גדי טאוב

הבורגנות מעולם לא אהבה את הזנות. מפני שהזנות עוקפת את האמנה החברתית שדואגת לקשור את המין עם אחריות – עם אהבה, עם הורות, עם משפחה. אבל מאחר שהאמנה הזאת לא ניתנת לקיום במלואה, בורגנים בדרך כלל סובלים את הזנות בשוליים. סובלים, אבל ממררים את חיי הזונות כדי להזכיר להן את מקומן.

אל העויינות הבסיסית הזאת כלפי זונות הצטרף בהדרגה סוג מסויים של פמיניזם שתופס את יחסי המינים לא כאמנה אלא כהסכם שביתת נשק במלחמה מתמשכת. והוא לא מוכן לסבול את הזנות גם בשוליים. מפני שבעיניו הזונות הן פחות או יותר מי שחצו את הקווים אל מחנה האוייב – אל הגברים. עבור הסוג הזה של פמיניזם מפתה לראות את הזונות כבוגדות, אבל בגרסתו המעודכנת הוא רואה אותן כקורבנות. ואז הן לא בוגדות, אלא שבויות מלחמה. תינוקות שנשבו, כמעט פשוטו כמשמעו: גם תינוקות, כלומר פחות מבני אדם שלמים האחראים על גורלם, וגם שנשבו, בדרך כלל פיזית ממש. יש כמובן מי שבאמת נשבו. לזה אנחנו קוראים "סחר בבני אדם". אלא שהסוג הזה של פמיניזם לא מבדיל בין סחר לבין זנות סתם. בעיניו אין דבר כזה, זונות שהן לא תינוקות ולא נשבו.

התפישה הזאת היא עמדה קיצונית לגבי תופעת הזנות. אבל היא נעשתה אצלנו למין נרטיב הגמוני שאין עליו עוררין. מפני שיש לה לובי נמרץ ואפקטיבי שרכש מעמד של "מומחיות" בנושא, ובעצם כעין מונופול על האופן שבו נדבר עליו. המחוקקים קיבלו את עדותו על עצמו כקול המוסמך לדבר על, ובשם הזונות, ואילו העיתונות התעצלה ובמקום למלא את תפקידה, שיננה כתלמידה טובה את כל מושגי השיח הזה ואת כל טיעוניו, ועזרה להפוך אותו לתקינות הפוליטית החדשה. עד כדי כך בחריצות אימצה העיתונות את העמדה הזאת שהיא הצליחה להתעלם כמעט לגמרי ממהפיכה דרמטית שהתרחשה בישראל בתחום הזנות, ושרובנו לא שמענו עליה. המציאות השתנתה, אבל האג'נדה של הלובי הקיצוני נשארה. ובינתיים כלב השמירה של הדמוקרטיה הניח לשיירת האג'נדה לעבור מתחום התיאוריה לתחום החקיקה בלי להשמיע נביחה: בכנסת הקודמת עבר בקריאה טרומית, ויעלה שוב כנראה בכנסת הנוכחית, החוק שהלובי הזה מקדם – הטלת עונש מאסר על מי שרוכש שירותי מין.

הנרטיב התקין פוליטית על הזנות

אז מה בעצם אומר הנרטיב של הלובי הנמרץ שמאחורי החוק? יסודו בתפישה שמין בתשלום הוא סוג של אלימות נגד נשים, גם אם לא מתלווה למין עצמו אלימות ממש. זאת אומרת שלא רק זנות בכפייה, אלא גם זנות שאינה בכפייה היא דבר דכאני במהותו, ובעצם סוג של עבדות. למעשה, לפי הגרסה הזאת, לא תיתכן בכלל זנות מבחירה. זאת פיקציה שהמציאו גברים. גם כשנדמה לנו שמדובר בבחירה, מדובר בעצם בבחירה מדומה, שכן על פי שיטתם של תומכי הנרטיב הזה, מי שחושבת שהיא בוחרת בזנות בעצם פועלת מכוחה של טראומה מינית שעברה, ככל הנראה בילדות. ואם הזנות כשלעצמה היא אלימות כלפי נשים, מין אונס בתשלום, צריך לטפל בה כמו באלימות, כלומר באמצעות החוק הפלילי: עונש מאסר למי שאונס בתשלום, כלומר הלקוח. מכוח ההיגיון הזה עבר בשנת 1999 חוק כזה בשוודיה. ההנחה מאחוריו היתה שאימת המאסר תחסל את הביקוש, ואז ישוחררו הזונות מן העבדות.

אבל את הנרטיב הזה לא המציאו בשוודיה בסוף המאה העשרים, ושורשיו אינם, כפי שנוהגים השוודים להכריז, בענף הליברלי והפרוגרסיבי של התנועה הפמיניסטית. האגף הליברלי, עוד במאה התשע-עשרה, ביקש לשחרר נשים ממוסרנות שהכחישה את מיניותן ולתבוע חופש לעשות בגופן כרצונן. אחדות אף ביקשו למסד את הזנות. אבל בקוטב הנגדי, השמרני, עמד אירגון הנשים הגדול ביותר בארצות הברית אז, ה Women's  Christian Temperance Union (WCTU), ושם מקורותיו הרוחניים של החוק השוודי. בראש האג'נדה של אירגון זה היה האיסור על צריכת אלכוהול. הוא ראה בגברים, ובעיקר במהגרים ובני מיעוטים, פוטנציאל מתמיד לפריעת הסדר המוסרי, ושאף לקדם את זכותן של נשים להצביע כדי שיהיה להן כוח פוליטי למגר את חטאיהם של הגברים: שתיית האלכוהול, ההימורים, העישון, וצריכת הזנות. שותפיהן האמיתיים של נשות ה WCTU היו אנשי הימין הדתי. והברית הזאת שרירה וקיימת עד היום, במערב כולו, וגם אצלנו.

היו לשיתוף הפעולה הזה גם תוצאות חיוביות. שני צדדיו התגייסו בעשורים האחרונים כנגד סחר בנשים, ובנושא הזה חבר אליהם גם גורם שלישי: הפמיניזם הליברלי. אבל במעבר ממאבק בסחר לטיפול בזנות נפרדו שוב דרכיהן של הפמיניסטיות הליברליות מזה והשמרניות מזה. הליברליות עמדו על ההבדל בין סחר לבין זנות, ודגלו בבחירה אישית, והשמרניות גרסו שכל זנות, גם זו שאינה בכפייה, היא אלימות כנגד נשים.

הויכוח הזה הוא לא רק עניין תיאורטי. מפני שההצלחה הישראלית במיגור הסחר בנשים התבססה בעצם על האבחנה בין כפייה לאי-כפייה, וויתור עליה עלול להחזיר את הסחר. לכן כדאי לדעת, קודם כל, מה קרה בארץ.

 

זנות לעומת סחר בנשים 

מאז שנות התשעים של המאה שעברה ועד הלום עברה הזנות בארץ מהפיכה דרמטית. ישראל היתה פעם מרכז סחר בנשים, והיום, על פי דוברות משטרת ישראל, הסחר בנשים "מוגר". על שום פשע אחר, כך הדוברות, אי אפשר לומר שהוא מוגר. זה קרה לא כל כך מיוזמתנו כמו בגלל לחץ אמריקאי. אבל זה בהחלט הצליח. בשיאה הקיפה תופעת הסחר בישראל, להערכת המשטרה, כ 3000 נשים בשנה. המספר הזה לא נותן תמונה לגמרי בהירה, כי תחת הקטגוריה "סחר" מסווגות יחד שלוש תופעות נפרדות: האחת היא נשים שמגיעות לישראל כתיירות, במטרה לעבוד בזנות, ועובדות באופן עצמאי. השנייה היא נשים שידעו שהן באות לעבוד בזנות ועשו זאת באמצעות קבלן. כמו שיכול לקרות גם בענפים חוקיים (בבניה, בחקלאות, בעבודות סיעודיות) לעתים קרובות מעסיקיהן ניצלו אותן בדרכים מחפירות: דרכוניהן נלקחו מהן, החופש נשלל מהן, והן הועסקו בתנאי ניצול קשים. שני סוגים אלה הם בפועל הגירת עבודה לא חוקית. הסוג השלישי שונה מהם ונופל תחת ההגדרה המקורית של "סחר": נשים שנחטפו או פותו במרמה, הוברחו והוכרחו לקבל לקוחות בתנאי כליאה. אבל זנות מקומית שאינה בכפייה לא נכללת בהגדרת המשטרה לסחר, וזה לב העניין.

ישראל הצליחה לחסל את כל מה שהיא קראה לו "סחר" על ידי שילוב של שלושה אמצעים: הראשון הוא מדיניות הגירה קשוחה. נשים צעירות ממזרח אירופה התקשו לקבל ויזה לישראל, גם כתיירות. השני הוא רדיפה שיטתית של הסוחרים. והשלישי – וכאן נעוצה ההבחנה בין זנות לסחר – פשיטות קבועות על בתי זונות. בתי זונות ("מכוני ליווי," או "דירות דיסקרטיות" בז'רגון המכובס) אינם חוקיים בישראל. אבל המשטרה הניחה להם להתקיים בתחום האפור, כדי שלא ירדו למחתרת. כך אפשר היה לערוך בהם בדיקות שיגרתיות של תעודות זהות ולוודא שאין בעלות דרכון זר או קטינות בין העובדות.

כתוצאה מכל זה הסחר הפך לא משתלם. ולא רק בגלל שהוא נרדף ישירות, אלא גם בגלל שנוצרה מציאות כלכלית חדשה. חוקי ההיצע והביקוש, כשלעצמם, הם אדישים לשאלות מוסריות. אבל הם הפכו את הסחר ללא כלכלי. הברחה והחזקה בכוח של נשים דורשת כוח אדם והוצאות, והיא יקרה ביחס לבתי הזונות המקומיים. הסחר נוצח לא רק משום שהוא הפסיד בקרב עם החוק, אלא גם מפני שהוא הפסיד לזנות המקומית בתחרות הכלכלית. התוצאה היא שלמעט עשרות בודדות (שוב, לפי הערכת המשטרה) אין בארץ זנות בכפייה.

כפיה ובחירה

אז כאן נתקל הנרטיב הדומיננטי על הזנות בבעיה. איך אפשר לטעון שאין זנות מבחירה במציאות שבה אין, או כמעט אין, זנות בכפייה? התשובה היא, כאמור, שהבחירה אינה באמת בחירה. שכן, כך אומרים לנו, הזונות כולן, או כמעט כולן, נפגעו בילדותן פגיעה מינית, כגון גילוי עריות ואונס. ולכן גם אם בתודעתן העצמית הן בוחרות בזנות, בפועל זו תוצאה של סינדרום סטוקהולם: הן מזדהות עם האוייב. או בלשון פסיכיאטרית "הבחירה" היא תוצר של תסמונת פוסט-טראומטית.

בטענה הגורפת הזאת, שגם אותה קנו משפטנים מחוקקים ועיתונאים כפשוטה, היא בעייתית ביותר ממובן אחד. ראשית אין שום סטטיסטיקה מהימנה על נפח הזנות בישראל, לא כל שכן על הרקע הפסיכולוגי של כל העוסקות (והעוסקים) בה. זה לא אומר שהטענה אודות הקשר בין זנות לטראומה מינית מופרכת תמיד. בכלל לא. אבל כדי לבסס את הנרטיב שאין ולא יכולה להיות זנות מבחירה צריך לומר הרבה יותר. צריך לומר שכל, אבל כל הזונות כולן, הן פוסט-טראומטיות במידה קיצונית. וכאן הנתונים המובאים בשם המחקר – "רוב", "98%" "כמעט כל" – לא משכנעים. ראשית, חלק מן המחקרים האלה כה להוטים להוכיח את הטענה, שהם מכופפים את המתודולוגיה לטובת המסקנה המבוקשת. שנית, הם נוטים לבחור מדגם מתוך אוכלוסייה קיצונית – זונות רחוב בסאו-פאולו, או מרכז גמילה מסמים בסאן-פרנסיקו – ואז להתייחס לנתונים כאילו הם נכונים על כלל הזונות, כולל בישראל. אבל הזנות היא הרבה דברים. מנערות ליווי שמקבלות מאות או אלפי שקלים לשעה, או "מלכות" בתשלום, דרך עובדות עצמאיות בדירות, או בתי זונות שעובדים במשמרות, ועד זנות רחוב החיה מן היד לפה, או מן היד למזרק. מן הקבוצה האחרונה אי-אפשר להשליך על כל האחרות.

שנית המושג פוסט-טראומטי, שהפך אופנתי בשיח הפופולרי על פסיכיאטריה, נמתח מעבר למשמעותו המקצועית כדי לתמוך בטענה שאין בחירה. הנזקים הפוסט-טראומטיים של גילוי עריות ואונס בילדות יכולים להיות מזעזעים לא פחות מאלה שסובלים חיילים הלומי קרב, היושבים בבתיהם בתריסים מוגפים. אבל לא כל מה שמכנים בשפת דיבור "טראומה" מתאים לסיווג הזה. דברים קיצוניים פחות יכולים להשפיע על בחירותיו של אדם. הפסיכולוגים של נטלי מקלנן (נערת ליווי שעמדה במרכז שערורייה ציבורית בניו יורק בעשור הקודם) חשבו, למשל, שיש קשר ישיר בין זה שאביה עזב את הבית כשהיא היתה זאטוטה, לבין רצונה הכפייתי לוודא שכל הגברים כולם חושקים בה. גם זו טראומה, במובן היומיומי של המילה. אבל לא פוסט-טראומה במובן של הלם קרב. ואי אפשר לומר על מקלנן – שבהמשך התדרדרה לסמים והגיעה לכלא (היום היא מדריכת יוגה בעיר הולדתה, מונטריאול) – שזאת לא היתה בחירה. מדוייק יותר לומר שזאת היתה בחירה שהתבררה כרעה מאד. אבל הנרטיב השמרני לא מדבר על בחירה רעה, אלא על העדר בחירה. וכדי לומר שמישהו לא בוחר צריך בעצם לומר שהוא לא שפוי, לא מתפקד, לא אחראי למעשיו. בחוק הפלילי זאת הגדרה מאד קיצונית: כדי לפטור מישהו מאחריות פלילית צריך להראות אי-שפיות ממש. האם אכן כל אלפי הזונות עומדות בהגדרה כזאת של אי-שפיות? אפילו על ניצולי שואה אנחנו לא אומרים שהם לא יכולים לבחור את דרכם בעצמם, והם בהחלט פוסט-טראומטיים.

גם הטענה על אי-שפיותן של זונות היא לא חדשה. עד שנות השמונים של המאה העשרים הספרות הפסיכיאטרית הניחה שזונות אינן שפויות בדעתן ולכן צריך לרפא אותן. מה השתנה? הנרטיב הקיצוני של תומכי מיגור הזנות גם הוא אומר שהן לא שפויות אלא שהוא מוסיף שזה לא באשמתן. הן לא שפויות בגלל שגברים פגעו בהן. ולכן צריך לאשפז את הגברים – לחינוך מחדש, בתוכניות גמילה מזנות, או בכלא. שתי האופציות קיימות בהצעת החוק הישראלית.

זונות רבות לא אהבו את ההגדרה הישנה, ולא אוהבות את החדשה. כי בעצם אומרים להן שאף אחת מהן היא לא סובייקט אנושי מלא, הזכאי להחליט על גורלו. במקום זה יש קבוצה נאורה שהיא האפוטרופוסית הזמנית של רצונן החופשי. כך בדיוק זה קרה בשוודיה: זונות ניסו להתאגד נגד החוק, אבל ההסתדרות השוודית סירבה לקבל אותן כאיגוד מקצועי, והפרלמנט סירב לשמוע אותן. אחרים מונו לדבר בשמן.

אחת הסיבות שהענקנו ללובי למיגור הזנות בישראל את הסמכות לדבר בשם הזונות היא שיש ביניהן מי מפעילות מעונות לזונות רחוב. זה דבר מבורך ומעורר כבוד. צריך לתמוך בו ציבורית ולממן אותו מכספי מסים. אבל מעבר לפעילות צדקה חשובה זו, זונות הרחוב החוסות שם הפכו לייצוג הבלעדי של הזנות. חברי כנסת ועיתונאים מובאים לסיורים שם, ונשים מן המעונות האלה באות לוועדות הכנסת לספר את סיפוריהן, שהם אכן קשים ולא פעם מסמרי שיער. עד כאן זה בסדר גמור. זה מפסיק להיות בסדר רק כאשר כל מי שאינה כזאת מושתקת בטענת "התודעה הכוזבת". וגם זה קורה בוועדות של הכנסת ובעיתונות.

וכך הגענו למצב המוזר הזה: קיבלנו על עצמנו את הרעיון שקבוצה קטנה, משכילה ומיליטנטית, זכאית לדבר בשם אלפים שהוכרזו, בניגוד לרצונם, כבלתי כשירים לדבר בשם עצמם. מספיק חיפוש קטן באינטרנט כדי לראות כמה התאגדויות של העובדים והעובדות בזנות בעולם מוחות נגד הדבר הזה.

היינו יכולים להימנע מכל זה, אם במקום שהמדינה תתעקש לומר, כגרסת חסידי החוק, שזנות לא יכולה להיות בחירה, היא היתה אומרת שבעיניה – בעיני המדינה – הזנות היא בדרך כלל בחירה לא טובה. זאת עמדה שונה מאד, ונגזרת ממנה מדיניות שונה מאד. ואז הרבה ממה שנראה סתום היה מתבהר. למשל שלא דרוש נימוק פסיכולוגי מפוקפק, הגוזל מהזונות את השפיות, כשדי בנימוק הכלכלי כדי לבסס בחירה שפויה (גם כשהיא לא משמחת): הזנות היא דרך להתפרנס, לא עבדות שאין עמה שכר. ואם כך, אז היינו רואים, למשל, שכל עוד מתקיימים פערי שכר עצומים כמו בישראל, הפיתוי ישאר גדול להרוויח כסף רב בזמן מועט בזנות על פני כסף מועט בזמן רב בעבודות נקיון, למשל.

אבל עד שיצומצמו הפערים – חזון רחוק כנראה – יש מה לעשות גם בטווח הקצר. אפשר להציע אלטרנטיבות כלכליות, למשל בדמות הכשרה מקצועית. אפשר להציע גישה לשירותי הרווחה הקיימים. לנרקומניות אפשר להציע גמילה ותחליפי סם. כך או כך, הניסיון של חסידי "מיגור הזנות" לסתום את אפיקי פרנסתן של הזונות בלי להציע להן אלטרנטיבה כלכלית הוא וודאי לא פתרון. דווקא מי שסבור שהחוק ימגר את הביקוש למין בתשלום היה צריך להציע פתרון לזונות ביום שאחרי. אבל החוק המוצע לא כולל אלטרנטיבות כאלה. הוא עוסק רק בשיקום המוסרי של הלקוחות. ובתוך כך הרטוריקה על "עבדות" ו"אי-בחירה" יוצרת את הרושם שדי ב"שחרור".

הניסיון השוודי 

אבל על מה נסמכת ההנחה שהחוק אכן ימגר את הביקוש? ההוכחה לכך, אומרים לנו, נמצאת בהצלחה של החוק בשוודיה, שם הוא בתוקף כמעט עשור וחצי. גם את זה בלעה העיתונות בלי לבדוק.

טענת ההצלחה מתבססת על הכרזות חוזרות ונשנות של ממשלת שוודיה, המתגאה בחוק כמהלך פרוגרסיבי והומניטרי. הדוגמא האחרונה היא דו"ח שהגישה הוועדה בראשות אנה סקרהד (הממלאת תפקיד משפטי דומה למבקר מדינה אצלנו), ב 2010. הדו"ח ביקש להעריך את תוצאות החוק, במלאת לו עשור. בהתחלה פורסם באנגלית רק סיכום קצר של המסקנות. אתר של ממשלת שוודיה, גם הוא באנגלית, ידע לספר שהדו"ח הראה ש"לחוק היו התוצאות המקוות". הדו"ח קובע, נאמר שם, שנפח הזנות בשוודיה, בהשוואה לארצות אחרות "לפחות לא גדל". זנות הרחוב ככל הנראה הצטמצמה, אבל לא ידוע כמה ממנה עבר אל מאחורי דלתיים סגורות, בזכות הטלפונים הניידים והאינטרנט.

אי גידול בנפח הזנות זה לא בדיוק "התוצאות המקוות" מחוק שהתיימר למגר את תופעת הזנות. אבל גם המסקנות הצנועות האלה התבררו כלקויות – יותר אידיאולוגיה מעובדות. חוקרים קוראי שוודית מיהרו להצביע על כך שהנתונים בדו"ח המלא אינם תומכים במסקנות שפורסמו באנגלית. על סמך מחקרים אלה מסכמת אן ג'ורדן מ'המרכז לזכויות אדם וחקיקה הומניטרית' באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון, ש"בשלוש עשרה השנים מאז נכנס החוק לתוקף ממשלת שוודיה לא הצליחה להוכיח שהחוק הוריד את מספר הקונים או המוכרים או עצר את הסחר בבני אדם". דו"ח אחר, של האו"ם, קובע ש"יש מעט עדויות לכך שחוקים פליליים לגבי תעשיית המין מפסיקים את הביקוש או מורידים את מספר העובדים במין. לעומת זאת, כולם יוצרים אווירה של פחד ודוחקים את עובדי המין לשוליים… כפי שכבר ידוע, הגישה של הפללת הלקוחות פוגעת בסופו של דבר בעובדי המין".

אל מול חוסר היכולת לבסס אפילו את הטענה שנפח הזנות לא גדל, הספרות המקצועית וההתארגנויות של עובדי המין עצמם ברחבי העולם, מלאים באזהרות לגבי סכנותיו הרבות של החוק. החוק דוחק את הזנות למחתרת. הוא הופך את הזונות חשופות יותר לאלימות וניצול, הוא מגביר את תלותן במתווכים וסרסורים, ומרחיק אותן מעזרה משטרתית, רפואית, וסוציאלית. הוא מפחית את השימוש באמצעי מניעה שכן נשיאה והחזקה של אמצעי מניעה הופכים ראיה לעברה פלילית. נוסף על כך מאחר שהזונות עצמן הן בדרך כלל העדות היחידות לקיומה של העבירה, הן הופכות מטרה להטרדה משטרתית. ולא פחות מדאיג, בדומה לחוקי היובש באמריקה, דחיקת ענף שלם לידי גורמים עבריינים, מגדילה את נפחו וכוחו של הפשע המאורגן.

אשר לסחר בבני אדם, כפי שראינו מן הניסיון הישראלי, החוק עלול לפגוע קשות במאבק נגדו. ככל שהזנות תידחק מן הצללים למחשכים, כך יהיה קשה יותר לפקח על מה שקורה שם. גם לזה יש עוד אספקטים, מזהירה הספרות המקצועית: הלקוחות, שהם לעתים קרובות מקור האינפורמציה על סחר, יירתעו מלדווח עליו אם בכך יפלילו את עצמם.

כל הדברים האלה כמעט אינם מגיעים אצלנו לדיון ציבורי. הם היו יכולים לעלות לדיון לו היתה העיתונות עושה אפילו רק את הדבר הפשוט הזה: להקשיב לזונות, לא רק לדוברות במינוי עצמי בשמן. אז היינו לומדים קצת על מה מטריד אותן. ויש הרבה, גם מעבר להצעת החוק להפללת הלקוחות. בישראל יש שורה של חוקים, שאומנם לא מפלילים את הזנות עצמה, אבל מאפשרים לרשויות למרר את חיי הזונות. האיסור על השכרת מקום לצורכי זנות מאפשר למשטרה לזרוק אותן מדירות שהן שוכרות, ישר לרחוב. החוק האוסר על צד שלישי להנות מרווחיי זנות – במקור חוק נגד סרסרות – לא מאפשר להן לשכור שמירה, או לעבוד יחד (שכן אז לפי החוק השומר הוא סרסור, או שהן מסרסרות זו בזו) או אפילו לחיות עם בן זוג (שכן אז חשבון בנק משותף הופך את בן הזוג לסרסור). שוודיה היא לא היחידה שמחוקקת בענייני זנות. ואם היינו פוקחים עיניים ואוזניים ומתעניינים קצת, היינו מגלים שיש הרבה שינויים אחרים בחקיקה סביב זנות בעולם – כאלה שנותנים מענה לבעיותיהן של זונות, לא רק סיפוק מוסרני. אז אולי הגיע הזמן שניקח דוגמא גם ממקומות כאלה, לא רק המהמקורות שהלובי למיגור הזנות מפנה אותנו אליהם.