טובת הזונות קודמת
נדמה לי שיש איזה בלבול מושגי מתמיד באופן שבו אנחנו דנים בזנות. אני רוצה לנצל את הוויכוח הרציני שהתפתח כאן, כדי לנסות להבהיר את מה שאני חושב שמתערפל. אבל לפני הכל, מן הראוי שאבהיר לא רק למה אני מתנגד, אלא אציב את עמדתי הבסיסית בצורה ברורה, אם גם בקיצור נמרץ.
היא מתחילה מזה שאינני מאמין שאפשר למגר את הזנות. הקומוניזם הסובייטי האימתני לא מיגר אותה. חברות פונדמנטליסטיות, מוסלמיות ונוצריות כאחת, לא מיגרו אותה. ובמערב הדמוקרטי, גם מקומות שבהם הפלילו הן את הלקוחות והן את הזונות, תחת עונשים כבדים, כמו ברבות ממדינות ארה"ב, לא מוגרה הזנות. בהנחה שהזנות תמשיך להתקיים, מדיניות הומאנית צריכה, בעיני, להתרכז בשלושה דברים: א. להילחם כנגד הכפייה בתעשיית המין (יש לישראל הצלחות מרשימות בתחום הזה); ב. לפעול להקטנת האילוצים שמובילים לבחירה בזנות (הפערים הכלכליים הקשים בישראל מקשים על זה); ג. להגדיל את האפשרויות של מי שרוצה בכך לצאת ממעגל הזנות (המדינה אינה עושה מספיק, ודווקא חלק מחסידות מיגור הזנות עושות באמצעים דלים הרבה לשם כך).
ואחרי כל זה, צריך לקחת בחשבון שעדיין תהיה זנות. גם בשוודיה שבה יש מדינת רווחה מפוארת (בצד חוק להפללת הלקוחות), עדיין יש זנות. לרוב האנשים קשה לדמיין מצב שבו אדם יעדיף זנות על פני עבודות אחרות, אבל לרובנו קשה לדמיין גם איך מישהו יבחר להיות פתולוג משטרתי ולנתח גופות מהבוקר עד הערב. לפני שהמחוקק מתעניין במי שבוחר, הוא צריך לדאוג שמי שלא בוחר לא יאלץ לעבוד בזנות.
אפשר לחלוק על העמדה הזאת. אבל נדמה לי שגם בין מי שחולקים עלי, רבים יסכימו לפחות לזה: שהדיון צריך להתנהל ברוח הפילוסוף של המוסר ג'ון רולס, על סמך רווחתה של הקבוצה הפגיעה ביותר – הזונות עצמן.
אבל מכאן ואילך, דווקא הדבר הזה מיטשטש. כי למראית עין טובת הזונות הן מרכז הדיון – גם בוועדות הכנסת, גם בעיתונות, וגם בפולמוס הנוכחי. אבל מראית העין מטעה, וגם הוויכוח הנוכחי, נדמה לי, מדגים את זה.
יש לפחות שני דברים משותפים למאמרים שמבקרים את התנגדותי לחוק הפללת לקוחות הזנות. הראשון הוא שגם ד"ר יקי מנשנפרוינד וגם ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי מבססים את עמדתם על כך שהזנות משפילה נשים. השני הוא ששניהם אינם מתייחסים לטענה המרכזית שלי נגד חוק הפללת לקוחות הזנות, והיא שהחוק יפגע קודם כל בזונות עצמן. ויש קשר, נדמה לי, בין מה ששניהם אומרים, למה ששניהם אינם אומרים.
אנחנו רגילים כל כך לשמוע את הטענה שהזנות משפילה נשים, שאנחנו לא תמיד מקפידים לזכור שיש כאן שתי טענות נבדלות. הראשונה היא שהזנות משפילה את הזונה, משום שמין מסחרי הוא חיפצון של גופה. השנייה היא שעצם קיומה של הזנות משפיל את המין הנשי, משום שהוא מבסס את תחושתם של גברים שגוף האישה הוא מכשיר להנאתם, או בקצרה, הזנות מחפיצה את המין הנשי. הקשר בין השתיים מובן: מאחר שהזנות מחפיצה את גוף הזונה, ומאחר שהזונה היא אישה (בדרך כלל), הזנות מחפיצה את הגוף הנשי באשר הוא.
מה שפחות מובן מאליו הוא שלהבדל בין הטענות יש השלכות חשובות, וזה מתברר מרגע שפורטים את התיאוריה למדיניות. אז מגלים שהחוק להפללת לקוחות הזנות שואב את תנופתו האידיאולוגית מהטענה השנייה, שהזנות מחפיצה את המין הנשי. זה לא תמיד ניכר, בגלל שהרטוריקה של חסידי החוק מתמקדת ברובה דווקא בטענה הראשונה – שהזנות משפילה את הזונה (וכך זה אכן בשני מאמרי הביקורת נגד עמדתי). אבל אם עיקר הרטוריקה הוא על השפלת הזונה, למה בכל זאת אני חושב שהמוטיבציה היא בטענה שהזנות משפילה את הנשים בכלל? הבנתי את זה בהדרגה מתוך ניסיון מסויים שרכשתי בוועדות שעוסקות בסוגיה. אני, ואחרים, הצגנו בפני חברי וועדות בכנסת ובמשרד המשפטים נתונים על כך שחוק הפללת הלקוחות פוגע בעיקר בזונות עצמן. נפח הזנות, אמרנו, לא יורד, הוא רק יורד למחתרת. ובמחתרת כוח המיקוח של הזונות מול לקוחות, רשויות, סרסורים, וגובי דמי חסות מתכווץ. זונות רחוב שמרוכזות בדרך כלל באזורים מסויימים, נדחקות לעבודה לבד באזורים נידחים עוד יותר, ושם איש לא ישמע אותן צועקות אם יותקפו. אמצעי סינון הלקוחות מצטמצמים, בין שזה ברחוב, באמצעות שיחה קצרה בחלון המכונית, ובין שבליווי באמצעות פרטים מזהים ורשת של המלצות לאישור לקוחות טובים ואזהרה מפני רעים. בתי הזונות יתחבאו במחשכים ויתרחקו מהישג ידה של המשטרה, ואז אי אפשר להזעיק אותה במקרים של תקיפה ואונס – יישארו רק העבריינים שיגנו על הזונות. השימוש באמצעי מניעה ירד, מפני שנשיאתם הופכת לראיה מפלילה. נוסף על כל זה, הזונות הופכות מטרה להטרדה משטרתית, מפני שבדרך כלל הן העדות היחידות לעברה. ועוד לא דיברנו על אבדן היכולת, שישראל הכירה בה חלקית, להגן על זכויותיהן כעובדות. אז החוק אמנם מפליל את הלקוח, לא את הזונה, אבל הוא מסכן פחות את נפשו, והרבה יותר את נפשה. הלקוח מבקר במחתרת רק לפעמים. הזונה תצטרך לחיות שם.
יש שפע ספרות על הנזק שגורמים חוקים כאלה לזונות, במחקר, בדו"חות של האו"ם, של אירגוני זונות, של אירגוני זכויות אדם. אבל המפתיע הוא, שכל הנתונים האלה לא עשו רושם על וועדות חדורות באידיאולוגית מיגור הזנות. הוועדות עצמן, לרבות תת-הוועדה למלחמה בסחר בנשים, שבכנסת הקודמת היתה בראשות ח"כ אורית זוארץ (היא גם זו שהגישה את הצעת החוק בקדנציה שעברה) גם לא טרחו להפעיל את מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כדי לקבל תמונה של הידע הקיים. זה נראה לי, בהתחלה, מוזר. למה חסידי החוק, המדברים על כבודן, אנושיותן, וטובתן של הזונות, לא מודאגים מההשפעות השליליות המתועדות שיש לחוקים כאלה עליהן? אז התשובה היא שככל הנראה יש כאן שיקול שגובר על כל זה. למקדמי החוק חשובה קודם כל הצהרה כנגד עצם קיומה של הזנות. הם מאמינים בכל לב שהזנות היא פגיעה במין הנשי בכלל, והם מוכנים, כך נדמה, לתבוע את העלבון הזה מן הגברים גם במחיר פגיעה בזונות עצמן.
הרטוריקה הזאת מציבה, לכאורה, נשים מול גברים. אבל הצעת החוק עצמה חושפת דווקא ניגוד בתוך מה שנראה כמחנה מגובש של נשים: נשים יותר פגיעות עלולות להיות מוקרבות על מזבח האג'נדה שמקדמות נשים מבוססות ומשכילות. הרטוריקה הדרמטית על קורבנות והצלה מרכזית כל כך כי היא יוצרת את הרושם שהחוק יעזור לזונות, ובכך היא מסתירה את העובדה שהאינטרס של נשים מבוססות גובר כנראה על זה של הזונות.
ומכאן עוצמת הכעס על כל מי שכופר בזה שהפללת הלקוחות תועיל לזונות. ראיתי את זה לא פעם ולא שתיים – מי שכפר בעיקר, גברים ונשים, זונות ושאינן זונות, נענה לרוב בדה-לגיטימציה של הדובר, במקום תשובה לדברים. אם אתה גבר, אתה דואג לעצמך ולחבריך; אם את זונה, את סובלת מדיסוציאציה פוסט-טראומטית ולא יודעת מה את שחה; אם את פמיניסטית מהסוג הליברלי, את בוגדת.
ואם עוד חסרה בזה אירוניה, אז באותה הזדמנות שוב משפילים את הזונות. אולי נדמה לחסידי החוק שהם מצאו דרך לבזות את הזנות בלי לבזות את הזונה, אבל אין דרך כזאת. מי רוצה שיגידו לה שהיא לא סובייקט אנושי מלא שאת דעתו על עצמו ראוי לכבד? מי רוצה שיגידו לה שהיא איבדה "צלם אדם" כדברי ד"ר לדרמן-דניאלי? לא פלא שהדבר מקומם את שלי, במאמרה "מקצוע כמו כל מקצוע אחר". והיא לא לבד, כמובן. לחסידות מיגור הזנות, כותבת ניקי תומס, בעצמה זונה, ולשעבר יושבת ראש אירגון עובדי המין של קנדה, "אין מושג כמה מעליב ומתנשא הדבר בשבילנו שיגידו לנו שאנחנו לא מסוגלות להחליט בשביל עצמנו. …הצורך הנואש שלהן להשתיק אותנו רק מנציח את האלימות שנשים ממשיכות לחוות."
המחזה הזה חוזר על עצמו שוב ושוב בוועדות שעוסקות בנושא. אל הוועדות מגיעים, אם אפשר להתבטא כך, שני סוגים של זונות – "טובות" ו"רעות". ה"טובות", שהן רוב הנוכחות, הן אלה שבאות עם ומטעם חסידי מיגור הזנות. מדובר בנשים שעברו גיהינום ממש, ורובן, אולי אפילו כולן, נרקומניות לשעבר שעסקו בזנות רחוב. סיפוריהן קורעי לב ממש, ומאבקן להשתקם מעורר כבוד בכל קנה מידה. הרושם שדבריהן משאירים הוא עז. עכשיו, על הרקע הזה מופיעות הזונות ה"רעות", אלה שבאו מטעם עצמן להשמיע קול נגד החוק, או לומר שהן בחרו במקצוען ומבקשות שיניחו להן להתפרנס ממנו. ואז לא פעם אנשים מבוססים, משכילים, בעלי כוח והשפעה, מבטלים את דעתן, או גרוע מכך, משתיקים אותן בדעתנות. אנשים, שמאחר שאינם יכולים לדמיין את עצמם בוחרים במקצוע הזה, מודיעים להן שאין ולא יכולה להיות בחירה כזאת.
גם בעיתונות, כמו בוועדות של הכנסת, שבהן נשמע בעיקר קולן של הפגועות ביותר, האסטרטגיה הרטורית העיקרית של חסידי החוק נשענת על הפלגה בתיאורי הזוועה. במובן הזה מאמרה של ד"ר לדרמן-דניאלי הוא דוגמה אופיינית. כמעט, הייתי אומר, יש לזה נוסחה, ולדרמן-דניאלי יישמה אותה בנאמנות. מתחילים בציטוט, בגוף ראשון, של זונה שעברה חוויות מזעזעות. גוף ראשון, כי כך מבססים אותנטיות. אין לי ספק שהציטוט שבו פותחת לדרמן-דניאלי את מאמרה, ציטוט הלקוח מספרה של ענת גור "מופקרות: נשים בזנות", אכן משקף חוויה אותנטית. אחרי הציטוט, ממשיכים לתיאורים דרמטיים, שמעצימים מאד את תחושת הזוועה, ושבהם אפילו המספרים אינם אמורים לייצג אמיתות, כך נדמה, אלא גם הם עצמם הפלגה מטאפורית. הזונות מתקיימות, היא כותבת, "בתוך עולם שבו הן הופכות לשלד אדם שמיש עבור גברים וצרכיהם". הן חוות "התקיימות בגוף שנחדר על-ידי עשרות רבות של גברים זרים בכל לילה". לא רק עשרות, אלא עשרות רבות. ובכל לילה. המספרים האלה הם בהחלט עוצרי נשימה, ואני לא יודע מאיפה הם לקוחים. לדרמן-דניאלי אינה אומרת. אבל היא גם לא מרגישה, כנראה, שיש צורך לדייק.
עכשיו היא יוצרת את הרושם, לא רק שחוויות זוועתיות הן אותנטיות, אלא שרק הן אותנטיות. אלה, ורק אלה, פניה של הזנות. למעשה, כל תיאור אחר נחשב לפרי דמיונם של מתנגדי החוק או במקרה הטוב, לנתון שולי וזניח. ואז אפשר לעבור לתאר את עמדת מתנגדי החוק, ומציגים אותה כאילו הם אמרו את ההפך הגמור מן האמת "האותנטית" האחת שאין בילתה, כאילו הם טענו שהזנות כולה היא רק מימוש נפלא של חירות האישה לעשות בגופה כרצונה. ולסיום, וגם זה לא נדיר, אפשר להוסיף קצת תבלין אד-הומינם, ולרמוז שמתנגדי החוק, במקרה הזה אני, באופן אישי, הם בעלי אינטרס בהמשך הניצול. לדרמן-דניאלי עושה זאת, יאמר לזכותה, בעדינות יחסית (אם כי על בסיס טעות: בניגוד למה שהיא אומרת גיבור הספר שלי, כמו בן דמותו במציאות, דווקא איננו בעלים של מועדון חשפנות). אבל לא הפרטים חשובים, אלא שדברים כאלה חוזרים על עצמם בדיון הזה, ויש להם אפקט מצטבר: זה משתיק אפקטיבית את רובם המכריע של הגברים. כי קשה להוכיח שאין לך אחות, ומי רוצה שיצביעו עליו כחשוד ברמיסת שלדי אדם ובגזל צלמם?
אז הנה כל המבנה הרטורי כולו: הזנות היא תמיד אך ורק זוועה; גברים מחוללים את הזוועה הזאת לנשים; החוק ירתיע את הגברים מלחולל אותה; מי שמתנגד לחוק מכחיש את הזוועה מפני שהוא רוצה להמשיך אותה. מה יותר פשוט מזה? עד שאתה גומר לקרוא מאמר כזה, רשמי הזוועה כל כך עזים, והרצון לנקום בגברים המחוללים אותה כה מובן מאליו, שאתה שוכח שכל המבנה הרטורי הזה לא עסק בעניין עצמו. מעולם לא התכחשתי לזה שיש זנות שהיא זוועה אנושית איומה, ותיאורים דרמטיים של הזוועה הזאת לא מפריכים את עמדתי. לעומת זאת כן טענתי שחוק הפללת הלקוחות יגדיל, לא יקטין, את שיעור הזוועה. יקשה, לא יקל, על הזונות להגן על עצמן מפני אלימות וניצול. הלהט שבו טוענת לדרמן-דניאלי יוצר את הרושם שהיא נגד הזוועה ואני במשתמע בעדה, או לפחות מכחיש אותה, ולכן נדמה שככל שהזוועה גדולה יותר, לדרמן-דניאלי צודקת יותר. אבל זה מצג שווא. החוק שהיא מקדמת יגדיל את סוג הזוועות שהיא מתארת. ועל הטענה הזאת היא לא טורחת להשיב.
אבל בעוד שהעמדה שלי נגד החוק לא בנויה על הכחשת קיומה של הזוועה, העמדה של לדרמן-דניאלי בנויה על הכחשת קיומה של זנות שאינה זוועה. לכן נשים כמו שלי, שלא לדבר על העמותה ששלי הקימה, מקוממות בעלי עמדות כאלה. מפני ששלי מגלה שוב את הפער בין נשים מוגנות ומהוגנות לבין זונות. אם מכירים בכך שיש בחירה אז פתאום החוק עשוי להראות לא כחוק נגד זנות, אלא כחוק נגד זונות, באותו מובן שבו חוק נגד קניית מכוניות הוא חוק נגד מוכרי מכוניות. כי אם מישהי בוחרת בזנות אז היא רואה בלקוחות פרנסה, לא אוייב. פשוט לא מסתדר לוגית לומר שהיא בחרה בזנות אבל לא רוצה שיהיו לה לקוחות.
כפי שאמרתי במאמר הקודם, ובניגוד לרושם שהעיתונות ממשיכה ליצור, הסחר בנשים בישראל חוסל או קרוב לכך. אבל זה לא אומר שכל שאר הזונות הן סטודנטיות חובבות מין שעל הדרך החליטו לעשות כמה לירות מהתחביב המגניב שלהן, רעיון שד"ר מנשנפרוינד מייחס לי בטעות. זה גם לא אומר שכולן, או אפילו הרוב, הן נשים עצמאיות כמו שלי. אבל זה כן אומר שהן רוצות שיהיו להן לקוחות. כי מה שמביא את רוב הזונות לבחור בזנות הוא צורך כלכלי, לא קלגסים שרודים בהן. חוק הפללת הלקוחות בעצם מבקש לאסור עליהן לעבוד, בלי לומר שזה מה שהוא עושה. הוא מבקש לאסור עליהן לבחור בזנות, תוך שהוא מכחיש את קיומה של אפשרות בחירה כזאת. אבל יש בחירה כזאת, ומניעיה הם קודם כל כלכליים. לכן הפללת הלקוחות היא איום כלכלי על זונות. החוק מאיים לקחת מהן את הפרנסה בלי להציע להן פרנסה אחרת.
למעשה, לא רק שאין בחוק תקציב לשיקום תעסוקתי, למעשה זאת הצעת חוק שאין לה סעיף תקציב בכלל. וזה אומר הרבה. יהיה קל יותר להעביר אותה, כמובן, מפני שפקידי האוצר לא יתנגדו לה, וחוק ההסדרים לא ימנע את כניסתה לספר החוקים. אבל זה גם מעיד עליה היטב שהיא יותר הצהרה של נשים משכילות כנגד הזנות שפוגעת בכבודן, ופחות, אם בכלל, אמצעי לשיקום זונות.
לכן כתבתי שאת כל הקמפיין הזה צריך להבין במונחי מפעלן של נשות ה WCTU , כמאבק לתיקון מוסרי של החברה, לא לשיפור מצבן של הזונות. ולכן כינתי אותו שמרני, ולא כפי שנהוג "פמיניזם רדיקלי". זה נכון שהז'רגון הוא של הפמיניזם הרדיקלי, אבל האג'נדה היא אותה סלידה ישנה של הבורגנות מן הזונות. אפשר לתאר את המאבק המוסרי הזה, כפי שמציעות לינדה הירשמן וג'יין לרסון, גם במונחים כלכליים כמאבק מעמדי בין נשים: זהו מאבק, הן טוענות, בין "רעיות" שהן נשים מבוססות, לבין הזונות, שאינן מבוססות. ה"רעיות", לשיטתן, דומות במובן הזה לעבודה המאורגנת. חוזה הנישואין גובה מחיר יקר עבור מין, וכורך אותו בתוך חלוקה מקיפה של מחויבויות: עבודת הבית, הפרנסה, גידול הילדים, ועוד, כולם מוסדרים בחוזה הזה. הזנות שנואה על נשות הבורגנות, הן גורסות, משום שהזונות משולות לשוברות שביתה. הן מוכרות בזול את מה שהעבודה המאורגנת נותנת רק ביוקר. אני עצמי נוטה להיות חשדן כלפי רדוקציה כלכלית מהסוג הזה. אבל אין לי ספק שהירשמן ולרסון מזהות בצדק, מתחת ליוזמות הפללת הלקוח, את אותו קונפליקט עתיק יומין בין נשים מהוגנות (וגברים מהוגנים) לזונות. זונות רבות, בכל מקרה, מזהות את יוזמות הפללת הלקוח בדיוק כך, כהתקפה ישירה עליהן עצמן. וכמעט בכל מקום שבו עלה הרעיון לחוקק חוק כזה, הן ניסו להתארגן נגדו.
אם לא היינו מקבלים את טענתם של כותבים כמו לדרמן-דינאלי למונופול על בחירת הקולות שעליהם נכריז שהם "אותנטיים", היינו יודעים את זה מזמן. יש ספרות אוטוביוגרפית נרחבת מפרי עטן של עובדות תעשיית המין, ויש גם אין ספור ראיונות, סרטים תיעודיים, בלוגים, אתרים, מאמרים וקטעי וידאו שלהן. עיתונות קצת יותר ערנית – אפילו רק קצת, כלומר כזאת שרק עושה גוגל – היתה שמה לב מיד איזו התנגדות יש לחוק הזה. הנה למשל ווידאו קצר של פי יקובסון, זונה שוודית ופעילה למען זכויות הזונות, על המצב בשוודיה.
http://www.youtube.com/watch?v=7D7nOh57-I8
או למשל ניקי תומס, שהזכרתי אותה כבר למעלה, בהפינגטון פוסט, מסבירה למה הפללת הלקוחות "פוגעת בניסיוננו להפחית ולחסל את הניצול בתעשיית המין". ("5 סיבות לכך שהפללת לקוחותיהם של עובדי מין לא עובדת" .) האתר (SWAAY (Sex Work Activists, Allies and You כותב בהצרת הכוונות שלו (תרגמתי בלשון זכר, מאחר שיש גם נשים וגם גברים, אבל האנגלית ניטרלית כמובן): "מה אנחנו רוצים? עובדי מין שונים רוצים דברים שונים, אבל כמעט כולנו מסכימים על שני דברים: אנחנו רוצים דה-קרימינליזציה מוחלטת של עבודת מין, ואנחנו רוצים שיכבדו אותנו כעובדים וכחברים בקהילות שלנו".
והנה עוד כמה אירגונים של זונות שאפשר לקרוא בהם מה הן עצמן אומרות:
International Prostitutes Collective,
ואם היינו עוקבים קצת, היינו יודעים למשל שאחד החידושים המשמעותיים בתחום הוא לא החוק של שוודיה מלפני ארבע עשרה שנה, אלא פסק דין Bedford vs. Canada, שבו פסל בית המשפט הקנדי כלא חוקתיים חוקים שמגבילים את יכולתן של זונות להתפרנס בביטחון ובנוחות (את העתירה הגישו שלוש זונות שהסכימו להחשף בשמן ובפניהן). ובכלל טוב היינו עושים אם היינו שמים לב שיש עוד מודלים חוקיים חוץ משוודיה והולנד, והם שונים מאד ויש להם מידות שונות של הצלחה ובעיות משלהם. ניו זילנד, אוסטרליה, וגרמניה, למשל.
אני שמח ששלי מרגישה שהעיתונות פתוחה לשמוע את קולה, אבל הרושם שלי נשאר שהדיון הזה כמעט כולו ממשיך להתנהל בקול אחד, ובמקהלה אחת, והמקהלה הזאת משמיעה את אותן זמירות ישנות של מהוגנות בורגנית, שאינה סובלת את החריג, ולא יכולה להעלות על הדעת שמישהו יבחר אחרת משהי עצמה, הבורגנות, היתה בוחרת. נוח לה לכן להביא רק את הקולות שמאששים את תחושתה האינסטינקטיבית שזנות זה דבר נורא. יש דברים נוראים בזנות, ויש גם נשים כמו שלי. יש נשים במצוקה איומה, ויש כאלה שאינן במצוקה כזאת. לכן לא צריך לנהל מדיניות באמצעות מגף רחב-סוליה שמבטיח לנו למחוץ את הזנות אחת ולתמיד. מדיניות כזאת תמחץ יותר מידי זונות. צריך מדיניות פחות גורפת, שיודעת להבדיל בין הצרכים השונים של אנשים שונים בזנות, כדי שנוכל למזער נזקים, להקטין ניצול, להגן על זכויות, להגביר את הביטחון האישי ואת השמירה על הבריאות. וכדי שנוכל לעשות את כל זה לא מועיל להכריז שכל זנות היא ניצול באופן כללי, אלא צריך לזהות את דרכי הניצול בפועל; לא מספיק להכריז שכל זנות היא אלימות, אלא צריך לזהות את אופני האלימות ואת התנאים שמאפשרים אותה. אם מבטלים את ההבדלים, לא מזהים את הסיבות הספיצפיות, ואם לא מזהים את הסיבות הספיציפיות, אי-אפשר למנוע אותן. בסופו של חשבון, הכחשה גורפת של הבחירה, יוצרת מדיניות שמצמצמת, לא פותחת את אפשרויות הבחירה. את המשאבים שרוצים שהמשטרה תשקיע בלרדוף אחרי הלקוחות של שלי, אפשר להשקיע בהגדלת האפשרויות של מי שרוצה לצאת מן הזנות. אבל כדי להתקדם בכיוון הזה צריך לשים, ובאופן ברור, את טובת הזונות לפני האג'נדה ההצהרתית של מי שאינן זונות. ברוח רולס, צריך לומר שטובת הזונות קודמת.
זה לא קורה לפי שעה. כי זה דיון מסובך, רב פנים, לא תמיד בהיר מוסרית. העיתונות חוסכת לעצמה את הטירחה באמצעות גרסת הלובי למיגור הזנות, שהיא מפתה כל כך, משום שהיא מאפשרת לעיתונות להמשיך לסלוד מן הזנות בלי להודות שהיא סולדת מן הזונות. הסלידה הבורגנית הישנה התגלגלה ברחמים החדשים. וזה נוח ונעים. רק שהנוחיות הזאת תושג, בסופו של חשבון, על גבן של זונות רבות.