גדי טאוב

שמאל קורא במדבר

מאת: גדי טאוב

אם היה אפשר לאבחן נפש של מדינות באותם כלים שבהם מאבחנים נפש פרטית, היינו אולי יכולים לומר שהנפש האזרחית של ישראל מאנית. אבל הנפש הפוליטית שלה דיפרסיבית. דיכאון קליני. רוב הישראלים יודעים מה טוב לישראל, אבל הם שרויים בתוך ערפל פוליטי עכור, במין ריפיון סייסטה של חמסין, למרות שברור להם שמבול מתקרב.

הם בוהים בחוסר אונים בממשלה עלובה מסתכסכת עם בת הברית שאנחנו תלוים בה, וכל זה סביב המשך מפעל התנחלות חסר שחר, בשטחים שהודענו שנעזוב. הם רואים את ישראל הופכת לאט לאט לדרום אפריקה מנודה. לבם נחמץ כשנכסי הציבור נמכרים לגדולי העשירים בזמן שאנשים הגונים במקצועות נחוצים — אחיות, מורים, פקידים, שוטרים — מרוויחים פרוטות שלא מאפשרות להם קיום בכבוד. הם רואים מערכת פוליטית שלא מאפשרת להם להביא את רצונם לביטוי, ותקשורת צעקנית וצדקנית שלא מצליחה להבדיל בין רייטינג לאג'נדה, בין סנסציה לסכנה.

אבל הסכנה ברורה. האזעקה אמורה לצלצל. מישהו צריך לעשות משהו, לפני שאנחנו מאבדים את המדינה היהודית בתוך דו־לאומיות עם רוב ערבי, לפני שאנחנו הופכים מצורעים בכל העולם, לפני שהתשתית החברתית נפרמת תחת פערים ההולכים וגדלים. אבל הסייסטה הפוליטית נמשכת.
והאנרגיות הפוליטיות לא מוצאות נתיב, מפני שהאידיאולוגיות הישנות קרסו והתנוונו. נשאר רק מין ייאוש עמום. לימין הייתה פעם פרוגרמה מדינית סדורה. מה נשאר ממנה? גמגום בר־אילן שמשמש אליבי לעוד התנחלות. גם לשמאל הייתה פעם פרוגרמה מדינית סדורה: תהליך השלום, חלוקת הארץ בהסכם. מה נשאר ממנה? הונאה עצמית. השמאל ממשיך לספר לנו שאם רק היינו רוצים היה שלום עכשיו. כאילו לא הפלסטינים הם שהכשילו את החלוקה.

ואולי אפשר לנסח את הבעיה ככה: המפה הפוליטית שלנו, פג תוקפה. אנחנו ממשיכים לדבר כאילו יש "מחנה שלום" מצד אחד, וקוראים לו "שמאל", ויש "מחנה לאומי" מצד שני, וקוראים לו "ימין". אבל אין למושגים האלה שחר. מחנה השלום לא יעשה שלום, והמחנה הלאומי הוא לא לאומי, הוא דו־לאומי. אם נלך אחרי השמאל הישן, שמתנה את חלוקת הארץ בהסכם, נישאר שבויים בידי הפלסטינים ב"תהליך השלום" הנצחי בזמן שהמתנחלים ימשיכו לגרור אותנו למדינה עם רוב ערבי. אם נלך אחרי הימין הישן, נתנחל בגאווה ובזקיפות קומה ונגיע לאותו מקום, בוסניה מזרח־תיכונית עם רוב ערבי ובלי תמיכה אמריקאית.

על הרקע הזה נולד הספרון הכחול של שמוליק הספרי ואלדד יניב שרוצה להחליף את המפה: השמאל הוא הוא המחנה הלאומי. הוא לא מחנה השלום, הוא מחנה חלוקת הארץ, עם או בלי הסכם, כי רק חלוקה תשמר את המדינה היהודית והדמוקרטית. חלוקת הארץ היא הדרך הציונית. היא גם מוסרית וגם לאומית. וזה בעצם מחנה הרוב. רוב הישראלים תומכים בחלוקה, על פי הסקרים, באופן רצוף מאז 1993. גם במובן הכלכלי־חברתי השמאל צריך להיות רוב, מפני שרוב הישראלים נחרדים מן הפערים הכלכליים נוסח העולם השלישי שצומחים כאן.

גילוי נאות: אני שותף, לפחות חלקית, ליוזמת השמאל הלאומי. הכרתי את אלדד יניב בפגישות השבועיות שלנו ב"מועצת החכמים" של דן מרגלית בערוץ 10. אלדד נתן לי לקרוא את הספרון הכחול לפני שפורסם. קראתי. הסכמתי עם עיקרי התוכן. חלוקת הארץ, עם או בלי הסכם, עצירת ההפרטה וסוציאל־דמוקרטיה. לא אהבתי את הטון המתלהם, בעיקר כלפי המשתמטים. למה צריך לקלל, אמרתי לו. עזוב, הוא אמר לי. בוטה זה טוב. אנחנו רוצים להעיר אנשים. לא השתכנעתי. אבל ברעיונות אני תומך. צירפתי דברים ברוח זו בגוף הספרון הכחול. מה יצא מזה לא ידעתי.

פרופיל הכיכר
ואולי עכשיו יוצא. כשהספרון הכחול פורסם הוא התקבל אצל חלק בהתלהבות, אצל חלק בעיקום אף, ואצל אחרים ברגשות מעורבים. הוא הופץ גם באינטרנט. ואז קרה משהו לא צפוי: קבוצה של צעירים הרימו את הכפפה והחליטו להעיר את הישראלים מהסייסטה הסוריאליסטית שלהם. הפעמון מצלצל. או שהם החליטו לצלצל בו. הם רוצים לשנות את ישראל — בגלל שהיא אהובה עליהם, לא בגלל שהיא שנואה עליהם — והם באים, כל אחד בדרכו, מהשמאל החברתי או המדיני שהתנוון. הם מאסו בשמאל הזה, שמוכן רק בקושי, אם בכלל, לומר שהוא ציוני. הם בשמאל בגלל ולא למרות שהם ציונים.

זה מה שקוראים באמריקאית התארגנות grassroots. דמוקרטיה מלמטה. ארבעה אנשים מביאים שלושים, כל אחד מהשלושים מביא חברים, והם מקימים בהדרגה רשת של פעילים. דרך פייסבוק, דרך אי־מייל, דרך רשימות קשר, דרך פגישות בכל הארץ, דרך תאים באוניברסיטאות. או שזה ימשיך להתגלגל ולגדול לכדי תנועה משפיעה, או שזה ייעצר. קשה לדעת. יכול להיות שהדברים המופיעים כאן הם סיפור על אדווה קלה של חוסר נחת במים העכורים של פוליטיקת אפסיים, ויכול להיות שהם תיאור של רגע לידתה של תנועה פוליטית (כך בערך נולדו גם גוש אמונים ושלום עכשיו). הכל תלוי במי וכמה יענו לקריאת היקיצה.

אז מי אלה, ארבעת הצעירים שהחליטו להקים תנועה שתחליף את השלטון? שלושה מהם באים ממעוזי השמאל הישן — השמאל שהעדיף ניקיון כפיים מיופייף על פני היכולת לשנות — עד כדי כך שזה נראה כמו ליהוק לטלנובלה. אמילי גרינצווייג, למשל. היא הייתה יכולה להיות קלישאת כיכר רבין מהלכת. הוריה קראו לה על שם מי שהיה, עד רצח רבין, הסמל בה"א הידיעה למה שנקרא קורבן שלום: אמיל גרינצווייג. גרינצווייג נרצח על ידי ביריון הימין יונה אברושמי בהפגנת שלום עכשיו שקראה לבגין לפטר את שרון אחרי דו"ח ועדת כהאן. אברושמי זרק רימון, כמה נפצעו קל, שניים קשה, ואחד, גרינצווייג, מת. הוא היה דוד של אמילי, שנולדה שנה אחרי הירצחו. היא בת 25, לסבית שלדבריה לא יצאה מהארון "כי אף פעם לא הייתי בו", והייתה פעילה בשלום עכשיו ובמרצ מגיל צעיר.

תומר מינץ, בן 29, הוא (לצערו, אם הבנתי נכון) רק ידיד של אמילי. עכשיו הוא גם שותף פוליטי. גם זה פרופיל כיכר מובהק: נולד וגדל בקיבוץ דביר, היה פעיל בשומר הצעיר וגם נתן לתנועה שנת התנדבות לפני הגיוס. שירת ביחידה מובחרת ונשאר קצת בקבע, הלך משם להיי־טק. אבל קרייריזם לא סיפק אותו. הוא התגייס לעזור למרצ ועבד במטה ג'ומס בפריימריז, ובבחירות הארציות לקח חל"ת כדי לסייע למפלגה. הסיוע לא הצליח. מרצ הצטמקה לשלושה מנדטים.

את הספרון הכחול הוא קיבל במייל בזמן שהיה במילואים, קרא אותו על המחשב הנייד ("אני ירוק, לא מדפיס מה שלא צריך") ונרעש. הוא שלח אותו לאמילי. היא כבר הכירה את הטקסט וגם היא הייתה נרעשת. בינתיים הוא גם הלך לשיחה רצינית עם סבא וסבתא שלו. סבא הוא ההיסטוריון רב המוניטין מתתיהו מינץ. "הפרופסור אמר לי שזה הטקסט הכי חשוב שנכתב בשמאל בדור האחרון, לא פחות", הוא מספר. "דיברנו על זה שהמדינה הוקמה במציאות בעייתית, אבל לא צריך לחיות בהלקאה קתולית מתמדת בגלל זה. אף על פי כן, היה הכרח להקים בית לאומי לעם היהודי".
מעודד מהגיבוי של סבו, תומר הזמין את אמילי לבירה ושיחה על הוואקום בשמאל. "צריך לעשות משהו", הם אמרו זה לזו. הרבה אנשים אומרים זה לזו ולזה, על כוס בירה, ש"צריך לעשות משהו". וכך זה באמת נשאר גם במקרה של תומר ואמילי, במגירת "צריך עיון".

עד העצרת האחרונה לזכר רבין. בעצרת תומר בא לעזור בהפקה. "צריך לעשות משהו", הוא אמר לחמי סל, מפיק העצרת. סל נתן לו אלף עותקים של הספרון הכחול ואמר "לך תחלק לאנשים". "אבל לחלק עותקים לשמאלנים זה כאב ראש. לכל אחד יש דעה והוא רוצה להסביר לך אותה. אמרתי, איך אני אחלק אלף ככה? התקשרתי לאמילי שתבוא לעזור".

טקסט אלים
אחר כך סל הפגיש את תומר עם אלדד יניב. "אלדד אמר לי: אם אתה פה בשביל להחליף את השלטון, בוא נעשה את זה. אם לא, עזוב. אמרתי שאני פה להחליף את השלטון. זהו. אחר כך נפגשנו אני, אלדד ואמילי, ואז כבר התחילו להגיע תגובות מאנשים שקיבלו את הספרון בכיכר, וזה חיזק אותנו". בינתיים הם גם ישבו על עוד בירה ב"סטריט", לא רחוק מכיכר רבין, עם דבורה אברמזון ואמרו זו לזה וזו ש — איך לא? — "צריך לעשות משהו".
דבורה היא בפירוש לא קלישאת כיכר. היא בת 26, ממשפחה שחלקה מולדבית וחלקה קווקזית שהגיעה לכאן בעליית שנות ה־70 מברית המועצות. היא נולדה וגדלה בירוחם, והייתה ימנית בדעותיה, קרובה למפד"ל. זה עבר לה עם הזמן. היא הכירה את אמילי בקורס של צה"ל להכשרת מדריכות לבית התפוצות. אחר כך עשתה שנת שירות בפנימייה לילדים ממשפחות מצוקה, והמשיכה להתנדב באגודה להתנדבות בזמן שלמדה פוליטיקה וממשל ומחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון. שם גם הייתה פעילה במאבק הסטודנטים. גם היא כבר ראתה את הספרון הכחול, ולהבדיל מאמילי ותומר לא אהבה את מה שקראה. "זה אחד הטקסטים הבוטים והאלימים שראיתי. בעיקר לא אהבתי את ההשתלחות במשתמטי גיוס ובמתנחלים. אבל כן התחברתי למהות של הדברים", היא אומרת, "ורציתי להיפגש עם אלדד".

אז איך הייתם מגדירים את סדר היום הפוליטי שלכם?
"יש ארבעה עקרונות שהמסמך סובב סביבם: א. צמצום פערים, כלומר סוציאל־דמוקרטיה, ב. סיום הכיבוש וחלוקת הארץ עם או בלי הסכם, ג. שוויון אזרחי לכולם, יהודים וערבים, ד. מדינה יהודית ודמוקרטית. וכל אלה לא סותרים זה את זה, לדעתנו".
אמילי: "אפשר לומר שאלה ארבע יתדות שמחזיקות את אותו אוהל".
יוראי חושב שיש עוד משהו: "להיות בן אדם". יוראי רונן (25), היתד הרביעית, מגיע מקיבוץ שמיר בעמק החולה. אם היה צריך לסווג אותו בארכיון קלישאות השמאל, הייתי אומר ילד פרחים. קצת זרוק, עם קצת זקן, ונגד הממסד, מראש ובעיקרון. הוא למד בבית ספר דמוקרטי ניסויי ועזב אותו באמצע לטובת האקסטרני. התחיל בינתיים גם לימודים אקדמיים, שני סמסטרים במכללת תל־חי. חצי שנה עבד בתור עוזר חצרן בקיבוץ. אחר כך שנת שירות בקומונה של השומר הצעיר בבת־ים, שם התנדב בקפה מגדלור, פרויקט ניסיוני של מנהיגות נוער. התגייס עם גרעין של הנח"ל, לקח חל"ת אחרי הטירונות וגר בקומונה בפלורנטין. משם גם ערך את עיתון השומר הצעיר "על החומה", הבן הצעיר והיתום של "על המשמר" המנוח.
אבל יוראי לא אהב את הדידקטיות של השמו"צ: ההסתגרות מפני מי שלא מהתנועה, ההתעקשות על חולצה כחולה כל הזמן, האיסור לעשן. לא בשבילו. אלא שהוא גם לא רצה לחזור לצבא. החליט לנסוע להודו במקום.

משתמט? אתה צוחק. אחרי כל ההתלהמות של הספרון הכחול נגד השתמטות?
"היום אולי הייתי מתנהג אחרת, אבל בגיל 21 הייתי במצב שבו הייתי ואני שלם עם ההחלטה הזאת. אני לא מחפש כל הזמן הסברים, אבל אם אני פה אז כנראה זה כן משתלב איכשהו. יש בחוברת הרבה דברים אחרים. תראה, המצב של הפוליטיקה בארץ נהיה כזה מסריח שחבר'ה בגילי רואים תמונה של פוליטיקאי בעיתון וכבר מרגישים רע. כבר הרבה זמן שלא שמעתי פוליטיקאי מדבר בלי שהוא חשב קודם על איך זה יגרום לו להראות.
"חלק מהיופי במסמך הזה הוא שהוא משתלח וכן. אתה מתעצבן, והמסמך מתעצבן איתך", אומר רונן, שהקים ומתחזק את עמודי האינטרנט של השמאל הלאומי בפייסבוק ובאתרים נוספים. "רואים את זה בפרויקט שלנו באינטרנט: אנשים רוצים לשמוע את האמת ולהגיד את האמת".

אז איך הצטרפת?
"כשחזרתי מהודו התחלתי למלצר ודי מהר הבנתי שאני רוצה לפתוח עסק, כי להיות שכיר פה בארץ זה בלתי אפשרי. היו לי כל מיני רעיונות. בקיץ שעבר התחלתי להתעניין באינטרנט וברשתות חברתיות, והתחלתי לעשות כל מיני דברים בתחום הזה. הקמתי בהתנדבות עמוד לתנועה הקיבוצית, ובחור בשם אורי אופיר אמר לי לפגוש את אלדד יניב ותומר מינץ. אמרתי לו 'עזוב אותי משמאלנים, כבר הייתי שם'. אז הוא עבד עליי. הזמין אותי לפגישה על משהו אחר, ואלדד ותומר היו שם. אחרי שדיברתי איתם קראתי את הספרון הכחול, והחלטתי לעזור להם עם עמוד פייסבוק. מאוד התחברתי לזה בתור מי שראה את עצמו כשמאלני לשעבר. בעיקר העניין הכלכלי, קיום בכבוד, אבל לא רק".

למה שמאלני לשעבר?
"נראה לי שבמבצע עופרת יצוקה הרבה אנשים ישבו בבית והרגישו כמוני, שישראל לא יכולה לספוג טילים באופן קבוע, ושמחתי שצה"ל עושה את מה שהוא עושה. זה גרם לי לחשוב שאני לא שמאלני במובן שהייתי. השמאל הלאומי זה מקום שבו אתה יכול גם להצדיק את הזכות של ישראל להגן על עצמה, וגם לומר שאתה בעד סיום הכיבוש. ראיתי שנוצר אבסורד, שזה או להיות שמאלני, או להיות בעד ישראל".
דבורה: "אפשר גם לאהוב את צה"ל וגם לדבר על זכויות אדם, וזה לא סתירה".
אמילי: "זה לא משחק סכום אפס. זה לא שאם לי יהיו זכויות לאחרים לא יהיו. אני נגד כיבוש, אבל אני בעד זכותה של המדינה היהודית להתגונן. תפקידה הראשון של מדינה הוא להגן על אזרחיה, ולתת להם את הזכות ללכת לבית־הספר, ולא לשבת במקלטים, ולחיות ולעבוד".

השמאל השבטי
באחד הערבים הייתה פגישה של משהו כמו 35 אנשים על הגג של אלדד יניב. כולם צעירים. הדבר הראשון שהתרשמתי ממנו היה היעדר סרקזם, אירוניה, ציניות. וזה לא שלא היה שם הומור. היו דאחקות. אבל הווירוס המשתק הזה, הנטיה ללגלג על כל דבר עוד לפני שהוא נולד, לא היה שם.
מאחר שגדלתי בשמאל הישן, ההבדל בסוג האנרגיה בלט לי לעין. הייתי בהרבה הפגנות בכיכר שקודם קראו לה מלכי ישראל ועכשיו קוראים לה רבין. ראיתי איך השמאל שבעברו הרחוק רצה לשנות, הפך לשמאל שרוצה לצקצק בלשון. הוא מתכנס בכיכר לא כדי לשפר את פני ישראל, אלא כדי להזכיר לעצמו כמה הוא יפה ממנה ושונה ממנה. זה שמאל שמבסס את זהותו לא על יומרה להנהיג את ישראל, אלא על רצון להבדיל את עצמו מהמוני הישראלים נמוכי המצח, משחקי המטקות, מנפנפי המנגל, השמחים ביום העצמאות. זה שמאל עם אינסטינקט שבטי משתק: יותר חשוב לעשות רושם על שניים וחצי רדיקלים משמאלך, מאשר להזיז משהו. מי שרוצה להזיז משהו לא יכול להיות רק ציני ולא יכול רק להתבדל. שאלתי את תומר מה המטרה שלהם. השתכנעתי שהוא רוצה להזיז. "לעשות מהפכה", הוא אמר.

נשמע גדול, לעשות מהפכה.
"אז מה? שמאל אפקטיבי יכול לעשות את זה. עד היום שמאלנים שירטטו מעגל מסביב לכף הרגל שלהם, וכל מה שמחוץ למעגל הזה לא נחשב שמאל. אנחנו רוצים לקחת את הטקסט הזה, שאנחנו חושבים שרוב הישראלים יכולים להסכים עליו, ולהרחיב את המעגלים הציבוריים של השמאל גם לאנשים שלא הגדירו את עצמם כשמאל עד היום. וזה מרחב הרבה יותר גדול מזה שבין קדימה לחד"ש. בציבור הדתי לאומי למשל, אם אתה מגיע להסכמה על חלוקת הארץ, והרבה כבר מסכימים, אתה מגלה שעל כל השאר אתה מסכים איתם".
דבורה: "מפלגת העבודה יכולה להגיד שהיא סוציאל־דמוקרטית ושמאל, אבל היא לא מקדמת את האג'נדה הזאת בשום צורה, ומרצ לא מצליחה למשוך קהל מספיק רחב. אנחנו חושבים שצריכה לקום מפלגה שגם תדבר במונחים סוציאל־דמוקרטיים וגם תפעל מיד לחלוקת הארץ, עם או בלי הסכם".
תומר: "כולנו גדלנו בתנועת השלום. אבל כנראה שהמלחמה הלא נגמרת הזאת על השלום עוד תגרום לנו להפסיד את המדינה שלנו, בגלל שאין עם מי לעשות שלום, ואנחנו לא נחלק את הארץ עד שיהיה שלום. זה המלכוד של השמאל המסורתי, וזה מה שמשותף לג'ומס, ללבני ואפילו לביבי. שלושתם יחזירו את השטח תמורת שלום. אבל אם לא יהיה שלום, אז נמשיך לא לחלק את הארץ".
אמילי: "ואי חלוקת הארץ יביא למדינה דו־לאומית".

כן, אבל מה אתם עושים בפועל?
דבורה: "עד עכשיו עשינו כשלושים מפגשים בכל הארץ. שלושה בשבוע. אנחנו מגיעים לכל מקום שקוראים לנו ומנהלים דיון כדי לעורר את שיח השמאל מחדש. אנחנו פוגשים כל מיני אנשים, לרוב שמאלנים או אנשים שהגדירו את עצמם פעם כשמאלנים, וגם פגשנו אנשים שראו את עצמם כימנים ואמרו שאם זה שמאל אז גם הם שמאל. אנשים שפגשו אותנו הקימו צוותים באוניברסיטאות — העברית, בן־גוריון — ומתגבשות קבוצות ברחבי הארץ של אנשים שרוצים לקדם את הרעיון".
אמילי: "את רוב המפגשים לא אנחנו יוזמים. פונים אלינו ואנחנו באים. דרך הפייסבוק, שולחים אלינו מייל או מוצאים את הטלפונים שלנו באינטרנט".
יוראי: "בפעם הראשונה תנועה פוליטית מעלה את הטקסט המכונן שלה לאינטרנט ומאפשרת לאנשים לערוך אותו".
תומר: "הטקסט עלה לאינטרנט על פלטפורמה של וויקיפדיה, והקוראים מוזמנים לתקן אותו כדי שנגיע בסוף לטקסט שיבטא את המכנה המשותף הרחב של אנשים שמסכימים על העיקרים האלה".
תומר: "עכשיו אנחנו נערכים למבצע יום העצמאות. עד אליו אנחנו הולכים להפיץ 15 אלף עותקים של הספרון הכחול. אנחנו מוכרים אותו במארז יחד עם דגל מגנטי לאוטו, בשקל אחד, בכל חנויות צומת ספרים".
ומי מממן את כל זה? ספר ודגל לא עולים שקל.
"אלדד יניב".
כמה הוא שם?
"מאה אלף שקל".
ומה אתם מצפים מהמבצע?
"שלא יהיה ישראלי אחד שלא יידע מה זה השמאל הלאומי ולא יבין מה השמאל הלאומי רוצה. היופי של הטקסט הזה הוא שהוא פוליטי, אבל כתב אותו מחזאי. זה קריא. זה רגשי. אנחנו מרגישים היום שהפרוגרמה הפוליטית של השמאל הלאומי יכולה לשנות את המפה הפוליטית של ישראל, ולזה אנחנו מכוונים. שותפים בו לא רק שמאלנים אלא גם אנשים מהציונות הדתית, גם אנשים שבאים מהימין המתון, כי כשהשמאל מחזיר לעצמו את הדגל הוא גם יכול להחזיר לעצמו הרבה אנשים שעברו ימינה. זה המחנה שהקים את המדינה הזאת, וצריך להעיר אותו מחדש. זה מה שנעשה".

 הכתבה התפרסמה במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב 9.4.2010