גדי טאוב

בית ספר לפוליטיקה
מאת: רועי פולקמן

רגע אחד משעשע זכור לי מדיוני המו"מ במשרד ראש הממשלה, כאשר שרת החינוך, אישה נעימה ורצינית, ראתה שהסטודנטים, ראשי האוניברסיטאות היושבים מולה, מורעבים משעות של שיחות, סגורים בחדר קטן, ללא מזון ומשקה. ראתה, ושלפה את כרטיס האשראי האישי אותו נתנה לנהגה בבקשה שיקפוץ לסניף ארומה הקרוב. הרגע המביך היה כאשר על פיסת נייר לקחה הפרופסור תמיר, הזמנות מהסטודנטים, כשתוך כדי הרישום עוד טורחת לתקן מי רוצה חביתה בלי ירקות, ומי סלומון בלי גבינה. האירוע המתואר היה רק סמלי לתחושה שלמרות היות הנהגות הסטודנטים מורכבת מאנשים בעלי כוונות טובות, הרי שבסופו של דבר מדובר באנשים צעירים, חסרי ניסיון, שאולי הסיטואציה והמעמד קצת סחררו אותם, והרי יש פער גדול בין לשבת על כסא במשרד ראש הממשלה, לבין להיות בעל כישורים לעבוד ולהתווכח אם פרופסורית המשמשת כשרת החינוך. תחושת חוסר המוכנות וההתאמה לתהליך המורכב של תכנון, חשיבה ומו"מ נובעת בין השאר מהעובדה שלמרות היותנו סטודנטים, ודווקא במעוז הידע, אנחנו מקיימים דיונים ומאבקים פופוליסטיים, שטחיים ומבוססי דעת קהל ובורות באופן הנהוג כל כך היום בחברה שבה אנו חיים. בימים האחרונים פורסם דו"ח שוחט לרפורמה בהשכלה הגבוהה. הנהגות הסטודנטים במרבית האוניברסיטאות, וגם בהתאחדות הארצית לא קיימו דיון מקצועי אחד בזמן שחלף מאז תום השביתה. זמן שהיה אמור לשמש לחשיבה, בדיקה וגיבוש עמדות רציניות ליום פרסום ההמלצות ותהליך המו"מ עם הממשלה.
אנחנו באוניברסיטה העברית התחלנו להתכונן לפני כחודש בגיבוש צוות עבודה מקצועי לציור התסריטים האפשריים. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים אפשר לאמר שיש שתי אפשרויות, בנושא של משברים, רפורמות ומאבקים בין קבוצות אינטרס לממשלה.

התסריט הראשון מדבר על התנגדות גורפת לכל העלאה בשכר הלימוד, תוך שימוש בטיעונים של הפרטה והצבעה על כך שעל המדינה למצוא את המשאבים הדרושים ללא הסטודנטים. הממשלה תתנגד, הסטודנטים יפגינו ואף ישבתו. והממשלה החוששת מעימותים ודעת קהל שלילית, תמצא את הדרך להתקפל, כאשר בסבירות גבוהה כל הדו"ח יגנז והרפורמה שמכילה הצעות רבות נוספות מעבר לשכר הלימוד, תשכח. התקציבים לא יוחזרו ומצב המערכת ימשיך ויתדרדר על לסיבוב הבא. התסריט השני מדבר על הדדיות. יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו. הסטודנטים יאמרו אנחנו מוכנים לתת את חלקנו בתהליך הבראת מערכת ההשכלה. אבל אנחנו חושבים שאין זה נכון להתחיל מאיתנו. נייצר שורה של מדדים לבחינת יישום הרפורמה (הקטנת היחס סטודנטים למרצה, שיפור אמצעי ההוראה, הגדלת משאבי המחקר וכו'), נבחן את השימוש במודל ההלוואות, נבחן את המשאבים שהמדינה התחייבה להחזיר ומחזירה למערכת. ובהדרגה ע"פ חמש שנים לפחות נעלה את שכר הלימוד כאשר ההעלאה תעצר עם שאר מרכיבי הרפורמה לא ייושמו. הבחירה בין התסריטים מייצגת את הדילמה הציבורית הקלאסית במצבי קונפליקט, הבחירה של המנהיגות בין מה שנכון לטווח הארוך, בין מה שמורכב להסביר אבל בעל סיכויים להשיג תוצאות חיוביות, לבין מה שיתקבל בהבנה ע"י הציבור בטווח הקצר, וקל לייצר עבורו תמיכה ציבורית. לזאת אפשר להוסיף שתי עובדות מעולם הפסיכולוגיה ותורת המשחקים: הראשונה היא העובדה שאנחנו יותר חוששים מהפסד קטן וודאי עכשיו מאשר מניסיון לבנות על רווח עתידי שאינו וודאי. היום נסכים להעלאה בשכר לימוד ומי יודע בשביל מה. אותה דילמה נמצאת גם במשוואה שטחים תמורת שלום. המרכיב הפסיכולוגי מדבר על העובדה שככל שמשבר מתארך, והנזקים מהקונפליקט מתעצמים יש קושי הולך וגדל להסתפק בפשרות המוצעות כיון שיש רצון להשיג יותר ויותר, מה שאולי הספיק לאחר שבוע של שביתה, הרי לא יספיק לאחר חודש של נזק לסטודנטים (הרי לא בשביל זה שבתנו). נחכה לסיבוב הבא, אולי נשיג יותר. ובסוף עם חלוף החודשים והשנים נגלה שהתהליך לא נהייה קל יותר, המחירים מתייקרים והתמורה לא גדלה. הדילמה היא קלאסית, והידע אודות העובדות, בתחום החינוך, הכלכלה ואפילו בתחום הכלים לניהול משברים וקיום מו"מ, כולם קיימים באוניברסיטאות ונגישים למנהיגות הסטודנטים. ומפתיע שדווקא אותם פוליטיקאים צעירים בוחרים להסתכל החוצה, במקום לחפש דרכים לעשות זאת אחרת ולהעלות את רמת המאבק, מחקים את הדפוסים המוכרים לנו כל כך, של התמקדות בתקשורת, ביועצי תקשורת, במשפטנים, התעסקות בלתי פוסקת בצורה ובאופן וכמעט בכלל שלא במהות.

חבל שגם הסטודנטים לא מצליחים להפוך את המערכת האקדמית, לבית ספר למנהיגות ופוליטיקה, ולא למגרש יישום של הפוליטיקה השטחית והעסקנית המוכרת לנו ממקומות אחרים.

רועי פולקמן הוא מנכ"ל אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא לומד לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.