גדי טאוב

המשך (לחלק הראשון הקליקו כאן)

אתה חוזר לפרופיל שלה והיא גבהה בעיניך בעוד שלושים סנטים. "תש-מ-עו… ככה זה לא ילך." מדהים! איזה סטייל! ועוד לפני שברור מה לא ילך, ולפני שאתה מגיע למשפט הבא כבר את מבין שהתנאי לחברות במועדון הגוליברים של מיה נוי, זה להיות אחר מכל הגמדים האלה כאן, כל הגמדים עם הניגודים הקטנוניים שלהם, גברי-אבל-רגיש, פתוחה-אבל-סגורה, קשה-אבל-רך, מפונקת-אבל-עצמאית. להתקבל אצל מיה נוי זה להיות אחד שכל האנשים האלה קטנים עליו בשבע מידות. וכל מי שמתאמץ ומזיע כאן כדי למכור את עצמו בשלוש שורות, נדון לכישלון. אתה מבין שלהצליח זה להיות אחד שבחיים לא היה צריך לחפש בחורות באתר של פנויים ופנויות, שלא היה צריך לשבת ולגרד את הראש – זה פתאום נראה לך כל כך… כל כך, פתטי – אחד שלא היה צריך לשבת לגרד את הראש ולנסות למצוא חן בשלוש שורות. ואתה חוזר לפרופיל שלך ומחליט להשקיע יותר מחשבה, לגרד קצת את הראש, ולמצוא כמה מלים ש… הי! אבל זה בדיוק הדבר, להיות אחד שלא יושב כאן ומגרד את הראש בניסיון לחבר שלוש שורות שימצאו חן, ואז אתה קולט שמה שאתה עושה זה בדיוק מה שמחזיר אותך לתוך ההמון הגמדי שבחיים לא יגיע לברך של מיה נוי, שלא לדבר על המיטה שלה.

אז אתה הולך עושה קפה, רק לא לשבת מול טופס הפרופיל שלך, עם הקלישאות שמחסלות את התוכן של עצמן – ככל שאתה יותר אומר שאתה ככה וככה, ככה אתה פחות עובר כמו מה שאתה אומר, ומשהו כאן לא בסדר, ואתה מגרד את הראש שוב, כשפתאום מכה בך הפרדוקס – הניגוד הטהור – הפרדוקס שממנו נגזר כל השאר, ניגוד העל, ניגוד הניגודים שמרחף מעל הכל כמו קומולונימבוס ענקי, הניגוד שממנו נובעים כל הניגודים הגמדיים: שכדי לבלוט בתוך המון הגמדים אתה צריך בעצם… אתה צריך בעצם לא להיות פה! מה שיעבוד פה הכי טוב, זה זה. לא להיות פה. גוליבר לא היה מגיש בקשה לגרין קארד בארץ הגמדים. בחיים לא. אבל – אבל! – אתה הרי פה. אני פה, משמע אני לא גוליבר. אני מקליד, משמע אני לא קיים. אבל אם אני לא מקליד… שוט דונט טוק? מה שוט דונט טוק? זה מדיום של טוק!
אין מוצא מהמבוך הלוגי הזה של פה ולא פה. איך שלא מסובבים את זה, זה חוזר לאותה נקודה. איך לעזאזל – הולי שיט! – איך לעזאזל היא הצליחה לצאת מזה ראש?
אתה שם את הקפה ליד המחשב, מדליק סיגריה, וקם להסתובב בין הרהיטים של קסטיאל, או בין הספות של הדירה השכורה שסבתא של מישהו ריהטה אותה, או בחדר העבודה איפה שאישתך לא תפתיע אותך בשעה כזאת בלילה, או במסדרון שבין החדר שלך לחדר של השותפה, איפה שאתה לא נמצא, זה אותו פרדוקס. אתה חוזר לפרופיל שלך ומעקם את האף. אם היא רק לא היתה משתמשת במלים האלה, היית אתה יכול להשתמש בהן בעצמך, זה בדיוק מה שרצית לומר, ואיך היא גנבה לך מתחת לאף את המלים היחידות שעובדות, ואתה מסובב אותן עוד פעם ועוד פעם, לחפש וריאציה שתסווה את הגניבה הספרותית, ואחרי עוד כמה דקות, אתה מגיע לתובנה מדרגה גבוהה יותר ופתאום מגלה שהכל בעצם הרבה הרבה הרבה יותר פשוט. וזה באמת מאד פשוט:
כוסית! זאת התמונה! פצצה אמיתית, זאת. כל מה שנדמה לך שראית במלים, ראית בתמונה. התמונה, זה מה שהפך את המלים מסתם מלים לרעם. בלי התמונה – "תש-מ-עו… ככה זה לא ילך"? מה זה אומר בכלל? – בלי התמונה היא היתה עוד גמדה, שמדברת כמו שתיכוניסטית מהרצליה, תיכוניסטית שנדמה לה שהיא מתוחכמת, מדברת עם חברה שלה בפינת העישון. בלי התמונה, זאת עוד אחת שגירדה את הראש מול הצג בשביל להיות שנונה ולמצוא חן. זאת היתה עוד קלישאה בתוך ים פסולת המלים שלא אומרות כלום.
אז אתה נכנס להוראות שלהם, שם באתר, שאומרות לך איך לכתוב פרופיל שיביא ים של פניות, והנה הכל חוזר לאותו מקום: איך למכור את עצמך בלי למכור את עצמך. שב תשקיע מחשבה באיך להיות באמת אתה. תתאמץ להשמע נונשלנטי. תתכנן לעבור בתור ספונטאני. ובסוף, בסוף הים הענק והאחיד של קלישאות וניגודים עושה לך איפון. מכריע אותך לריצפה ואתה מבין שאין ברירה אלא לשתף פעולה עם השיטה. כי האמת היא שאתה כמו כולם. למה חשבת שלא? כולם פה מחפשים אהבה, או קשר, או זיון, או חתונה, אז תהיה גבר ותבלע את הכבוד, ותן את הקלישאה שלך, עם הניגוד שלך, כי זה מה שכולם עושים, כי כולם בלעו את הכבוד ואמרו את האמת הפשוטה: שלא רוצים להיות לבד. ויש בזה משהו, ובסוף כל הגינונים זה סוג של יושר. אז אל תמכור לעצמך סיפורים על כמה אתה מיוחד, ואל תמכור אותם גם לאחרים, ותהיה בנאדם. כמו כולם.

(המשך יבוא)