גדי טאוב

במלאת 70 לעמוס עוז עשו יונתן ומאשה צור סרט תיעודי על הסופר, "הישר לתוך השמש הקיצית" שמו. ציפה קמפינסקי קיבלה את פני הסרט במוסף הספרות של ידיעות בפרצוף חמוץ ("האיש השווה מיליונים", 15.5.09). הסרט חזק וחשוב ויזכרו אותו. הרשימה של קמפינסקי לא חשובה וישכחו אותה. אבל שווה להתעכב עליה בכל זאת, מפני שהיא מייצגת משהו שקרה לאגף שלם בשמאל הישראלי. נקרא לו קבוצת בוגרי עיתון "חדשות" (למרות שלא מדובר בכל בוגרי "חדשות" וגם לא רק בהם). האווירה התרבותית שהשכבה הזאת יצרה סביבה היא מין קוקטייל, דל קלוריות, לא רציני, של ייאוש עמום והתנשאות יבשושית ודקיקה.  אווירת ניכור בירקנשטוקית, מטופחת בקפידה. זו אליטת-אירוניה, שיש לה תחושת עליונות ותחושת צדק, אבל גם מבוכה גדולה, משום שהיא איננה יודעת להסביר לעצמה בשם מה היא מרגישה עליונה וצודקת. כלומר יש לה סיסמאות, אבל הן פשוטות, והן לא מציעות דרך של ממש להתמודדות עם מציאות מסובכת. מה שנשאר זו נרגנות. הנרגנות מופנית כלפי הישראליות בכלל. גם עוז הוא מטרה קבועה של הנרגנות הזאת. וזה כמובן לא מקרה.

***

אז מה בעצם טוענת קמפינסקי כנגד הסרט וכנגד עוז? הטענה כלפי עוז היא שהוא לעולם איננו מגמגם. שהוא מנוסח מידי, מעובד מידי, מוקפד מידי. הטענה כלפי הסרט היא שהוא לא מצליח לחדור את המעטה החיצוני הזה ולהגיע לאדם שמאחורי הניסוחים הרהוטים. הסרט הוא, לפי קמפינסקי, "דיוקנו הלא-אישי והלא-ספרותי של בכיר סופרי ישראל היום. אם לא אישי ולא ספרותי, מה נשאר?" היא שואלת. "נשאר הייצוגי", היא עונה.
אז מה פירוש "ייצוגי"? "הסרט מציג בעיקר את עוז הציוני", אומרת קמפינסקי, והיא מוסיפה באותו משפט עצמו לא משהו על הציונות השמאלית, שעוז הוא מייצגה הספרותי המובהק ביותר, אלא את העובדה שעל פי עדותו הוא היה בילדותו "פטריוט ומעט שוביניסט". הילדות של עוז, שעברה עליו בבית רוויזיוניסטי ימני, הוא מה שקמפינסקי בוחרת באינסטינקט כדי להציג את ציוניותו. וכל זה, כולל ילדות, נחשב "לא-אישי".
אז מה כן אישי בעיני קמפינסקי? דברים כאלה: פעם אחת רואים את הסופר בגרביים, רגליו על השולחן, מתראיין בטלפון לרדיו בחו"ל. פעם אחת הוא מסביר לסרי נוסייבה, אגב טיול בירושלים שיש לו, לעוז, ברכיים תותבות, עשויות מתכת. "זה יוצר מיני-דרמה בכל נמל תעופה", מצטטת קמפינסקי את עוז מתוך הסרט. "אני זוכר, בנמל תעופה בבוסטון, לפני כמה שבועות, שש בבוקר… קצינת ביטחון מאד יפה, אישה, כשאמרתי לה שיש לי ברכיים תותבות היא אמרה: 'אני יכולה לראות את הברכיים שלך בבקשה?' כמעט אמרתי לה: 'האם אני יכול לראות את שלך?'" זה בעיני קמפינסקי "עוד רגע אישי" אחד הנדירים בסרט, ועוז "סמל או לא סמל", היא מוסיפה "עדיין טיפונת שוביניסט". הנה כל הסיפור מאחורי הרשימה: עמוס עוז, אחרון יפי הבלורית והתואר, הוא שקר. מאחורי הסמל, מאחורי הייצוגי, מה בסך הכל יש? שוביניסט קטן.

***

למה דווקא עוז הוא שמושך את האש מסוג השמאל הזה? הסיבה פשוטה, בעצם: עוז הוא זה ששרטט בבהירות את הקו בין ציונות שמאלית לכיבוש. השמאל מהסוג הזה רוצה לזהות את כל הציונות עם הכיבוש. עוז מפריע לו. לעתים האידיאולוגי מתרגם את עצמו לתחושה עמומה ולא מנוסחת, אבל זה אותו אינסטינקט עצמו: עוז מיצג ישראל שיכולה להיות יפה, הוא מתנסח באלגנטיות, קלסתרו נאה. אבל השמאל הנרגן רוצה לראות אותנו רק מכוערים. מתלהמים. מגמגמים. ועם טפטוף של טחינה על החולצה. לכן הזעם נגד הרהיטות.

***

קמפינסקי לא מתווכחת עם הסרט על הציונות. די לה לחבר את הציונות לשתי מילות קוד של גנאי מוחלט בשמאל החדש: "פטריוט" ו"שוביניסט". כל מה שחשוב בסרט – כל מה שנמצא בניסוחים היפים עצמם ולא מאחוריהם – לא מעניין אותה. מה שקמפינסקי רוצה בעצם – הבה נקרא לילד בשמו – זה רכילות. הגרביים של עוז. הבירכיים של עוז. ואחר-כך היא רוצה להציג לנו את רכלנותה כמוסריותה: דרך "האישי" היא חשפה לנו את "השוביניסט" שמאחורי הקלישאות הלאומיות. כל תחושת הצדק של הרשימה תלויה על זה.  עיקום אף כללי ולא מחייב כלפי "פטריוטיות" ובדיחה שאינה פוליקלי קורקט בעיני הכותבת. 
קמפינסקי גם מלינה עלי, אז אולי כדאי לסיים בנימה אישית, כהצעתה. היא מצטטת דברים שאמרתי בסרט על כך שבתקופה מסויימת כל "פספוס מקומונים" הרשה לעצמו לכתוב על עוז בזלזול. הביטוי הזה "פספוס מקומונים" הכעיס את קמפינסקי. אולי בצדק. התכוונתי לרשימות כמו זו שלה, ולכן אף על פי שמזמן אינה פספוסית, וגם אינה עובדת במקומון, היא בהחלט נופלת תחת ההגדרה. אם לא היה ברור שגם אליה אני מתכוון – הנה, הבהרתי. כי אני מכיר את הלך הנפש הזה מקרוב: אירוניה כאילו-מתוחכמת שאינה מתחייבת לכלום. היחס של קמפינסקי לעמוס עוז, אם יורשה לי לשאול ניסוח מחבר, הוא מה שקורה כשהשטחיות מנסה להתנשא על העומק. "דק, דק" כמו שאמר פעם קבצן בפרסומת לעיתון אחר ברשת שוקן.

תודתי לאיתמר בן-כנען, עורך מדור התרבות ברשת מקומוני שוקן, שפירסם את הרשימה בהעיר ב 28.5.09 תחת הכותרת "העוז והגבורה".