גדי טאוב

 (לנייר העמדה בנושא התיקון לחוק איסור העישון שהפצנו בכנסת, לחצו כאן.)

אין לי שום דבר נגד זכותם של לא מעשנים לנשום אויר נקי אם הם רוצים בזה. אין לי שום דבר נגד הגנה על זכותם זו בחוק. אבל חוקי העישון בישראל הרחיקו לכת הרבה מעבר לכך. הם בעצם אוסרים על מעשנים להתאגד במקום משלהם שם יוכלו לעשן זה וזו על זה וזו.

בחסות ההגנה על זכותם של הלא מעשנים לנשום אויר נקי, בעצם רוצים להצר את צעדיהם של מעשנים, להקשות עליהם כדי שיפסיקו לעשן. אז מצד אחד החוקים נועדו, פורמלית, להגן על לא מעשנים. אבל בפועל, התומכים בהם מודים בחצי פה שזה לא העניין, מפני שהם טוענים שחוקים כאלה יקטינו את מספר המעשנים. משמע המטרה האמיתית היא ליגרום לי להפסיק לעשן.

הפחתת מספר המעשנים היא מטרה טובה. איש לא טוען שעישון הוא בריא. אלא שלא המדינה צריכה להחליט במקומי. הסברה, כן. שיכנוע, כן. אבל יצירת מצב שבו, בשם זכותו של אדם לנשום אויר נקי, אין למעשנים זכות להתכנס יחדיו ולשתות בירה – זה כבר עניין אחר. אם מטרת החוק היא שהמעשן לא יכפה את העשן שלו על מי שלא רוצה בכך, לא סביר שהוא יאפשר, כפי שהדבר עכשיו, כפיה בכוון השני: שמעשנים לא יוכלו להתכנס יחדיו בשום מקום ובשום זמן בבר, מועדון, מועדון חברים, או מסעדה משלהם.

גם לא לגיטימי שההסברה של הלוחמים בעישון תרשה לעצמה – בשם המטרה הקדושה – להוליך שולל, וגם לנסות לסתום פיות של מי שחולק עליהם. הפתרון הוא התחשבות הדדית, לא רדיפה על ידי עיקום נתונים, פולשנות של רשויות החוק לתחומם של עסקים פרטיים, כיפוף ידם של בעלי עסקים כך שיהפכו לשוטרים בפועל, ומתן היתר גורף לכל מי שמתעוררת בו תאוות בצע, לתבוע כל מסעדה בלי שום צורך להוכיח נזקים.