גדי טאוב

בעולם המופלא של הזיווגים האלקטורנים כולם, אבל כ-ו-ל-ם, עלו על אותו דבר: ניגודים. אם היה אפשר לעשות חיפוש על כל הכרטיסים בכל האתרים ביחד "אבל" בטח היתה המילה הכי נפוצה. אני כזה אבל אני גם כזה. זה מה שמוכר. זה מה שמכסה את כל הגזרות ופונה וכל קהלי היעד. זה מה שמביא את העומק למים הרדודים. "רכה ועדינה, אבל גם יודעת לעמוד על שלי," "עצמאית והרפתקנית, אבל גם אוהבת להתפנק בבית," "מסודר וחם אבל גם יודע לחיות את הרגע," "ראש פתוח אבל כבר סגור על עצמי ויודע בדיוק מה אני רוצה בחיים." כולם נהיו כל כך מורכבים, שזה משהו. אבל – וזה הטריק שעלו עליו – אבל הם גם פשוטים. אבל! אבל. זה מה שאמור לדלות אותך – אבל את כולם באותה מידה – מתהום האנונימיות. פרח אחד בצבע בתוך ים שחור לבן, אבל – מה לעשות? – כולם ציבעוניים באותה מידה. יותר מדכא: באותם צבעים.

אז אתה נרשם לאתר וברגע הראשון השפע הזה, המדהים, מאה אלף מנויים, מאה חמישים אלף מינויים, מהמם אותך לגמרי. כל הבחורות, כל הבחורים, כל הנשים, כל הגברים, מרחק הקלדה. אתה מתחיל לקרוא על כל הניגודים, כל ה"אבל" הזה, ולא עוברות עשר דקות של חברות באתר, וכל הניגודים מתישרים לך לעיסה אחת של הכל-אותו-דבר-ואי-אפשר-לראות-כלום. כולם מיוחדים באותה מידה, כולם כל כך שונים אבל – אבל, אבל, אבל – הם דומים כמו מאה חמישים אלף טיפות מים. אבל אתה הרי מיוחד, ואתה מחפש מיוחדת, בתוך ערימת השחת הענקית, האינסופית הזאת.

אז פה ושם יש. פה ושם יש מישהו שיודע לעשות את זה. לפעמים אתה נתקל במישהי שמהמילה הראשונה היא מתנהגת כאילו היא גוליבר בארץ הגמדים, והיא עושה את זה מפני שהיא באמת גוליבר, וזאת באמת ארץ גמדים בשבילה. נקרא לה מיה נוי. מהמילה הראשונה בפרופיל שלה אי-אפשר לטעות בזה. "תש-מ-עו…" היא כותבת, עם המקפים האלה בין ההברות, ואתה יכול לשמוע אותה אומרת את זה, ממש באוזן – שלוש הברות כמו שלושה עמודים בגובה יורד עם מגלצ'ה בסוף, להדגשה: "תש-מ-עו…" צ'פחה על הגב, היא נותנת! על ההתחלה! סחבקית כאילו. אבל מתנשאת. מסתלבטת עליך בזמן שהיא קורצת לך. ובתמונה שיש בפרופיל היא באמת עם חצי חיוך כזה.
זאת שורת הפתיחה שלה: "תש-מ-עו… ככה זה לא יילך." זה מה שהיא כותבת בשורה שבה מבקשים ממך לתאר את עצמך. זאת השורה שבה כולם כותבים אני כזה אבל גם כזה, וזאת מצפצפת על מה צריך לכתוב, וישר, אחרי חמש מלים, אתה יכול לדמיין אותה בסנדלים עם רצועת עור שמתפתלת במעלה השוק, עם אזור חלציים מפרוות דוב, מסתכלת על כל הגמדים שמגיעים לה עד איפה שרצועת העור של הסנדל מתפתלת. בחצי חיוך – זלזול משועשע – היא סוקרת את ארץ הגמדים, חצי חיוך שאומר לך יו וונט טו שוט, שוט, דונט טוק! "תש-מ-עו… ככה זה לא יילך."
ואתה מיד מבין שככה זה באמת לא ילך, ואתה רוצה מיד שיהיה לה ברור שגם אתה יודע שככה זה לא ילך. בטח שלא ילך! ככה? פפפפפף. שטויות! איך ילך, ככה? הנה אחת שמבינה עניין, הנה מישהי עם ראש, כמוך!
אתה מקליק על הכפתור – שוט, דונט טוק! – ופותח חלון צ'אט ומקליד מכת מטקות ישירה וחד משמעית, משהו שיבהיר לה שגם אתה בליגה, שאתם דומים.

אתה: היי! טוב שמצאתי אותך.

דממת אלחוט. עוברות שלושים שניות. ואז היא עונה, שזה משמח לשבריר שניה, עד שאתה רואה מה היא כתבה:

היא: לא נכון.

מה? למה היא מתכוונת? איזה מין לא נכון זה? ברע פסקני? בטוב אירוני? הארד טו גט? מה? אתה מנסה להחליט אבל השעון מתקתק. תורך.

אתה: מה לא נכון?

היא: לא מצאת. ביי.

לא נ-כון!!! איך??? אתה יושב מול הצג שלך בהלם – הי! זה לא פיר! – ומבין שלא שיחקתם מטקות, אחד עם השניה, אלא טניס, אחד נגד השניה, ושהרמת לה כדור להנחתה, והוא נחת בטיל חזרה אצלך בין הרגליים, לפני שהספקת להזיז את המחבט לחימום. אחת אפס לה. גיים אובר.

(המשך)