גדי טאוב

המאמר התפרסם בגיליון "תל אביב שלנו" של טיים-אאוט, 21-28 בנובמבר 2013

I

אלנבי היה נוכח כבר בפגישות המשמעותיות הראשונות שלי עם תל אביב. הזיכרון הראשון שלי של הרחוב הוא מגיל 11 בערך. הגעתי עם סבתא שלי, לחנות טיסנים. בעיניים של ילד ירושלמי זה היה מוזר ולא נעים. ירושלים, במקומות המוזנחים שלה, היא אבק וחוסר צל. הכיעור בתל אביב הוא לח והוא אפור ומרוח. אין פה אבק. אוויר מהביל לא נותן לטינופת של המדרכות להתייבש. הרחוב והעיר נראו לי עויינים, אבל גם נרפים. מושחתים, אבל גם נטולי תשוקה. כאילו הכל ספוג באיזה כעס גס, אבל החום והלחות כובשים אותו, מתישים אותו, עד שנשאר ממנו רק מין זעף עמום. והזעף הזה תלוי באוויר, נמצא בכל מקום. באספלט של הכביש, ברמזורים, בזיעה של נהגי המוניות, בגבות של אנשים שסוחבים קניות, בטריסולים, במדים המרושלים של הג'ובניקים, בחוסר הסבלנות שמצטופף סביב עמודי תחנות של קו 4. אוטובוסים של 'דן', בשביל מי שגדל רק עם אלה של 'אגד', יכולים להראות לילד זרים באותו אופן שבו בוהן של מישהו אחר נראית לך משונה. שום דבר לא היה כמו שהוא צריך להיות, ושום דבר לא היה נעים או מושך את הלב.

חוץ מחנות הטיסנים. לא היה משהו דומה לזה בירושלים. היה שם הכל. חסכתי כסף מדמי חנוכה, או דמי ביביסיטינג, או דמי כיסוח דשא, או אולי כולם יחד, כדי לקנות טיסנים מבלזה לבנייה. היה לי קטלוג שלם של דברים שרציתי לקנות: דבק, צבע, לק, נייר אורז, לוחות בלזה, ודגמים לבניה, שבאו בקופסאות בצבע כחול וצהוב. סבתא שלי גרה בתל אביב, והיא לקחה אותי לשם. תכננו הכל מראש.

בדרך לחנות איבדתי את הכסף. הוא היה בנרתיק פלסטיק של סוכנות נסיעות, והשארתי את הנרתיק בתא טלפון ציבורי. לא יודע למי התקשרנו או למה. אבל הכסף אבד. בכיתי. רציתי הביתה. העיר הזאת, שהיתה דוחה ממילא, נעשתה עויינת מידי אחרי שהיא גם גנבה לי את הכסף. חסכון של שנה, בטח. מאה לירות. סבתא שלי, שלא היתה שיא הרוך בדרך כלל, התרככה. היא נתנה לי מאה לירות מכיסה. שטר בודד עם תמונה של הרצל. זה היה רגע כל כך משמעותי, שבגללו אני זוכר עד היום, זוכר ויזואלית, שהרצל היה על השטרות האלה של המאה.

זה גיחך את כל החיסכון, שככה היא נתנה לי את הכסף. רציתי אותו, אבל זה גם גרם לי להרגיש בכיין. יותר מהבכי עצמו. רק שכל זה הפסיק להיות חשוב ברגע שנכנסתי מהרחוב המזוהם, לגן העדן המבולגן, אבל הנקי, של הטיסנים: ריחות של דבק, של עץ בלזה, של אריזות חדשות. מגשים של סקלפלים עם להבים מבהיקים להחלפה. מתקנים לשורות של  פחיות הצבע הקטנטנות האלה, לצביעת דגמים של מטוסים אמיתיים, עם כל הסמלים של חילות האוויר שלהם, מכל המלחמות. בפנים היה צפוף ולא מאורגן. חנות של אנשים שאוהבים את הדבר עצמו, ולא איכפת להם זגוגיות תצוגה, או מעברים נוחים. זה היה מקום מופלא. רציתי להישאר שם. הייתי מוכן לסלוח לרחוב אלנבי על כל שאר הדברים שיש בו בגלל החנות הזאת.

II

כל זה התהפך לגמרי בשנות העשרה, והצבא והעשרים. אלנבי עדיין היה קשור ללכלוך. אבל עכשיו זה כבר לא היה שחיתות חסרת תשוקה, או לכלוך בלי ארוס. עכשיו זה המושחת והמלוכלך שסירקנו ומשכו אותי. הליכלוך עצמו נעשה ארוס. אלנבי לא עמד לבד. הוא היה מחובר לעוד מקומות שנראו לי דומים. התחנה המרכזית הישנה למשל. מקומות עם חמישים גוונים של יריקות על המדרכה, עם חנויות בגדים של פאייטים כחולים נוצצים על שמלות זולות, עם חנויות ספרים משומשים שמכרו ספרי פורנו באותו פורמט ועל אותו נייר של סידרת "חסמב"ה", ועם קולנוע זמיר, שהקרין סרטים למאוננים, והיה קצת פחות מפורסם בזה מאחיו, קולנוע מרכז, בתחנה המרכזית. בקולנוע מרכז קיבלתי פעם, בצבא, כנס על עישון. זה היה בלתי נתפש אז שלא יתנו לעשן בקולנוע, ועוד שיהיה אסור לעשן בזמן שמותר לאונן. אז מה שפעם היה דחיה, נעשה גם משיכה וגם דחיה, בו זמנית. זה לא היה פשוט. לא לגמרי יכולתי לבלוע את זה, אבל משהו בי סירב, או אולי לא הצליח, להתרחק מזה. הייתי עדיין ילד בצבא.

אבל כל זה נשאר בשוליים. כשעברתי לתל אביב, באמצע הצבא, אלנבי לא בלט על הרדאר שלי. היתה תל אביב אחרת, קולית, שרציתי להתאזרח בה, ושחלמתי לנכס אותה, לפעמים אפילו לכבוש את ליבה, אם כי לא ידעתי בדיוק מה זה אומר לכבוש. התחלתי מלהסתובב עם גיטרה אקוסטית ולהציע לכל מיני מקומות לנגן בהם. ידעתי אקורדים של איזה ארבע מאות שירים, והיה לי קול בסדר. ניגנתי כמה ערבים פה ושם במקומות מוזרים – מסעדת בלינצ'ס בירמיהו, זכורה לי, למשל. ערב אחד במקום שקראו לו "תל אביב הקטנה" והיה בו ריח של אוכל וסיגרים. נחתי בסוף בפאב "הכוסית" (חולם, לא שורוק) בכיכר שעוד לא קראו לה רבין. שרתי בקומה למעלה לקהל שבשום מובן לא הייתי אומר עליו שהוא קול, גם במונחי שנות השמונים. שרתי הרבה פול סיימון, מאיר אריאל, ג'וני מיטשל, ג'נסיס, קייט בוש (שתי אוקטבות מתחתיה), פינק פלויד, ג'תרו טול, פה ושם מתי כספי, כשהצלחתי להשתלט על האקורדים. זה נמשך איזה שנה. הצטרדתי על בסיס קבוע, עד שנאלצתי לעבור ניתוח במיתרי הקול, ומאז אני לא יכול לשיר. מזייף. נתיב הגיטרה לא הוביל ללב של תל אביב ממילא. "הכוסית" היתה שייכת יחד עם "תל אביב הקטנה" לעבר.

בכל זאת התחלתי לאט להט להרגיש בבית. היתה לי דירה נחמדה בפינת ז'בוטינסקי והירקון, קומת קרקע, בלי קו טלפון. מאה שישים דולר לחודש, כלומר שמונים אני ושמונים השותף. זה היה מספיק קרוב לים בשביל שחיות ערום בקיץ, עם דייטים מזדמנים (היו מעט מאד כאלה), מספיק חדש ומספיק חופשי, בשביל שכל שישי אחר צהריים, כשהעיר נרגעת ופתאום יש שקט בזמן שיש עוד אור, כל שישי כזה הרגיש חגיגי ומשוחרר כמו היום הראשון של החופש הגדול. עבדתי בעבודות שוליים. שתפתי חדרי מדרגות, שמרתי בכניסה לקול ישראל ברחוב לאונרדו דווינצי'. וקצת התחלתי לעבוד בתוכניות הילדים של קול ישראל, אבל דווקא בירושלים. שמענו הרבה "מה יש" באותה תקופה ורציתי להיות ארז טל כשאני אהיה גדול. אלנבי נשאר בפריפריה של התודעה, כשפאבים כמו "מדבר" ו"בלפור" ואחר כך "הגלולה" הפכו למרכז העולם. התחלתי לכתוב סיפורים על דירות שכורות בתל אביב. אמרו לי שאני כותב על ניכור, וזה אולי היה נכון, אבל לא זה מה שהרגשתי שאני כותב. הרגשתי שאני כותב רומנטיקה של דירות שכורות, משהו בסיסי בחוויה של תל אביב, שהוא נוגה ונידח ומקסים. כן. הנידח באמצע הסואן, האם זה לא לב החוויה האורבנית, פה ובכל מקום? זאת העיר היחידה בישראל שאפשר להגיד עליה אורבנית. כי היא מציעה את האינטימי שבלב האנונימי, את התחושה הכפולה הזאת שהעולם פתוח וזר, אבל מצד שני יש אינסוף מקומות לקנן בהם. עולם שבו כיסאות שבורים מהרחוב, הופכים מזרות של פסולת עירונית לבסיס של הספציפי והאינטימי שבדירה שלך, רק שלך, אחרי ששיפצת אותם. דירה שבה הברז המטפטף הוא הברז המטפף היחיד בעולם, והתכלת של החרסינה בשירותים, היא התכלת היחיד שנחשב. שהארעיות בה מתגלגלת לקביעות, והסתמי מתגלגל למיוחד. עולם שבו לסייד דירה עם רצפות מצויירות, זה דבר שיכול כמעט להציע לך נחמה קיומית. לא הבנתי למה זה ככה, אבל לא רציתי להסביר. רציתי לשחזר את ההרגשה.

באותו תקופה בערך גם התחלתי לעבוד במקומונים. וזה – יחד עם ספר סיפורים קצרים – ובניגוד לגיטרה, כן הרגיש כמו נתיב ממשי אל הלב של העיר. את הרוב הדברים שכתבתי בעיתון אני לא זוכר. אבל אני זוכר את האווירה ב"עיתון תל אביב" של רשת ידיעות תקשורת. אמנון רבי היה העורך שלנו, והיתה לנו, ברגעים היותר טובים, אווירה של יחידת קומנדו. אנחנו היינו האנדרדוג. לא האצולה שהתבצרה בעיתון "העיר". אבל היה לנו יותר אומץ לבעוט, לעשות פרוייקטים משונים, לכתוב רשימות אקסצנטריות, ולכסח באכזריות. מספיק שלמדת להקליד מהר, וכבר יכולת להיות מבקר מסעדות, מבקר קולנוע, כתבנו לענייני, או יחידת המסתערבים של מדור הרכילות. אמנון רבי היה יכול להתקשר אליך באחת בלילה עם משימה שצריך להגיש ב 2500 עד למחרת בצהריים. אבל משהו התחיל להסתבך כאן, בשבילי לפחות. והתחלתי לכתוב את "המרד השפוף". היה לי הרבה מה להגיד, אבל העמדה הרגשית שממנה זה נכתב היתה כמו שני לחצים מנוגדים שבסוף מפוצצים חצ'קון. זה יצא עם הרבה אנרגיה, דווקא בגלל שרגשית זאת היתה סתירה פנימית בכל היחס שלי לתל אביב, או יותר נכון ל"תל אביב". היו לי הרבה טענות לתרבות האירוניה, לאכזריות העיתונאית, לארז טל שפעם רציתי להיות כמוהו, לכל הקוליות והמגניבות. אבל גם כעסתי עליהם, על כל אלה, מפני שלא הצלחתי להיות שייך. אז התוצאה היתה שרציתי גם לנתח להם את הצורה, וגם שהם יקבלו אותי, גם להראות להם שהם טועים, וגם שהם יחבקו אותי על זה שצדקתי, או שיודו לי שהם רואים עכשיו את האור. גם להראות לכל החומולוגים שאני יותר חוכמולוג מהם, וגם להדגים שחוכמולוגיה היא קשקוש.

ובתוך כל זה גם ידעתי שזה לא אפשרי. אז כתבתי בלחץ, בתחושת דחיפות, בקדחתנות. ומתוך הלחץ הזה יצא משהו שברמה האישית והרגשית שלי הוא היה סתירה פנימית, אבל מבחינת התוכן דווקא היה בו ממש. כי זו לא היתה רק ביקורת. זה היה גם שיר אהבה. הרגשתי שאני לא רק מוכיח בשער, אלא גם מנסה לאפיין, להצדיק, להגן מפני דור ההורים על מה ש"אנחנו" לא "הם" לא "אני" – "אנחנו" ניסינו לעשות, לומר, לחדש. אלה שגרו בביצה הברנז'אית של אז, או בכל אופן אלה מהם שיש להם אוזן למניפולציות, עלו מיד על האגו שמאחורי הטענות. הם אולי לא ידעו שזה ילד ירושלמי שאיבד פעם את הכסף לטיסנים ברחוב אלנבי, אבל הם קלטו שאני ממנה את עצמי למבוגר האחראי רק כי לא הזמינו אותי למסיבת כיתה. אבל למרבה ההפתעה הספר נעשה רב מכר. כי הסלטה המשונה שהאגו שלי ניסה לעשות באמצעותו נשכחה, והתוכן נשאר, ואני אמנם לא יכול לומר שהצלחתי לקלקל את מסיבת הכיתה, אבל אני כן הצלחתי, נדמה לי, לראות איך היא תיכף מתקלקלת. ואז נסעתי לארבע שנים לארצות הברית, לעשות תואר שלישי, והשארתי את תל אביב מאחור.

III.

אנשים מתים לגור בניו יורק. שהיא כאילו "הדבר האמיתי" שתל אביב היא רק בן דוד מוזנח שלו. גם אני מתתי. אבל במשך ארבע שנים בניו יורק בעיקר רציתי לחזור לתל אביב. והגעגוע נעשה פשוט, איכשהו. הספר עזר לי לוותר על החלום להשתייך למעגל הזה, הקסום, של המגניבים והקולים. ואיכשהו, מרגע שוויתרתי על הקול, אז נעלם גם הצורך להיות המבוגר האחראי. זה היה תיזמון מעולה. כי בארבע שנים שהייתי בניו יורק, הקול של הדור שלי התמסחר, והמבוגרים האחראים נהפכו לצדקנים. תל אביב השתנתה והתרבות בה השתנתה. ועכשיו שוויתרתי על שני הרצונות הסותרים שלי, אז נהיה הרבה יותר פשוט לעשות מה שמעניין אותי באמת. כתבתי על כל מיני דברים בניו יורק, משונים בחלקם. אלנבי עמד לחזור בענק, למרות שלא היה לי שום מושג שזה מה שעומד לקרות.

אלנבי חזר בענק לגמרי במקרה. אחרי שחזרתי מהלימודים בניו יורק, שכרתי דירת סטודיו יפה ברח' עין ורד – מספר 4, פרטר, זאת שפונה לרחוב עם חלון ענק של ריבועי עץ – והייתי עסוק בכתיבת הדיסרטציה לדוקטורט. ואז עברתי באלנבי בוקר אחד על הטוסטוס, זה היה בשמונה בערך, וראיתי מועדון שעדיין עובד. שמונה בבוקר! מסביב, אור יום ים תיכוני, קו 4, שוק בצלאל, אותם חמישים גוונים של מדרכה ואותם פייטים כחולים, וב'אלנבי 40' עדיין לילה. רשמתי לפני לבדוק. שמתי שעון ל 4 בבוקר, והלכתי לשם. והפעם, כמו באיזה היפוך משונה של חנות הטיסנים ההיא, עברתי בדלת לעולם אחר, שנראה לי מקסים ומרגש. אבל הפעם הוא היה המיצוי של אלנבי, לא היפוכו. מנדי, אחד הבעלים, דוס מכפר חב"ד, נתן לי בירה על הבית. מישהו בטח אמר לו שאני לשעבר מתוכניות הילדים בטלוויזיה. את עומר, שהוא חבר שלי עד היום, ועדיין מנהל את המקום, הכרתי רק קצת אחר כך. הוא נעשה הבסיס ל'אריק' בספר שלי ו'ארז' בסידרה בערוץ 10.

זה היה ההפך הגמור מהקוליות של ה'מידבר'. זה היה הערב-רב הבלתי ממוין שהוא באמת העיר הזאת. 'הבועה' שהתפוצצה. תחילת שנות האלפיים. היתה אז אלימות באלנבי, שלא ראיתי כמוה מקרוב אף פעם. היתה שם פראות מעוד כל מיני סוגים. אבל היו בה גם גשרים וקשרים לאנשים, למקומות, שלא הייתי מגיע אליהם בשום דרך אחרת. התחלתי ללכת לילה לילה, כמו שפעם הייתי הולך ל'מידבר'. רק הרבה יותר מאוחר. וזה הסתעף למקומות אחרים, לדברים אחרים. כל אנשי מקצועות הלילה היו מגיעים לאלנבי בבוקר – ברמנים, נהגי מוניות, זונות, שומרים, חשפניות, דוסים אבודים, עובדים זרים ועובדות זרות. הכרתי אנשים שלא הייתי מדמיין שהם קיימים. מצאתי את עצמי במקומות שלא ידעתי שיש. לא חשבתי אף פעם שאני אמצע את עצמי בספא באזור תעשיה בחולון, באמצע החורף, ביום הולדת של מלצרית אוקראינית ממועדון חשפנות. היא אמרה להביא בגדי ים. הבאתי. היה שם שולחן ביליארד, וסאונה, ודגים מיובשים נוסח עדות חבר העמים, ארגז של רדבול וארגז של וודקה. מצאתי את עצמי יושב בג'קוזי, יחד עפם דוס בן ארבעים וחמש שנשאר עם התלית קטנה, הזקן שלו טובל במים מולי. מצאתי את עצמי חוגג 19 שנים לגמילה של אבא של אחד השומרים, בחברת נרקומנים אנונימיים במקלט של העירייה (האיש היה עבריין בכרם בשנות השבעים, נהיה נרקומן, אחר כך נגמל, הפך את עצמו בכוחות עצמו לבן אדם, לימד את עצמו קרוא וכתוב, ועובד היום בעיריית תל אביב). מצאתי את עצמי בדירות קלפים לא חוקית עם מלצרית חרדית אמריקאית שמעשנת ג'וינטים במרפסת הכביסה כשיש לה רגע הפסקה. וגם במקומות יותר מוכרים, כמו מועדוני החשפנות של תל אביב. זה דילג מעל קול בקפיצה, ישר לפריזינג, והתגלץ' משם לביזאר. הצלחתי להתחבר בקלות יחסית. גם כי נראיתי לחלק מתושבי אלנבי ושות' כמו ציפור משונה בעצמי, ולכן מעניין במידה, וגם כי לא התביישתי להיות ניג'ס, וכי יש לי סבלנות להקשיב.

לחיות ככה – זה יכול היה להחזיק רק כל עוד כתבתי את הדוקטורט ויכולתי להפוך את היממה איך שרציתי. אבל זה גם היה מתיש באינטנסיביות הזאת. אז ירדתי במינון לאט לאט, ונשארתי עם כמה חברים וחברות שלא הייתי מוותר עליהם בחיים, וכמה מקומות לשתות בהם בירה בנחת, לפני סוף היום. וגם עם הרבה מה לכתוב. חלק מזה הפך לספרות, חלק למאמרים, חלק לפולמוסים נגד חוקי עישון, ופוסט-ציונות וחוקי זנות, וחלק עוד צריך לשקוע ולהתעכל.

אבל בסוף הסיבוב הזה נשארה תל אביב, בלי איומי הזרות והקוליות שלה, שדהו. ותל אביב היא בעצם מתמסרת, פתוחה, פרוצה, אורבנית מצד אחד ובמידת אנוש מצד שני (וגם יותר ויותר יקרה, צריך לזכור). ומצאתי את עצמי בתור אזרח ותיק, מהצד השני. העיר שהיתה מין מובן מאליו ענקי שניסת להכות בו שורש, כבר לא נראית לך סתם מובנת מאליה. אלה משהו שצריך לעשות אותו, ולשמור עליו. היא כבר לא נתון קבוע ויציב, מונוליט שצריך לחדור אליו, אלא משהו שצריך לשמור עליו, לטפח אותו, לדאוג לה לתל אביב שתישאר מה שהיא. וזה לא פשוט. שום דבר לא עומד במקום. ובשנים האחרונות רוחות קרות ורעות של מוסרנות וצדקנות נושבות מסביב, ורוצות לחטא את הרחובות, לנקות את האוויר במאורות מעשן, ואת הבניינים מזימה. וזה נוגע ללב של תל אביב. כי הלבן שלה תלוי בשחור, היום בלילה, האור שלה בחושך שלה. בין ריח הדבק של הטיסנים, לריח הבירה של "אלנבי 40" יש רצף. ואת הרצף הזה לא צריך, לא רצוי, לפרום בקצוות. כל מה שבאמצע תלוי בהם.

בנובמבר, 2013.

ראו גם מחשבות על אלנבי ועל מצב הספרות העברית