גדי טאוב

הטעות של פרויד
המאמר ראה אור בהארץ ועסק במהפיכה התייחסותית בפסיכואנליזה בארצות הברית. המשך יבוא. לא בעיתון. זה עיסוק שלי לטווח ארוך. הגירסה האנגלית עוררה דיון מסויים, פחות אצלנו ויותר בקרב הניו יורקרים. תגובות במהדורת האינטרנט של הארץ מארנולד ריצ'רדז (לשעבר עורך JAPA) ומג'סיקה בנג'מין, שחלקו נמרצות זה על זו, וגם עלי.

חירות, לאומית ודמוקרטיה – מפעלו של הרצל
המאמר נכתב כמבוא לכרך כתבי הרצל בסדרת עם הספר, של ידיעות ספרים. בעידן הזה שבו זכותם של היהודים להגדרה עצמית נתונה במתקפה מתמדת יש טעם, נדמה לי, לחזור למקורות.

הליברלים כמעמד על
המאמר נדפס בארץ אחרת, והוא מבקש להראות למה הסיסמה רב-תרבותיות איננה מסמלת את עליית הפלורליזם, אלא דווקא האחדה תרבותית תחת דגל אמריקאי, המבקשת לחסן את הליברליזם מפני ביקורת, ולהציב את חסידיו מעל למנגנון הדמוקרטי כמין מעמד על. ברוכים הבאים לעידן ההגמוניה הנאו-ליברלית החדשה. זו כמובן חלק מן ההתקפה על הלגיטימיות של הלאומיות היהודית.

 הישראליות היא לא אנחנו
כבר שנים שעיתון הארץ משמש זירה לעיצוב תפישתה העצמית של האליטה בישראל. יותר מכל תופעה אחרת הוא מסמל את החלפת האליטה הישנה שראתה את עצמה כמשרתת, באליטה חדשה המבססת את זהותה על התנכרות לישראל ולישראלים. עכשיו קוראים לזה ”רב-תרבותית“. המאמר הופיע בארץ אחרת, ואפשר לקרוא אותו כאן. .

מיליוני אנשים לבד
זה המאמר על באדולינה, הספר של גבי ניצן. אמיר בן-דוד, שערך אותו אז במוסף הארץ, קרא לו "מיליוני אנשים לבד". זה שם קולע, ואני מתכוון להשאיר אותו גם בספר, שיבוא בקרוב בע"ה. היתה סידרה של תגובות למאמר, מאת גבי ניצן עצמו, מאת שלי יחימוביץ' וחוזר חלילה. טל וולפסון אסף אותן באתר שלו ותוכלו למצוא אותן במרוכז בלינק הזה.

שפנפנת החודש עולה לתורה.
גם זו ממוסף הארץ, על מפגש הפיסגה בין שפשנפנת הפלייבוי היהודיה לינדזי וולו לבין הרב החב"דניק שמולי בוטח. האירוע התקיים במרכז תרבות בשם מקור, בניו יורק. לא הייתי בשום ארוע חושפני כל כך על המנטאליות של יאפים יהודים בניו יורק. הייתי אמור לראיין אותה, ותיכננו, אני והצלם לעשות את זה באיזה סטינג יוקרתי. אבל אחרי שקלטנו אותה החלטנו על מקדונלדז. צדקנו. ג'רזי גירל.

אנחנו לא סלט פירות
המאמר התפרסם בידיעות אחרונות, ב 5 באפריל, 2004. הטענה המרכזית היתה שבלי כור היתוך לא יהיה דבר כזה "חברה ישראלית" ושלא תהיה בישראל סולידאריות. הראשונים להיפגע מזה יהיו החלשים והחדשים.
באתר "העוקץ" הקלידו את כל המאמר (עם שגיאה בשורת הפתיחה – צריך להיות "טקס" ולא "טקסט")) ואחר כך התווכחו איתו, שלא לומר חירפו וגידפו. (שני מאמרים, ותגובות לא מעטות לשניהם, כאן, וגם כאן.) יש לי שלושה דברים לומר בתשובה. ראשית, לא מקובלת עלי ההנחה שכל אחד כותב רק בניסיון לקדם את הקבוצה שממנה הוא בא. לא כולם כל כך ציניים תמיד. מילא לא מסכימים איתך, אבל הייחוס של כוונות מרושעות בצורה אוטומטית הוא מרגיז.
שנית, רוב הטענות מופנות כלפי משהו שלא אמרתי. לא אמרתי שדרוש לישראל כור ההיתוך מתקופת ספרי הלימוד של זלמן ארן, שבהם הופיעו פחות או יותר רק אשכנזים. הטענה היתה שדרושים ספרי לימוד משותפים, ושהם צריכים לשקף קיבוץ גלויות אמיתי, לא גלות אחת על פני כל האחרות.
שלישית, הכותבים באתר העוקץ ודאי לא מבקשים לעשות את זה במודע, אבל האידיאולוגיה שהם מקדמים היא חלק מן ההגמוניה החדשה של אליטת ההון. שום דבר לא משרת את ההון והשוק החופשי הפרוע טוב יותר מפירוק הסולידאריות. האם זה מקרה שבטאון הימין החברתי בישראל, עיתון הארץ שתמך בשוק חופשי מאז הווסדו הוא גם נותן החסות המרכזי ל"רב-תרבותיים"? (על הדיקטטורה של הארץ בתחום הדיון בתרבות כתבתי כמה מלים ב NRG.)

ילדות של אבא
זה לא מאמר קל. הוא עוסק בגילוי עריות ומתבסס על ראיונות עם שלוש סופרות (שתיים אמריקאיות, אחת קנדית) שעברו את החוויה הקשה הזאת. הלינק הוא לאתר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, שלשמחתי שינה את שמו והוסיף גם "נפגעי". עדיין אנחנו מניחים שהתוקפים הם תמיד גברים, אבל מי שמכיר את הספרות המקצועית, לא זו המגמתית והפוליטית והאולטרא-פמיניסטית, אלא זו של קלינאים ועובדים סוציאליים, יודע שזה לא נכון. הגירסה הזאת היא לא בדיוק זו שפורסמה בהארץ. היא לפני עריכה. מאז שכתבתי את הטקסט הזה עוד עסקתי בנושא די הרבה ותהיה גירסה יותר טובה בעתיד, בספר.