גדי טאוב

מאת: גדי טאוב

(בהמשך להשמאל שלא ידע לשאול.

באתר של "הגדה השמאלית" פרסם מתי שמואלוף רשימה בשם "מי יצר את הקונפליקט ואיך אפשר לנהל אותו: תשובה לגדי טאוב" המבקר את מאמרי "השמאל שלא ידע לשאול". אתם מוזמנים לעיין בדבריו. יש כאן ויכוח אמיתי. וצריך לקיים אותו למרות ההשמצות האישיות ברשימה של שמואולוף, שחלקן מכוערות בעיני מאד (למשל "גדי טאוב הוא נציג הבועה התל אביבית, משום שהמלחמה, ההרוגים, המשגים הקולוסאלים – לא מציקים לו." זה סוג היהירות שעושה את הויכוח עם הרדיקלים לא נעים. יש להם מונופול המוסר. לא עולה על דעתם למשל שמישהו חושב אחרת בדיוק מהטעם הזה: מניעת עוד מוות ועוד סבל.)
אז שני עניינים עקרוניים מעבר להשמצות, ואחר כך תיקון כמה טעויות קטנות. העניין הראשון הוא העורף המחשבתי של ה"רדיקלים" ועיסוקו בשיח של עצמו במקום ב"אחר". השני הוא ההתקפה של ה"רדיקלים" על הלאומיות.

לעניין אדוורד סעיד
תודה לשמואלוף על הנזיפה שמאז סעיד התקדמנו להומי באבא, ושמן הראוי שאעיין בכתביו. מזמן עיינתי. גם כתבתי על באבא בעבר, וזו אינה התקדמות על פני סעיד בעיני. הטענה לגבי המודל של סעיד תקפה גם כאן: זה עוד עיסוק בייצוג האחר בשיח שלנו, ולא באחר. תשובה לנרקיסיזם הזה, שפשה אצל ה"רדיקלים" ניסינו, נסים קלדרון ואני, לתת בכתב העת "מקרוב": במקום לדבר בלי סוף על "האם המוכפפים יכולים לדבר?" (זוכרים את ספיבק?) פשוט תרגמנו מאמרים של אינטלקטואלים ערבים. תתפלאו, הם יכולים לדבר, ואם היינו מקשיבים להם, במקום לעסוק רק ב"שיח ההגמוני" של עצמנו, היינו שומעים. מתברר שבעיני רבים מהם אדוורד סעיד שיתק כמעט לגמרי את התמיכה האינטלקטואלית המערבית בכוחות שוחרי השלום, השוויון והחרות של העולם הערבי. מפני שכל דבר ביקורת שמשמיעים במערב על תרבויות ערב מתפרש אצל ה"רדיקלים" כהתנשאות תרבותית. יותר מכל, הדבר חורה לפמיניסטיות בארצות ערב ובחלקים אחרים של העולם השלישי. האיסור על ביקורת כלשהי על תרבותו של האחר הוא הסכמה בשתיקה, שלא לומר תמיכה, בגזילה של זכויות אדם מנשים, ובמשטרים אפלים ודכאניים. (ראו בעניין הזה דברים נכוחים באתר של בן-דרור ימיני, כאן. וגם הערת אגב שפרסמתי כאן בבלוג, לפני ימים אחדים על גזר דין מוות בסקילה לנואפת באיראן.)

שמאלוף לוקה באותה נטייה בדיוק: הוא מגנה אותי על השימוש בביטוי "פאשיזם מוסלמי" בגלל מה שהביטוי אומר עלי. זה לא דיון רציני בשאלת המשטר הגזעני, השוביניסטי, והתיאוקרטי של איראן, שהכינוי פשיזם ראוי לו. אני לא מוכן לגונן על משטר כזה בשם העמדה הרב-תרבותית, ורעיון הרלטיביזם המוסרי. ואני לא מוכן שנדבר כל היום רק על עצמנו. לדבר גם על עצמנו זה מצויין. רק על עצמנו זה רע מאד. עיקר טענתי היה ש"האחר" אינו מעניין את ה"רדיקלים" כלל. סעיד וגם באבא הצליחו ליצור מצב שבו השיח שלנו הוא מרכז העולם, וכל ניסיון לדיון באחר צריך להתרכז בשאלת ייצוגו אצלנו פן יהפוך ל"אובייקט" של מחקר. אצל זה ואצל זה, האחר עצמו נעלם מפני הוד כבודו של השיח של עצמנו. אין מה לשאול על האחר, רק על "הבניית האחר" בנרטיב שלנו.

המלצתי שנצא מהפופיק של עצמנו, מפני שיש הרבה אחרים שקיומם אינו תלוי רק בייצוגינו. אם נצא מהפופיק אולי נלמד שחלקם של אותם אחרים נאבקים על שוויון וחרות וכבוד לחיי אדם, וחלקם מבקשים לקדם גזענות ורצח, גם רצח עם. ואולי נלמד להבדיל ביניהם. בהערת אגב אמרתי גם שכל המודל הסעידי, שנשען על פוקו, מבוסס על עמדה פילוסופית רעועה שאומרת שהשיח מבנה את העולם, ואין דבר החומק משליטתו. ואם כך השאלה איננה מהי האמת, אלא מי קובע את האמת ובשירות איזה אינטרס. זה השורש הפילוסופי של הפתור מעיסוק בכל דבר מלבד השיח שלנו. (אם כל המצהירים ברמה על ה"תגלית" שהשיח מבנה את העולם היו מעיינים לפעמים בדיון בין פילוסופים, הם היו מגלים שביטחונם בתזה הפוסטמודרנית הוא פחות ממבוסס.)
לא הופתעתי לכן לגלות ששמואלוף חושב שצמיחתם של המשטרים הקיצונים באזור כולם אשמתנו. (זוכרים את שם הרשימה של שמואלוף? "מי יצר את הקונפליקט…" התשובה שלו היא שאנחנו יצרנו אותו, כמובן.) אם השיח שלנו והמדיניות שלנו קובעים את הכל, אז כל מה שעשו הערבים, הם עשו בגלל מה שעשינו להם. להם אין יוזמה משלהם, או רצון משלהם, או אחריות משלהם. זה חלק מאותו עניין נרקיסיטי: האחר אין לו קיום, חוץ מזה שאנחנו יצרנו בשבילו. זה לא משכנע בעיני. כדאי להתעניין באחר שמחוץ לשיח שלנו, ואז אולי נבין טוב יותר תופעות בעולם האסלאם. לא כל מזרחנות היא "אוריינטליזם" ציני. אני גם לא מוכן להצטרף לטענה שהסיבה להעדר שלום במזרח התיכון היא רק אשמת ישראל. (אפילו אבי שליים, שמזוהה עם התזה הזאת יותר מכל אחד אחר, מסייג אותה. גם שליים מודה שרוב ההזדמנויות המוחמצות לשלום היו תלויות בזה שנאפשר את זכות השיבה, כלומר נוותר על מדינה יהודית. ראו ספרו "קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי" שיצא לאחרונה בעברית, בהוצאת ידיעות אחרונות.) יש לישראל חלק באי-פתרון הסכסוך. ודאי. אבל לא רק לה. מקרה איראן, למשל, הוא דוגמא מובהקת למדינה שאין לנו שום סכסוך קונקרטי איתה, ואין לה שום דרישות מאיתנו פרט לזה שנחדל להתקיים. לא אנחנו ומדיניותנו קובעים הכל בעולם, ושום מדיניות ישראלית שהיא לא תרצה כנראה את אחמדינג'אד. אפילו הרעיון שהחיזבאללה הוא רק יציר של מלחמת לבנון הראשונה הוא לא משכנע. מלחמת לבנון יצרה את התנאים. איראן וסוריה יצרו את החיזבאללה.

לאומיות
אחד הדברים המאפיינים את ה"רדיקלים" הוא תפישתם האוטומטית את הלאומיות כחלק מכוחות החושך. שמואלוף קורא לי לצאת מהארון ולהודות שאני ימני. אבל זה לא המצב. תמכתי תמיד בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, מאותן סיבות לאומיות שתמכתי תמיד גם בזכותם של היהודים להגדרה עצמית. זו הזכות – זוכרים את מגילת העצמאות של ישראל? – "הטבעית" של כל העמים. לכן אני נגד הכיבוש. לכן גם הייתי בעד המלחמה בחיזבאללה, ובעד ניסיון מרוכז להכריע את איום הקסאמים מעזה. מפני שהקיצונים בקרב הפלסטינים מבקשים להכשיל את החלוקה ואת סיום הכיבוש. (מי שמתעניין באחר כפי שהוא, מחוץ לשיח שלנו, יודע שזה דבר מפורש ומודע אצל תנועת החמאס, וגם אצל החיזבאללה. הערות בעניין זה תוכלו לקרוא כאן.)

הקסאמים והקטיושות אכן שכנעו לפי שעה את הישראלים שאין טעם בנסיגה חד-צדדית נוספת. להערכתי הלקח מכישלון אוסלו הוא כן נסיגה חד-צדדית: ייתכן שטעינו והסדר צריך להיות הפוך. לא קודם שלום אחר נסיגה, אלא קודם נסיגה ואחר כך שלום. מפני שאם יגררו את שאלת ההסכם עוד עשור, הכיבוש יימשך עוד עשור, הקו הירוק ימשיך להיטשטש, ויהיה יותר קשה לצאת משם אחר כך. אינני יודע אם שמואלוף מתעניין ב"אחר" הימני, כלומר במתנחלים. אבל אם התעניין הוא בוודאי יודע שזה שלא הצלחנו להכניע את איום הטילים זה מה שחרץ את גורל האפשרות לצאת בעתיד הקרוב מיהודה ושומרון ולפנות התנחלויות. לא במקרה המתנחלים זועקים עכשיו "אמרנו לכם" בראש חוצות.

אבל בעיית היחס ללאומיות מרחיקת לכת יותר. ג'ורג' אורוול אמר פעם שאינטלקטואלים במערב תמיד זוכרים את כוחו המשחרר של הסוציאליזם ואת כוחה המדכא של הלאומיות. אבל הם לעולם אינם זוכרים את כוחה המשחרר של הלאומיות ואת כוחו המדכא של הסוציאליזם. הוא לא ידע עד כמה דבריו ימשיכו להיות תקפים. במקרה שלנו ההתנכרות ללאומיות, ביזויה כשיח הגמוני דכאני, מיליטריסטי, מדומיין ומומצא ומה לא, הוביל, לא במקרה, בקצה ה"שמאל" הרדיקלי לשלילת הלאומיות הפלסטינית, תחת חסותו של רעיון העוועים המכונה "מדינת כל אזרחיה." יוצא שקצה שמאל פוגש בקצה ימין ומתנגד לחלוקה, וגם לשאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים. במקום חלוקה הוא מדמיין מדינה דמוקרטית לא לאומית שבה אזרחות היא רק עניין של זכויות פרט, וזהות מנותקת מן המבנה הפוליטי. זה לא שמאל. זה עולם נטול סולידאריות שבמרכזו תורת המוסר של השוק החופשי. יש לה שם. אינדיבידואליזם. בעיני זו לא השקפה שמוצדק לקרוא לה שמאל. רק חפיפה רחבה יחסית בין הזהות לבין המסגרת הפוליטית יכולה להכפיף את מנגנון המדינה לרגש הסולידארי, כלומר לאחריות של החזקים לחלשים באמצעות מדינת רווחה.

אבל הדברים נוגעים גם לסיום הכיבוש. בניגוד למה שנהוג לחשוב בחוגים "רדיקאליים" לא רק העיסוק בזכויות אדם הוביל את הישראלים למסקנה שצריך לסיים את הכיבוש, אלא גם הלאומיות הישראלית. הלאומיות הציונית איננה זהה למשיחיות הטריטוריאלית של המתנחלים. למעשה השתיים עומדות בסתירה זו לזו. במרכזה של הציונות החילונית נמצא מושג הריבונות וההגדרה העצמית, ולא גאולת האדמה. כדי שתהיה הגדרה עצמית ליהודים (וגם לפלסטינים) דרושה חלוקה על בסיס לאומי כך שבכל צד של הגבול יהיה רוב לאומי מכריע. מה שנקרא "הטיעון הדמוגראפי" הוביל את הימין הציוני המתון להצטרף לשמאל הציוני: להכרה שכדי לשמר מדינה יהודית ודמוקרטית מוכרחים לסיים את הכיבוש. וזה העניין: גם הטיעון הלאומי – מדינה יהודית, מניעת שקיעה בדו-לאומית – ולא רק הרגישות לזכויות של פרטים, הובילו את הישראלים להפנות עורף למפעל ההתנחלות. לכן זה טראגי בעיני שחמאס וחיזבאללה הצליחו לחסום את דרכנו החוצה מהשטחים, ולכן תמכתי במלחמה והצטערתי שהיא נגמרה כפי שהיא נגמרה. (עוד קצת על חלקו של הטיעון הלאומי בתמיכה בסיום הכיבוש, כתבתי כאן בבלוג.)

ואחרונה, כמה תיקוני טעויות: א. שמואלוף כתב ששתקתי רוב ימי המלחמה, עד המאמר ב Ynet על השמאל. לא נכון. כתבתי לאורך כל המלחמה במדור הדעות של "מעריב". שפע התייחסות לדברים שהוא טוען שלא התייחסתי אליהם אפשר למצוא ברשימות האלה. אספתי אותן כאן. ב. לא כתבתי מעולם שמשטרי האסלאם הקיצוניים נולדו באשמת אדוורד סעיד או הפילוסופיה הפוסטמודרנית. לא ברור לי מאיפה לקח שמואלוף את הטענה. טענתי רק שסעיד ושות' מעוורים את עינינו מלהתעניין במשטרים האלה ברצינות, ומלבקר את מה שראוי לביקורת.