גדי טאוב

לא חשבתי שאני אמצא את עצמי, ביום חול, בסוף אוגוסט, אחת בצהריים – שמש, חם, לח – חוצה שדות קוצים על טוסטוס 50 סמ"ק, שלא נועד לנסוע בחולות, בטח לא עם עוד נוסעת מאחורי, בחיפוש אחרי בית על גבול חולון תל-אביב שמשפחה פלסטינית נטשה ב 1948. אבל יש הפתעות. אין שום מוסר השכל בסיפור הזה, או משהו שישנה את הפרספקטיבה שלי, או שלה, או של אקדמאי פלסטיני בשם אחמד, שגר בלונדון, ושאליו היא התקשרה לדווח שמצאנו את הבית. יש בזה, אולי, רק תזכורת על איך החיים לא מסתדרים בקווים ישרים לפי אידיאולוגיות. וזה בלט כבר מהתחלה. כי הידידה שלי היא אקדמאית יהודייה מניו יורק, שמלמדת באוניברסיטה על הקונפליקט הישראלי פלסטיני, והיא באה לכאן עם כמה מהסטודנטים שלה להיפגש עם אנשים ולסייר בשטח. במהלך העבודה שלה, הרבה לפני הביקור הזה, היא הכירה את אחמד, והם התאהבו. היא לא מאלה שנוטות לשמאלץ נוסח השמאל שעושה מדברים כאלה אקזוטיקה. היא לא חיפשה פלסטיני להתאהב בו. זו לא היתה הצהרה אידיאולוגית, והיא לא נועדה למרק את המצפון. הזהות היהודית חשובה לה, וכמו הרבה יהודיות אמריקאיות התחושה הזאת מוצאת ביטוי ברצון למצוא בן-זוג יהודי. אבל הנה זה קרה, ועם אהבה לא מתווכחים. כל מיני מחשבות היו לה, על איך יראו החיים עם חצי משפחה ברמאללה, ואם זה יעבוד משני הצדדים של קווי יוני 1967. אבל היא השלימה עם זה. 

העמדה הפוליטית שלה – גם כאן המציאות לא עומדת להסתדר עם האידיאולוגיה – היא לא במיוחד פרו-ישראלית. היא לא במיוחד אנטי-ישראלית. היא חושבת שהשאלות צריכות עכשיו להיות פרגמאטיות, ושלהתחשבן על הקורבנות והעבר, רק יגרום לשני הצדדים להתבצר יותר. היא כותבת מידי פעם דברים ברוח הזאת בעיתונות האמריקאית. אבל הנה היא מגיעה לארץ, והחבר שלה נותן לה מפה שצייר קרוב משפחה שלו, שאמורה להסביר איך מגיעים לבית, שהוא היום חצי חירבה. המפה נראית כאילו היא ממשחק חפשו את המטמון של ילדים. היא מצויירת בטוש, והיא הועברה בפקס. יש בה כביש (דרך בן-צבי) ובצד אחד של הכביש מסומנת באר או מזרקה, ומשורבטים עליה חיצים. מסומנת בה גם הכניסה מדרך בן צבי לבית הספר החקלאי. אחרי שהיא הסתכלה במפה של גוש דן, היא החליטה לא לנסות לעשות את זה ברגל. היא שאלה אם אני יכול לבוא לעזור. אמרתי לה: מצאת לך מי שיבוא לעודד את זכות השיבה. היא עשתה לי פרצוף. אבל היא צחקה. ובאתי.