גדי טאוב

מצער שמסעדת פוקצ'יטה קיבלה על עצמה, על פי הפירסומים, את הקביעה שהיא מפצה לקוחות על נזקי עישון פסיבי. אם היתה מפצה אותם על עגמת נפש, זה היה עניין אחד. אבל להודות שפוקצ'יטה גרמה להם "נזקי עישון פסיבי" זו קביעה מרחיקת לכת שספק אם תעמוד במבחן רציני.

כמו במקרה של חוקי היובש בארצות הברית, מדובר יותר בהיסטריה מוסרית מאשר רפואית (גם אז, אגב, הטענה היתה שהשתייה פוגעת בזולת, לא רק בשותה). בפרספקטיבה בטח נתפלא איך בעלי תפקידים בכירים, כמו ה Surgeon General, הממונה על הבריאות בארצות הברית, נסחפו להכרזות קיצוניות כל כך, כמו למשל שאין "שום כמות" לא מסוכנת של עישון פסיבי.

זה כשלעצמו היה צריך להדגים לנו שמדובר יותר בהיסטריה מוסרית, מאשר בשיקול דעת רפואי. שום כמות? לכל הרעילים בעולם יש סף שנחשב לא מסוכן, ורק לעשן סיגריות אין? מעניין. מפני שלאותה ממשלה פדראלית יש דווקא תקני בטיחות לגבי חומרים מסוכנים שיש בעשן הזה, כשהם לחוד. כמות המעשנים הדרושה כדי לחרוג מן התקנים הללו בחדר של שישה על שישה מטר לערך, אטום ללא אוורור, היא לעתים גדולה ללא פרופורציה ביחס לאפשרות התכולה של החדר (על פי הערכה אחת מעל 1000 מעשנים במקרה של מתיל-כלואוריד, כמעט 150,000 מעשנים במקרה של הידרזין, למשל). רוב הציבור לא מודע לזה, אבל האמת היא שהמחקר רחוק מהוכחה חד משמעית של חלק מן הטענות הצעקניות על "נזקי עישון פסיבי".

למעשה, "ה'מדע' השרלטני של עישון פסיבי", כפי שכינה את זה מאמר באתר הוושינגטון פוסט, מלא וגדוש בהצהרות שבסיסן מעורר שאלות. ניתן לתהות אם כל המצטטים את המחקרים בנושא אכן קראו אותם.

בין מאות המחקרים על עישון פסיבי, ישנם שניים נחשבים מאד מבחינת המתודולוגיה וגודל בסיס הנתונים. אחד נערך על ידי אירגון הבריאות העולמי על מדגם גדול באירופה, על פני עשר שנים, והשני נערך בקליפורניה, על מדגם ענק, לאורך ארבעה עשורים, על ידי ד"ר ג'יימס אנסטרום מביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה, וד"ר ג'פרי קאבט מאוניברסיטת המדינה של ניו יורק. המחקר של אירגון הבריאות העולמי פורסם ב 1998 והודה שלא מצא כל קשר סיבתי משכנע בין עישון פסיבי למחלות לב וסרטן ראות, והשני סיכם ש"התוצאות לא תומכות בקשר סיבתי בין עישון פסיבי לבין מוות הקשור לטבק" (אני מצטט ישירות מה British Medical Journal). התוצאות האלה נקברו על ידי התועמלנים, כמובן. לעומת זאת חלק מן המחקרים שהם כן מצטטים סובלים מליקויים מתודולוגיים חמורים ומוכרים היטב, והשימוש בהם הוא לעתים קרובות מניפולטיבי, או למצער, לא אחראי. הסטטיסטיקה, כפי שאמר כלכלן בריטי אחד, היא מדע שמאפשר לענות את המספרים עד שהם יודו. ירצו המענים מספיק, המספרים בסוף יודו. ובמקרה הזה, המענים מאד מאד רוצים.

אני מאד בעד התחשבות במי שהעשן שלי מפריע לו. אבל ההסתה שמנסה באותה הזדמנות לצייר אותי כרוצח תינוקות, שבאמצעותה לא רק מגנים על מי שאינם מעשנים שיוכלו לבלות באוויר צח, אלא אוסרים על מעשנים לארגן לעצמם בר משלהם – כל זה מתחיל להשמע לא כמו רדיפת צדק אלא כמו רדיפה. אז אולי הגיע הזמן לתביעה ייצוגית של המעשנים על הוצאת דיבה. אדרבא. נעמיד את הדברים למבחן רציני. אני מבטיח לכם נאמנה שתדהמו – לא פחות – לגלות מה באמת יש מאחורי חלק מן ההצהרות שמפריחים דוברי מסע ההשמצה הזה.