גדי טאוב

גדי טאוב, ניו יורק (ספטמבר 2001, פורסם במוסף הארץ)

1.
כדי להבין את מה שקרה לאמריקאים בהתקפה על ניו יורק, צריך להתחיל רחוק מניו יורק. והדבר הזה, שזרים יכולים לתפוש אותו, אולי, אבל לא להרגיש אותו כמו שאמריקאים מרגישים אותו, התבהר לי פעם בחדות לא רחוק מעיירה קטנה, שבקושי נמצאת על המפה, מקום שנקרא וולבורג, במדינת וויאומינג. הגעתי לשם בנסיעה עם עיתונאי אחד, זקן וחכם. נסענו איזה מאה קילומטר בלי לפגוש נפש חיה, שלא לומר תחנת דלק. עם מחוג הדלק על הרבע האדום של הסקאלה, הגענו למה שנראה כמו ישוב קטן, כמה בתים, חנות "כללית" ומשאבת דלק אחת. שום דבר מסביב. איש אחד, לבן, יושב על כיסא של בר, ליד המשאבה, מגלף חתיכת עץ בסכין קומנדו. איש עם כובע בוקרים מוטה לאחור, סמל של שלווה ורישול במערבונים. רק כשכיבינו את המנוע – זה היה באמצע היום – אפשר היה להרגיש את עומק השקט מסביב, בין הגבעות הנמוכות, הצהובות מעשב יבש. כלב מעורב, בלי קולר, טנדר GMC אדום, מאובק. אחרי שהתרגלנו לשקט אפשר היה לשמוע מרחוק רדיו מתכתי בתוך החנות, מנגן תחנה מקומית. חלק גדול מארצות הברית הוא כזה. מרחב עצום וריק. המרחב שאנחנו מכירים אולי מ"איידהו שלי", מ"קפה בגדד". אני מזכיר את העיתונאי הזקן והחכם, מפני שבזמן שחיכינו שמכל הדלק יתמלא וקנינו בקבוקי מים בחנות, הוא אמר דבר פשוט, משהו שאנחנו קוראים או יודעים אבל לא מפנימים בקלות. בטח לא בישראל הלחוצה, אבל גם לא באירופה הצפופה והמצולקת. איך, הוא אמר, איך אתה משכנע את האיש הזה שהוא צריך לשלם מס הכנסה בשביל סיוע חוץ למצריים? מה לו ולזה?
כדי להבין מה עובר על אמריקה עכשיו, צריך לקחת בחשבון שמשהו מוויומינג נמצא בתשתית האינסטיקטים של ארצות הברית, אפילו בניו יורק הקוסמופוליטית. אפילו בבית הלבן. וזה המקום שבו פגעה ההתקפה על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון.

2.
האמריקאי ברחוב לא זקוק לפרשנים הפוליטיים כדי שיאמרו לו שמדובר לא רק ברצח המונים, אלא גם בהתקפה על סמלים. על סמל העוצמה הכלכלית ועל סמל העוצמה הצבאית. אבל מה שההתקפה הזאת עשתה הוא לא רק לזעזע את הסמלים. היא עשתה עוד משהו שהאמריקאי ברחוב והנשיא שלו בבית הלבן לא היו מוכנים לו. היא חיברה בין שני הסמלים. הנשיא הצעיר של אמריקה הוא דוגמא של הניסיון להפריד ביניהם. זה זרם עמוק, מרכזי, בתפישת העולם האמריקאית. ג'ורג' דבליו בוש הוא נציג של אנכרוניזם שהולך ונעשה יותר ויותר אבסורדי: הוא רוצה מדיניות כלכלית של גלובליזציה, שמשקיפה על העולם מניו יורק ומוושינגטון, ופוליטיקה של בדלנות שנראית הגיונית מכיסא ליד משאבת דלק, בכביש נידח בוויאומינג. ואולי גם שם כבר לא. גם האיש הזה, עם כובע הבוקרים, שומע רדיו, רואה טלוויזיה. ההתקפה הזאת מאיימת להבהיר את מה שבוש מבקש להכחיש. היא מחברת את הפנטגון ומשרד החוץ עם בנייני הבורסה. היא תזכורת שבעולם גלובלי שבו הבורסות של אסיה יכולות להפיל את הבורסה של ניו-יורק, מלחמה רחוקה יכולה להגיע אפילו למנהאטן. אין לבד. אין דבר כזה לערב את ארצות הברית כלכלית בכל מקום ולא לערב אותה פוליטית בשום מקום. גלובליזציה כלכלית, בסופו של דבר, פרושה שהביטחון של כל אחד הוא ביטחון של כולם.

3.
ההפרדה בין הפוליטי והכלכלי היא עניין ישן אצל האמריקאים, עניין עקרוני. הכלכלי הוא בעיני האמריקאים במובנים רבים היפוכו של הפוליטי. הם תופשים את עצמם כעם שוחר שלום בגלל, ולא למרות, שהם עם פרקטי וכלכלי. אירופה זה מקום שבו לאומנים ופנאטים דתיים נלחמו אחד בשני עד מוות, אפריקה זה עולם של שבטים שלא יודעים להתפשר, המזרח התיכון זה אזור שבו פונדמנטליסטים שוחטים אחד את השני, אסיה היא משכנן של ממשלות אותוריטריות שמתעקשות להלחם על כבוד לאומי. אבל אמריקה היא דוגמא לזה שכולם יכולים להסתדר. היא דוגמא לזה שכשאתה פרקטי – או כך מאמינה אמריקה – אתה מבין שמלחמות עד חורמה, על עקרונות שאי אפשר לראות בעניים או למשש בידיים, הם עניין לא משתלם. למה לך להרוג את השני כשאתה יכול למכור לו משהו במקום זה?
הלך הרוח הכלכלי של אמריקה – עיסקם של האמריקאים הוא עסקים – נולד בעצם מתוך התנגדות לפוליטי. אמריקה מרדה באמפריה הבריטית בשם החופש לעשות עסקים בלי מכסים ומסים, והאידיאולוגיה של השוק החופשי שימשה עוד מאז נגד התערבות של הממשלה במדיניות פנים, אבל גם נגד הפרעה פוליטית למסחר במדיוניות חוץ.Laissez-faire, laissez passe. , תנו לעשות, תנו לעבור. זה היה עניין מהפכני בזמנו. האירופאים חשבו שצריך לשלוט פוליטית בשווקים כדי להעשיר את הקופה האמפראילית והאמריקאים חשבו – גם לפני שאדם סמית' כתב את "עושר האומות" – שזה הפוך: כדי שהעסקים יפרחו צריך לסלק מהם את ידה של הפוליטיקה ולתת ליד הנעלמה לעשות את שלה.
כשההשקפה הזאת נלקחת בחשבון, אבל במתינות, כשהיא מניחה שכלכלה יכולה לפתור בעיות פוליטיות אבל לא להתנהל בלי פוליטיקה, יש לה הרבה כוח. תוכנית מרשל, למשל, הכסף ששפכה ארצות הברית לשוק הגרמני ההרוס אחרי מלחמת העולם השניה, הוכיחה את עצמה. ההנחה היתה שאם גרמניה תשתקם, אם היא תשגשג בתוך השוק של המערב, לא יהיה לה אינטרס לחרחר מלחמה כמו שהיה לה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל תוכנית מרשל ידעה שאין כלכלה בלי פוליטיקה, שהקמת השוק הגרמני על רגליו היא אקט פוליטי לא רק כלכלי.
כשאותה השקפה הופכת קיצונית, כשהיא מניחה שרק השוק מרפא והתערבות פוליטית היא רק מזיקה, היא מתגלגלת לבדלנות. ובדלנות הולידה יותר מאסון אחד בהיסטוריה של ארצות הברית. כך התנהל הרבה מהאימפריאליזם האמריקאי, מה שההיסטוריון וויליאם אפלמן ווילאמס כינה "אמפריאליזם אנטי קולוניאלי". לא מדובר רק בציניות, אלא גם באידאליזם. הרבה אמריקאים האמינו באמת ובתמים שהשוק החופשי יביא מזור ודמוקרטיה לכל. אלא שהאמונה שהוא צריך להתנהל בלי פוליטיקה, רק או כמעט רק בידי יזמים פרטיים, גררה אותם שוב ושוב לסכסוכים צבאיים. פעם ושוב במקום שמדיניות חוץ תסדיר את יחסי השוק, העסקים הפרטיים פלשו ראשונים לארצות זרות (הרבה פעמים בעידוד הממשל) ואחר כך גררו את מדיניות החוץ בעקבותיהם. כשנכסים של אמריקאים עמדו בסכנה (בדרום אמריקה, באוקיאנוס השקט, אפילו באסיה), נולדה מדיניות חוץ, כלומר הגיע הצבא. עסקים בין לאומיים בלי מדיניות חוץ, התברר, לא מונעים מלחמות, אלא יוצרים אותן.

4.
בוש הצעיר הוא לא הנשיא הראשון עם נטיות בדלניות. הבדלן הראשון היה הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון. גם וושינגטון רצה מסחר בין לאומי בלי קשרי מחוייבות בין לאומיים. כשבעקבות המהפיכה הצרפתית פרצה מלחמה בין אנגליה לצרפת, הוא מצא את עצמו הולך על חבל דק. הוא רצה להמשיך לסחור עם שתי המעצמות, ולא לבחור צד במלחמה. אמריקה הכריזה על נייטרליות.
אז, אמריקה היתה מדינה קטנה ושולית, שרק נולדה. היה טעם להזהר שלא להימעך בין שני ענקים. אבל כבר אז, כשאף אחד לא חלם על כפר גלובלי, הרעיון שאפשר להתבודד באמת, וגם לקיים סחר בין לאומי, היה מופרך. שלושת הנשיאים שאחרי וושינגטון למדו את זה על בשרם. ג'ון אדמס נאלץ להגן בכוח על הספינות האמריקאיות שסחרו עם אנגליה מפני התקפות צרפתיות, והסתבך במלחמה לא מוצהרת עם צרפת. ג'פרסון ניסה להשעות לגמרי את סחר החוץ האמריקאי בניסיון לשמור על התבדלות, וכמעט מוטט את יציבות השלטון בתוך ארצו, ומדיסון, שבא אחריו, נכנס בסופו של דבר למלחמה עם האנגלים. אפילו לוגית לא היו יותר אפשרויות לכשלון בתוך משולש הכוחות הזה. ואם מדיניות חוץ פעילה היתה הכרחית כבר אז, איך אפשר בלעדיה בעולם שהתכווץ לכפר?
הנקודה היא לא שכל מעורבות בין לאומית היא טובה. לא חסרות דוגמאות אחרות. אלא שבדלנות היא אף פעם לא טובה.

5.
מאז מלחמת וויטנאם יש נטיה לחשוב על כל מעורבות אמריקאית במונחים של אימפריאליזם. גם אצלנו לא חסרו אנשי מוסר שהודיעו, אפילו במלחמת המפרץ, שמדובר באימפריאליזם, שסדאם חוסיין היה נציגם של "נדכאי האדמה" כנגד המפלצת הקפיטליסטית הדורסנית של העולם הראשון. אפשר לחשוב על פי הקווים האלה רק אם לא מבינים את האינטרסים הממשיים של מעצמה בעולם המודרני, בעולם שבו אי-התערבות, שבו בדלנות מהסוג של ג'ורג' דבליו בוש, היא הפקרות, לא אחריות מוסרית. מלחמת המפרץ היתה גם מלחמה להגנה על האינטרסים של ארצות הברית בארצות שמיצרות נפט. נכון. אבל הדברים לא נעצרים כאן, ומי שעוצר כאן מתעלם מהאופן שבו חושבת מעצמה במסגרת שוק גלובלי. האינטרסים של אמריקה הם לא רק משחק סכום אפס מול אינטרסים אחרים, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להתנהג כמו סתם שודד דרכים. יש תחום רחב של שיתוף אינטרסים והראשון שבהם הוא יציבות. לאמריקה יש אינטרס ישיר, מרכזי, ביציבות. נשיאים כמו טרומן, או כמו ג'ורג' בוש האב, כמו פרנקלין רוזוולט, או כמו קלינטון הבינו את זה. הם הבינו, גם בלי התקפה על ישירה על ניו יורק, שסיכסוכים מקומיים הם לא רק בעיות מקומיות, שמשטרים קיצוניים הם סיכון לא רק לשכנים. לכן הם טרחו לגייס קואליציות, להקים בריתות, לישר קווים ולברר אינטרסים. ברית עם סוריה נגד עיראק, למשל, היא לא דבר פשוט לארגן, והיא לא יכולה להישען רק על "אימפריאליזם אמריקאי".
לא כל מה שעשו נשיאים דוגמאת בוש, או קלינטון, טרומן או רוזוולט, היה מוצלח. גם לא כל האינטרסים משתלבים. אבל הם חשבו על העולם במסגרת של אחריות פוליטית קולקטיבית, לא רק במסגרת של שוק חופשי "שם בחוץ". הם פעלו על סמך ההנחה שאין בדלנות פוליטית במציאות של מעורבות כלכלית וטכנולוגית הרס מודרנית.
התערבות אמריקאית היא לא רק שליחת צבא. יש גבול לכוח הכוח, יש מקרים שבהם הוא לא דרוש, ויש מקרים רבים שבהם הוא מביא נזק יותר מתועלת. הרבה פעמים התערבות היא מעשה אגרסיה חד צדדי, או פרי של היסטריה אידיאולוגית, או אגואיזם לאומי ברוטלי. אבל ההתערבות של קארטר (או של קלינטון) במזרח התיכון, למשל, היא דוגמא להתערבות שפניה לביטחון קולקטיבי. והיא הביאה ברכה גם למצריים וירדן, לא רק לישראל. במצב שבו גם הפלסטינים וגם אנחנו מתדרדרים להסלמה הולכת וגוברת, התערבות כזאת היא צורך בוער. עכשיו, יש לקוות, היא עשויה להיות בוערת לא רק לנו, אלא גם לארצות הברית. לא רק יאסר ערפאת פוחד מהתערבות כזאת, גם שרון, שלא לומר נתניהו, פוחדים ממנה. כל מי שלא עומד מאחורי פשרת ברק, בשני הצדדים, להימנע מבוררות. ככל שכיבוי סיכסוכים מקומיים הוא אינטרס אמריקאי, ככל שאמריקה היא כוח שמסוגל ורוצה לכפות פשרות, לא מופרך לומר שהם מייצגים את האינטרס שלנו ושל הפלסטינים יותר טוב מאיתנו. התמונה שלהם יותר רחבה. אפילו דו"ח מיטשל לבדו הוא הרבה יותר ממה ששני הצדדים בסיכסוך הישראלי ערבי מסוגלים כרגע לנפק.

6.
סטירת הלחי שחטפה הנטיה הבדלנית של בוש הצעיר היתה הפעם מצלצלת. בארצות הברית בדלנות היא לא היפוכה של מדיניות "אמפריאליסטית". דווקא הבדלנות לא ההתערבות היא נציגה בולטת יותר של אגואיזם קצר רואי. בדלנות ולא התערבות היא נסיגה מכל אידיאליזם. היא מבוססת לא על כבוד למדינות אחרות, או לתרבותו של "האחר", אלא על תחושת ביטחון עמוקה שאמריקה שוכנת לבדה ושום דבר לא יכול לפגוע בה.
לאמריקאים יש, אכן, תחושת ביטחון מסדר גודל שעמים אחרים כמעט לא מכירים. שני אוקיאנוסים, גבול עם מקסיקו וגבול עם קנדה נוסחים תחושה כזאת, שלא לדבר על העוצמה הכלכלית האדירה, ועל נפילת הגוש הסובייטי. לא רק בוויאומינג, גם בניו יורק ובקליפורניה, בחופים, אמריקאים יכולים לפחד מהרבה דברים, אבל לא ממלחמה בפתח הבית, לא מפלישה. פשע, התמוטטות כלכלית פרטית או לאומית, מהומות על רקע גזעי או אתני, זה כן. מלחמה לא.
אמריקה היא המקום הכי מרכזי בעולם, ואף על פי כן, מזג האוויר הוא נושא לכותרות ראשיות בחדשות. אף על פי כן, היא פרובינציאלית להדהים. אמריקאים לא יודעים שפות, לא מתרגמים הרבה ספרות, לא קוראים עיתונים זרים, לא רואים סרטים של אחרים, או מקשיבים לחדשות ברדיו זר. נדמה לפעמים שבשביל רובם הגדול, שלא יוצא אף פעם מתחומי היבשת, חו"ל – abroad – זה מין מקום נידח שבו מצטופפים כל מיני זרים.
חו"ל זה גם המקום שבו מתרחשות מלחמות. מאז 1814, כשהבריטים שרפו את הבית הלבן, כמעט מאתיים שנה, לא היתה התקפה ממשית על אמריקה הקונטיננטלית עצמה. (פלנגה מקסיקנית תקפה את העיירה קולומבוס במדינת ניו-מקסיקו, במלחמת העולם הראשונה, אבל ספק כמה אמריקאים זוכרים את האירוע המשונה הזה). אפילו פרל הרבור זה משהו שקרה רחוק מכאן, באמצע האוקיאנוס השקט. התקפה על ניו-יורק ועל וושינגטון – ניו יורק, ושינגטון! – זה לא נתפש. לא במקרה אנשים הסתובבו כאן המומים ואמרו אחד לשני שזה כמו בסרט. שזה מדע בדיוני. זאת לא אפשרות מתחום המציאות. גורדי שחקים בניו יורק התמוטטו בהתקפה מהאוויר?! זה אורסון וולס. זה אוליבר סטון. זה לא בתחום האפשרות. אבל אשליית הביטחון הזאת לא צריכה לחדור לבית הלבן. ולא מפני שהבית הלבן צריך לצפות שיתקיפו את בנייני התאומים (אם כי הוא כן צריך שיהיה לו מודיעין פחות רשלני, ומערכת התרעה שמבינה שנחטפו מטוסים לא רק אחרי שהם מתרסקים). מפני שמעצמה שהפכה למרכז העולם לא יכולה להתנהג כאילו היא גרה לבד בוויאומינג. היא לא יכולה להיות המרכז של השוק העולמי והכוח הצבאי המוביל, וגם לחשוב שהיא תתפנה לבעיות של אחרים רק כשיתחשק לה. כשיתחשק לה, זה עשוי להיות מאוחר מדי ומעט מדי.

7.
אבל לפני שמכריזים בוודאות שהבדלנות נגמרה, כדאי לזכור שהיא כבר נגמרה הרבה פעמים. יש לה היסטוריה ארוכה כדברי ימי ארצות הברית, והיא עיקשת ועמוקה. הבדלנות של וושינגטון מתה תחת מדיסון. הסתגרות שאחרי מלחמת האזרחים נגמרה במדיניות החוץ האגרסיבית של מקינלי וטדי רוזוולט, כשאמריקה יצאה להגן על האינטרסים הכלכליים שלה מחוץ ליבשת. הניסיון של ווילסון להשקיע כלכלית בחו"ל אבל להמנע מהתערבות פוליטית נגמר בסיכסוך עם מקסיקו ובכניסה למלחמת העולם הראשונה. הבדלנות של שנות העשרים התמוטטה במשבר הגדול ובכניסה למלחמת העולם השניה. המלחמה הקרה, או כך היה נדמה, נתנה את המכה הסופית לרעיון ההתבדלות, ואפילו אחרי נפילת הגוש הסובייטי, ממש עד הבחירות האחרונות, נדמה היה שלא נשארו כוחות בדלניים שמסוגלים להגיע לבית הלבן. נטיות הבדלנות של בוש הצעיר נראו לכן, כמו מין דז'ה וו מוזר.
אם בעולמו של ג'ורג' וושינגטון היה טעם לחשוב שמדינה קטנה, שרק נולדה, יכולה להאחז במסחר בין לאומי אבל להתייחס לסיכסוכים באירופה כאילו הם לא עיניינה, ב 2001 אין לרעיון כזה שום שחר. אם בוש יצא עכשיו רק לתפוש את האשמים הישירים, יתברר שההכרזה על סוף הבדלנות היתה מוקדמת. אבל אם הוא מתחיל להבין את מה שקרה, קשה לראות איך הוא ימשיך להסתכל על סיכסוכים בין לאומיים, על דליפת טכנולוגיה גרעינית, על פצעים פוליטיים פתוחים, על דיקטטורות שמפתחות נשק להשמדה המונית, כאילו אמריקה היא רק צופה במשחק פוטבול של אחרים.

8.
אחרונה. גם אם בוש יחליט להתערב, בעינייני עומק, לא רק בעינייני שטח, זה יהיה רק הצעד הראשון. מפני שבדלנות היא רק המכשול הראשון. ההחלטה להתערב רחוקה מלפתור את השאלה מה יכולה להיות מעורבות אפקטיבית. לכפות פשרות בסיכסוכים מקומיים זה ודאי צורך דחוף, אבל זה לכל היותר פתרון חלקי. הסיכסוך עם הפונדמנטליזם ועם המדינות שנותנות חסות לטרור לא נגמר רק בזה. מפני שהטרור יוצא לא רק מחיכוכים מקומיים אלא גם מיריבות יסודית יותר בין העולם הדמוקרטי השבע, והעולם השלישי הרעב. ככל שהרעב הוא הדלק שמניע את הסכסוך הזה, יהיה צורך לטפל ברעב. ככל שמצוקה מולידה את הכעס, לא כוח עיוור כמו בויטנאם אלא תבונה לטווח ארוך, כמו תוכנית מרשל, צריכה להיות השאיפה. כוחות השוק החופשי צריכים מסגרות פוליטיות נמרצות מפני שכשלעצמם, בניגוד לדוקטרינות של הימין האמריקאי, הם יוצרים גם אי-שוויון נורא, לא רק שותפות.
אבל על דרך שיתוף העולם השלישי בשפע של העולם הראשון, גם בהנחה שהעולם הראשון יפעל בנחישות בכיוון הזה – וגם זה עוד רחוק מלקרות – עומדים משטרים בעולם בשלישי שהזעם הוא בסיס כוחם. שחברת השפע היא בעיניהם התגלמות הרוע והשחיתות. לא צריך להניח שהם יאפשרו, גם לכוונות הכי אלטרואיסטיות, לשמש להם אחות רחמניה. אין דרך קלה לכפות שותפות, או דמוקרטיה, מתינות, או אפילו שפע. וכדאי להתכונן לאפשרות, בעולם שנשק גרעיני צומח בו ביותר מדי מקומות, שכשם שמקל לא יפעל בלי הגזר גם הגזר לא יכול לפעול כנראה בלי מקל, או לפחות איום במקל. הפוליטיקה תצטרך לנתב את השוק כדי לשבור את אי השוויון הקשה, אבל היא תצטרך גם לפעול בכיוון ההפוך, בצורת סנקציות, כלפי משטרים שממשיכים להוות מטרית מגן לטרור. זאת לא סתירה פשוטה. ולכן כדאי להתכונן למצב שבו דמוקרטיות יצטרכו לפעול בכוח, בקואליציות בין לאומיות גדולות ככל האפשר, כנגד מי שמוכנים להתאבד על איזו בירה בהפעלת נשק להשמדה המונית. רצוי להתעורר לאפשרות הזאת לפני שיהיה להם נשק להשמדה המונית, ומלחמה יזומה נגד משטרים שמאפשרים לצבאות אפוקליפסה להשיג נשק כזה, עשויה להיות הכרחית. רצוי שהפעמון הזה, שמצלצל עכשיו בוושינגטון, יעיר גם אירופה, אפריקה, אסיה והמזרח התיכון. צבאות מחתרת של גאולה דתית, או לאומית, או של נקמה עיוורת, מסכנים לא רק את ניו יורק, תל-אביב, או ברלין. הם מסכנים גם את ניו דלהי, את קהיר, את מוסקווה, בייג'ינג ואדיסאבבה.