

שני דימויים חזקים נשארו מהמלחמה. אחד הוא המטאפורה של חסן נסראללה, שהחברה הישראלית מחוברת רק ב"קורי עכביש" ושהיא תתפורר תחת לחץ קל. השני הוא מאהל המקלט שהקים ארקדי גיאדמק לתושבי הצפון. נסראללה טעה. אבל גיאדמק הדגים במה בכל זאת נסראללה כמעט צדק. את החברה הישראלית מחבר רגש לאומי, שאולי נחלש, אבל הוא בהחלט עוד שם. ההאשמות שהיא הפכה נהנתנית, אינדיבידואליסטית, ומפונקת, נכונות לכל היותר במידה מוגבלת. תחת לחץ החברה הישראלית דווקא יודעת לנשוך שפתיים, וגם להתגייס. שליש המדינה ישב במקלטים לכל אורך המלחמה ורובו לא התלונן ולא התפנק. החברה אינה חלשה. אבל מוסד המדינה הולך ונפרם. המלחמה לא יצרה את הבעיה, היא רק חשפה אותה. ככל שנמשכו מטחי הקטיושות התברר שהמדינה אינה מסוגלת לעשות הרבה למען תושביה היושבים במקלטים. ולא רק צבאית, או מדינית. היה כאן עוד משהו, חדש, ולא פחות חשוב, שגיאדמק הפך לסמל שלו.

הישראלים זוכרים מצבים אחרים. קשים יותר ומסוכנים יותר. והם זוכרים מה עשו ממשלותיהם. במלחמת השחרור, למשל, הממשלה לא רק ניהלה מערכה צבאית. הממשלה ראתה את עצמה אחראית לעוד הרבה תחומים אחרים. ראש הממשלה התערב אפילו בשאלות קטנות כמו כמה טונות ריבה וכמה קופסאות סרדינים צריך לשלוח לירושלים הנצורה. כשיישובי ספר הופצצו הממשלה פינתה ילדים, דאגה להם ללמודים במשמרת ערב בבתי ספר בערים, שיכנה אותם, דאגה לוודא שיהיה להם מה לאכול. מה קרה במלחמת לבנון השנייה? הממשלה שלחה לאזרחים בצפון בעיקר קומפלימנטים. זקנים, עניים, חולים, עולים, נעזבו פחות או יותר לגורלם. לגורלם, או לנדיבותם המזדמנת של פילנתרופים.

היו זמנים שיהודים בכל מקום היו תלויים בחסדיהם של נדיבים ושל אדוני הארץ. כנגד זה קמה הציונות: כדי שיהודים לא יהיו תלויים בחסדי אחרים ויעמדו ברשות עצמם. כדי שימלטו מנבואת הזעם של ביאליק נגד הגלותיות: "כאשר שנוררתם, כן תשנוררו". ועכשיו, במדינת ישראל העצמאית, אנחנו חוזרים צעד צעד למצב הזה: יוזמות של מתנדבים ותורמים יטפלו במי שאין לו כסף לערוך סדר פסח, בילדי רחוב, בהבאתן לקבורה של חלקי גופות מזירת פיגוע, במי שחייו תלויים בהשתלת איברים. מאהל גיאדמק איכשהו סיכם את כל זה, ונתן סמל משלים לחוסר ההצלחה הצבאי: המדינה הפכה למשיכת כתפיים של חוסר אונים.

במילים אחרות, מלחמת לבנון השנייה חשפה את ממדיה העצומים של המהפכה השקטה, העמוקה והמקיפה, שישראל עברה בעשרים השנים האחרונות: מהפיכת ההפרטה. משהו עמוק נפרם בשנים האלה בקשר בין המדינה לאזרחיה.

הפרטה היא לא תמיד ובכל מצב דבר רע. חלקה היה הכרחי. אבל עברנו את ההכרחי בהרבה. ישראל עברה מסקטור ציבורי גדול מידי, לסקטור ציבורי (אזרחי) קטן אפילו מהנהוג במדינות אירופה. שיקולי צמיחה הם שיקולים חשובים, אבל כשהממשלה מקבלת את מדד הצמיחה כחזות הכל היא לא רואה מה שכל אזרח רואה: שכששולחים זקנים למצוא את מזונם בפחי אשפה, המחיר הוא לא משהו שאפשר למדוד בשקלים בסוף הרבעון. הוא ארוך טווח. לא רק הזקן שנגזל כבודו משלם אותו. משהו קורה גם למי שרואים אותו בעיתון, או ברחוב, או על מרקע הטלוויזיה. אנשים מתחילים לחשוב אחרת על חובות, על אזרחות, על כבוד לחוק. הם מפסיקים לראות את המדינה כשייכת לציבור. הם מפסיקים לראות במס השקעה שחוזרת אליהם, שפורשת רשת ביטחון מתחת רגליהם. ואז הם פונים מהשקעה במשותף להשקעה בפרטי: אם המדינה היא לא הספינה המשותפת שנושאת את כולנו יחד, אז כל אחד משתדל לבנות לעצמו סירת הצלה ליום סגריר. מדינה שנוטשת את חלשיה מלמדת את אזרחיה לראות את החברה לא כשיתוף פעולה, אלא כמלחמת הכל בכל.

לארקאדי גיאדמק נדמה שהציבור הישראלי אוהב אותו. זה, בכל אופן, מה שהוא אומר שוב ושוב בראיונות. אבל הוא טועה. הציבור הישראלי מקבל את מתנותיו האקסטרווגנטיות לא בשמחה, אלא בשיניים חשוקות. ולא רק בגלל החשד שכולן חנופה. אלא בגלל מה שהוא מסמל ולאו דווקא באשמתו: הוא מסמל את הכישלון שלנו. את אובדן יכולתנו לדאוג לעצמנו. את הבושה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מסתכלים במראה. כי זה מה שאנחנו רואים במראה: דיוקן מחייך של מיליונר שהתעשר בעסקאות נשק, עושה נישפי סילבסטר לסלבריטאי הערוצים המסחריים, בזמן שמדרכות וצמתים מתמלאות בקבצנים והומלסים.

מהפיכת ההפרטה אינה רק כלכלית. התכווצות הסקטור הציבורי היא חלק מפגיעה הולכת ומתעצמת במימד הפוליטי של חיי הישראלים: המפלגות נחלשו והתרוקנו מתוכן; האיגודים המקצועיים נעלמים וחברות כוח אדם ועובדי קבלן מחליפים אותם; הכנסת נעשית מפוצלת ולא יציבה; בית המשפט – הרשות האחת שאינה נבחרת על ידי הציבור – תופס נפח הולך וגדל ומחליט במקום נציגינו הנבחרים; הפריימריז הפכו פוליטיקאים לתלויים באנשי עסקים, וחשופים יותר לפיתויי שחיתות; והרשימה עוד ארוכה. האזרח פוגש את המדינה פחות ופחות, ובמגעיו איתה הוא יותר ויותר לקוח ופחות ופחות אזרח. יש לו יותר ברושורות צבעוניות לשירותים מופרטים, ופחות דרכים להשפיע.

לכן מהפיכת ההפרטה פגעה בלב הפרוייקט הציוני: בשאיפה להפוך את היהודים לאנשים עומדים ברשות עצמם. כלומר אנשים פוליטיים. כי ככל שיש פחות מדינה, כך אנחנו עומדים פחות ברשות עצמנו. אחרי זוועות הטוטאליטריות של המאה העשרים קל לזכור איך מדינה חזקה מידי יכולה להפוך אזרחים לנתינים. אבל בדמוקרטיה גם מדינה חלשה מידי הופכת את האזרחים לנתינים. כי אין להם דרך להביא את ריבונותם לידי ביטוי. כשמוציאים יותר ויותר דברים מידי המדינה לידיים פרטיות, הם עוברים משליטת הציבור, לשליטת ההון. במובן זה אנחנו מתקרבים למצב האמריקאי. באמריקה יש הרבה שוק ומעט ממשלה, ואפילו דבר בסיסי כמו ביטוח בריאות אי-אפשר לספק לאזרחים. האזרחים יכולים לרצות, הנשיא שהם בוחרים יכול לנסות. אבל הלובי של הרופאים והלובי של חברות הביטוח חזקים מהם. "המגזר השלישי", הפרטי, חזק מן הממשלה.

מאהל גיאדמק הוא עוד הפן היחסית סימפטי של המהפיכה הזאת. המאהל של לב לבייב, אם אפשר להתבטא כך, מפחיד עוד יותר. לבייב רכש את הזכויות לכלא המופרט הראשון בישראל. כלומר גם אחד הדברים הקשים ביותר שמדינה יכולה לעשות, נטילת חרותו של אזרח, הופך ללא יותר מעסק למטרות רווח. הפשע, שהפך עסק משתלם מאד ככל שהתמעטה המשטרה, יספק רווחים עכשיו גם בצד השני של החוק. זה עוד אחד מאין ספור צעדים קטנים שנוטלים מאזרחי ישראל את ריבונותם על עצמם. מפני שמה שמתפרק הוא לא כל כך כוח העמידה של החברה הישראלית, אלא יכולתה להביא אותו לידי ביטוי. ומכאן תחושת האין-אונים שהמלחמה השאירה אחריה. הנה דימוי קולע שהציע לי פקיד בכיר בשירות הציבורי: הציונות הוציאה אותנו מהשטעטל אל המדינה. ההפרטה מחזירה אותנו מהמדינה לשטעטל. ושוב אנחנו תלויים בחסדי הפריץ.

ביום העצמאות החמישים ותשעה של מדינת ישראל, נוכל לרשום לפנינו בדאגה שחלק ניכר מעצמאותנו הולך ונשמט מידינו.

גדי טאוב