גדי טאוב

פורסם באתר הארץ ב 16.12.2015 תחת הכותרת "אסור לומר את האמת – למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלמיסטי?"

תלמידה מוכשרת שהיתה לי לפני סמסטרים אחדים בסדנא לתסריטאות הוציאה בסרט הגמר הקצר שכתבתה את תסכולה על לימודי האנתרופולוגיה שלה. הסרט סיפר על פרופסורית פוסטמודרניסטית בשם "רלטיווה שטראוס", השולחת תלמיד שלה בשם "בלינדמן" – שהוא אכן עיוור גמור לסביבתו – לחקור את טקס ייצור הכדים של שבט נידח. אחרי הרבה תלאות שעוברות עליו בחברת מי שמעמיד פני מתורגמן  בשבילו, "פרוטנדה" שמו, מתברר לנו, יחד איתו, שהשבט כולו מפוברק, והכדים של הטקס הם מתוצרת איקאה. למעשה כל האקספדיציה המדעית הזאת היתה ניסוי משוכלל שנערך באנתרופולוג הצעיר עצמו. הסרט נגמר בזה שבלינדמן, שראה סופסוף את האור הפוסטמודרני, משתף פעולה עם מעניו ומרצה על המחקר שנערך בו בכנס מדעי. ברקע יש מצגת שכותרתה "האנתרופולוגיה כחתירה תחת העצמי: החוקר כנחקר, השדה כמטאפורה, המחקר כתיקון". התסריט נגמר במשפט הפתיחה של ההרצאה של בלינדמן: "אנו גאים להציג בפניכם את פרדיגמת הזרת העצמי".

מי שרוצה להבין איך נולד הסירוב של ברק אובמה לקרוא לטרור האיסלמיסטי בשמו היה עושה לא רע אם היה מתחיל, למשל, מהתסריט הקצר הזה. מפני שמאחורי הסירוב של אובמה יש, בין השאר, חצי מאה של נרקיסיזם אקדמי, והתעקשות שאסור (כן,  ממש אסור) להגיד את האמת על המציאות סביבנו.

בשיח הציבורי אנחנו מכנים את התופעה הזאת "פוליטיקלי קורקט" ומסבירים אותה באופן כזה בערך: המערב סובל מרגשת אשמה. על הקולוניאליזם, על האימפריאליזם, על היחס לעולם השלישי בכלל, ועל היחס למיעוטים, לנשים, לבעלי העדפות מיניות אחרות, ול"אחרים" אחרים. מאחר ש"אנחנו" פגענו בכל אלה, אומר ההיגיון הזה, אנחנו צריכים לקבל אותם עכשיו בלי שום ביקורת, ולפעמים, כמו במקרה של ההגירה הנוכחית לגרמניה, גם בלי לשאול שאלות. שכל זה הוא טיפול ברגשות אשמה, לא עמידה על עקרונות מוסריים יציבים, אפשר היה לראות שוב לאחרונה, כאשר האיגוד האמריקאי ללימודי נשים החליט להצטרף לחרם האקדמי על ישראל בשל יחסה לפלסטינים. על דעתו של אותו איגוד עצמו לא עולה להטיל חרם דומה על סעודיה, שמצב זכויות האדם בה בכלל, ומצב הנשים בה בפרט, חמור לאין שיעור. אלא שהסעודים (והפלסטינים) הם "האחר" ואילו היהודים איתרע מזלם להיות "אחרים" כשזה לא היה כדאי, ולהפוך ל"אנחנו" כשגם זה הולך ונעשה לא כדאי.

אבל כדי להבין את מלא היקף התופעה צריך להסתכל גם מעבר לפוליטיקה של חסידיה, אל העורף האינטלקטואלי שלהם, מפני שבאקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפיכה שהיא לא פחות ממדהימה: השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה עבור דיסציפלינות שלמות בהיפוכה – האיסור לומר את האמת.

זה לא איסור מוסדי, כמובן. שום מוסד אקדמי שאני מכיר לא הוציא הנחייה שאסרה על אמירת האמת. אבל זאת עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות, וערכים כמו זכויות אדם אוניברסאליות, הם מושא התקפתה הישיר. קוראים לעמדה הזאת פוסטמודרניזם. ויש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.

האופן המטעה שבו העמדה הזאת מציגה את עצמה משווה לה מראה בלתי מזיק, שיש לו אפילו ניחוח דמוקרטי. הנה כך זה מובן מחוץ לחוגים של יודעי חן פוסטמודרנים: פעם האמנו שיש אמת אחת, אוניברסלית, אובייקטיבית ומוחלטת. הדבר הפך אותנו ליהירים ובסופו של דבר גם לדכאניים. הוא נתן לנו לגיטימציה לכפות את האמת האחת הזאת – האמת של בעלי המעמד ההגמוני – על כל שאר ה"אחרים". אלא שמאז התבגרנו, והבנו שאין אמת אחת, רק נקודות מבט שונות, וכך הפכנו סובלניים יותר.

רוב חסידי העמדה הזאת בארצות הברית בחרו להתעלם מן התוכן האנטי-הומניסטי המובהק של הוגיה הבולטים ביותר (מישל פוקו למשל, שלא במקרה ולא כגחמה תמך במהפכה החומיניסטית באיראן). דרך המשקפיים הליברליים שאמריקאים מתקשים להוריד, נדמה שההתקפה הפוסטמודרנית על היומרה הליברלית לאוניברסאליות רק תהפוך אותנו לליברליים עוד יותר: אנחנו נרחיב את השוויון מבני אדם לערכים. כך נהיה רגישים לא רק לזכויתיו המשפטיות של האחר, אלא גם לתרבותו והעדפותיו.

אניח לרגע לסתירה המובהקת שיש בין שוויון בין אנשים לשוויון בין ערכים. כשנותנים לערכיו של מי שמאמין בסקילת נואפות מעמד שווה לערכיו של מי שמאמין בשוויון בין המינים, לא באמת מקדמים את השוויון. את זה מזכירים לבעלי העמדות ה"סובלניות" האלה לא פעם. אבל הצד הפחות מוכר מחוץ לחוגים המתמחים בתורת הנסתר החדשה הוא הצווי המפורש להכחיש את מה שרואות עיננו.

זה הציווי שגרם לאיגוד הלאומי של המזרחנים בארצות הברית, מיד אחרי התקפות ה 11 בספטמבר, להשמיע קולו, מכל הדברים בעולם, דווקא נגד תוכניות חדשות של הממשלה ללימוד ערבית. נשמע מוזר שמזרחנים יתנגדו דווקא ללימודי ערבית? האם הם לא רוצים לעודד את לימודי המזרח? התשובה הקצרה היא שלא בידי הממשלה, פני שהממשלה מייצרת, לשיטתם, רק ידע שמטרתו שליטה ודיכוי. התשובה היותר ארוכה היא בעצם לאו כללי יותר. מפני שגם המזרחנות האקדמית באמריקה מלאה בפרופסורים כמו "רלטיווה שטראוס", ואלה סבורים שעצם היומרה ללמוד את המזרח פירושה ל"לכונן" את המזרחי מחדש במעמד של יליד קולוניאלי, כ"אובייקט" של המחקר המערבי. שכן עצם קיומו של מחקר מציב, לכאורה, מערב ומזרח משני צידי מיקרוסקופ מטאפורי: המערבי "מכונן את עצמו" כ"סובייקט חוקר", ואילו מושאי מחקרו נעשים לאובייקטים פסיביים ואקזוטיים המתפתלים אין אונים על זכוכית המיקרוסקופ. ללמוד את המזרח באופן שיטתי פירושו, אומרים לנו, "לשעתק" ו"לשכפל" את יחסי הכוחות האלה. מטעמים דומים דרשו לאחרונה סטודנטים באוניברסיטה של אוטווה, קנדה, לבטל את שיעורי היוגה מפני שלעשות יוגה באוניברסיטה מערבית הוא חוסר רגישות לתרבות ההודית שסבלה מ"ג'נוסייד תרבותי" וקולוניאליזם מידי המערב, שעכשיו, ברוב חוצפתו, עוד מעז להנות מפרותיה. שיעור היוגה, שכלל יוגה לסטודנטים נכים, בוטל.

***

ההיגיון מאחורי האיסור ללמוד את המציאות הוא, אם כן, משהו מעין זה: אם אתה מתאר את מה שנדמה לך שהוא המציאות, הרי שאתה רק מחזק את אותה מציאות, ומקבע את יחסי הכוחות שבה. זה בעצם לא הרבה יותר מהתובנה שעליה בנוי ענף הפירסום ויחסי הציבור: אם חוזרים על משהו מספיק פעמים, אנשים יאמינו בו. ולכן, לכאורה, אם נפסיק לחזור עליו, הוא יפסיק להיות אמת.

אבל בניגוד למבקרים חברתיים קודמים, כמו אנשי המרקסיזם המערבי מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט, למשל, הפוסטמודרנים לא הסתפקו ברעיון שעלינו להפסיק לחזור על שקרים המסתירים את האמת אודות המציאות הדכאנית. הם רוצים לשחרר אותנו לא רק מן השקרים, אלא גם מן האמת, ובסופו של דבר מהמציאות עצמה. כל זה התגלגל במהרה לאיסור לתאר את מה שרואות עיננו.

איך? הנה דוגמא מענף לימודי הנשים, שכבר הזכרנו את האיגוד האמריקאי שלו: זה לא מספיק, כותבת ג'ואן וולאס סקוט, מבכירות ההיסטוריוניות הפוסטמודרניות של המגדר, לכתוב על נשים כפי שהיו בפועל – למשל על פי קטגוריות מוכרות כמו נשים עובדות, אימהות, אזרחיות, וכדומה. משום שכתיבה כזאת "אינה קוראת תיגר באופן אפקטיבי על ההגדרות של הקטגוריות האלה". עבודת ההיסטוריונית אינה יכולה להיות בפשטות "חשיפת מידע חדש אודות נשים" כוון שחשיפת העבר כפי שהוא אינה אלא תרומה להנצחתו: מאחר ש"הייצוג ההיסטורי של העבר מסייע ליצירת יחסי המגדר בהווה" מחויבותה של ההיסטוריונית אינה יכולה להיות לעבר עצמו. "המוטיבציה שלי," כותבת סקוט, "היא פוליטית במוצהר". כך מתגלגלת המחויבות המקצועית של ההיסטוריון לעבר במחויבות "במוצהר" לעתיד. הוא, או היא, לא צריך לתאר את העבר כפי שהיה אלא לחתור תחת העבר, לייצר נרטיבים אודות העבר שישרתו את הפוליטיקה בהווה. מטרתם של הנרטיבים האלה אינה אמת, אלא "העצמה" של קבוצה שדוכאה.

את האמת, המציאות, העובדות, אפשר – יותר מזה, צריך – להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. הם אינם אלא שרידים ראקציוניים של פילוסופיה שמכנים (באופן מטעה) 'פוזיטיביסטית'. במקומם צריך משהו אחר לגמרי. נוכל לכנות אותו, ברוח פוקו, פיקציות מועילות.

הציווי שלא לומר את האמת חוסה בנוחות יחסית, כמובן, בצילה של הטענה שאין דבר כזה אמת. אבל התוצאה היא שמעט סטודנטים וסטודנטיות למגדר, למשל, יקבלו תמונה מהימנה של העבר, אפילו של תולדות הפמיניזם עצמו. דברים שאינם נוחים לפרוייקט ה"העצמה" נדחקים לקרן זווית, ונעלמים. כשלמדתי על מגדר במסגרת תוכנית ללימודי היסטוריה באוניברסיטה אמריקאית – היה לי הכבוד לבקר גם בסימנר של ג'ואן סקוט, שלימדה אצלנו אז – שמעתי הרבה על התנועה לזכויות נשים מיסודן של נשים פרוגרסיביות המתנגדות גם לעבדות, כמו סוזן ב. אנתוני, ואליזבט קיידי סטנטון. אבל לא שמעתי דבר על אירגון הנשים הגדול ביותר בארצות הברית בתקופה ההיא, שהיה דווקא אירגון ריאקציוני ולעתים קרובות גזעני: ה Women's Christian Temperance Union, תנועה של נשים נוצריות שחפצו בזכות ההצבעה כדי שיוכלו לאסור את החטאים בחוק, ובראשם את חטא צריכת האלכוהול. אבל ידע כזה כמובן לא תורם להעצמה בהווה, אז אין לדבר על נושאים כאלה.

אבל אם אסור לתאר את העולם כפי שהוא, מה אמורים לעשות היסטוריונים/ות, סוציולוגים/ות, חוקרי/ות מגדר, או אנתרופולוגים/ות, לפי השקפת העולם הזאת? הם לא נוהגים להכריז על עצמם בראש חוצות כיצרנו פיקציות מועילות. מה שהם כן אומרים בדרך כלל הוא שבמקום לחשוף את העובדות (שאינן, לדעתם) הם צריכים להסיט את מבטם מן העולם (שאיננו) אל השיח, ואל האופן שבו הוא כונן את מה שנדמה לנו כמציאות. הניתוח לא צריך להתמקד במשהו שפעם קראנו לו מציאות, אלא לפרק את אופני התפישה שבאמצעותם אנחנו מתארים – או מכוננים – אותה. הם יעסקו במלים אחרות, בשיח ולא בעולם.

קחו למשל את אדוורד סעיד, מאבות הרוח הפוסטמודרנית באקדמיה. ספרו הארוך והמפורט "אוריינטליזם" אינו אומר כמעט אף מילה על העולם הערבי והמוסלמי עצמו. רק על תיאורי העולם הזה בידי המערב. מבחנה של כל אמירה לשיטתו הוא לא מידת אמיתותה, אלא הפוליטיקה של מחברה. הוא לא שואל "האם זה נכון?" אלא איזה אינטרס היה לכותב לומר זאת. במקום לבחון את המחקר ביחס לעולם שהוא מביט עליו, צריך לבחון אותו ביחס למביט עצמו בלבד. כל קביעה אודות העולם הערבי – למשל שיחסו לנשים ברוטאלי ודכאני – נמדדת לא לפי השאלה האם זו המציאות שם, אלא לפי השאלה האם בעל הקביעה משתתף בהוצאת דיבתו של העולם הערבי רעה, ולכן שותף בהצדקת דיכויו.

אל אדוורד סעיד באו בטענות פוסטמודרנים מחמירים עוד יותר ממנו. הומי באבא, למשל, ביקש להחמיר עוד יותר באיסור על האמת (שאיננה): לדעת באבא אפילו התיאור של התיאור, כלומר הדין וחשבון של סעיד על איך המערב מתאר את המזרח – גם הוא, משכפל את אותו תיאור, ולפיכך את אותו דיכוי. במקום זה, באבא מציע, להשחיל אל תוך התיאור יותר… איך לומר? דו משמעות. בעברית פשוטה, הוא מציע שהתיאורים יתחילו להיות מחמיאים יותר למדוכאים, ולא כדי להתקרב לאמת (שאיננה) אלא כדי לשנות את יחסי הכוחות – כנראה שגם רטרואקטיבית, אם צריך. עבור מי שמכחיש את קיומה של אמת, הדבר הזה יכול להפוך בקלות לצ'ק פתוח, היתר גורף להמציא את העבר, לעוות את המציאות, לסלף כל מה שלא מוצא חן בעיניינו. תשאלו את אילן פפה.

כשמפשיטים את הדבר הזה ממחלצות הרטוריקה היומרנית אודות "אפיסטמולוגיה רדיקלית" ו"דקונסטרוקציה של קטגוריות", הוא נראה פתאום פשוט וגס. הנה דוגמה: כשהייתי עיתונאי צעיר הגשתי תוכנית ראיונות לילית בגלי צה"ל. ראיינתי שם את אחד הבולטים שבין האינטלקטואלים הרב-תרבותיים מן הז'אנר הפוסטמודרני. כרבים מעמיתיו הוא טען לא רק שהממסד הציוני הפלה מזרחים, והתייחס אליהם בגזענות, אלא שחטאה העיקרי של הציונות הוא בכך שכפתה על המזרחים נרטיב לאומי-מערבי שהיה זר לרוחם, והחליף בכוח את זהותם. לא זכור לי שהתווכחנו על עצם קיומה של אפליה, למרות שלמיטב זכרוני כן אמרתי שעל אף הכל, רובם של עולי המזרח היו ונשארו ציונים ולא התנגדו לזהות לאומית יהודית. אבל לא על זה התפוצץ הדיון. הוא עלה על שרטון כששאלתי האם לדעתו של המרואיין שלי היה צריך לשמר גם את מבנה המשפחה הפטריארכלי שעולי המזרח הביאו איתם מארצות ערב. הוא כינה את עצם השאלה גזענות. בעצם, לשיטתו אסור לנו לומר שיחסו של העולם הערבי לנשים הוא דכאני, בלי שום קשר לשאלה אם מדובר באמת או בשקר. אסור, פשוט מפני שזה נשמע שלילי. אנחנו לא צריכים לעסוק בעולם, אם כן. רק בטיהור השיח שלנו אודותיו.

הפניה הזאת מן המציאות אל השיח – הנטייה שקליפורד גירץ כינה "היפוכונדריה אפיסטמולוגית" – היא בסופו של חשבון מין נרקיסיזם אקדמי. אקדמאים שכנעו את עצמם שהם עצמם חשובים יותר מכל דבר אחר. אז הם עברו לחקור את עצמם. שכן אם השיח – שהם יוצריו – יוצר את העולם ולא מתאר אותו, הרי שהם עצמם, הפכו לבוראים. ואחרי שהם קיבלו את התיאור המחמיא הזה של עצמם, הם פשוט נתקעו בטקס רחיצת הידיים. הם עוסקים בטיהור של עצמם, בטרם ייגשו למלאכת הבריאה מחדש, שמא ידבק בבריאה החדשה שמץ מן הטומאה של זו הישנה. הטומאה של מה שרובנו מכנים מציאות, שבה אסור לגעת, עליה אסור להסתכל, ואת קווי המתאר שלה צריך להכחיש, פן, חלילה, נשכפל אותה.

אבל מה שעשו אקדמאים חשוב הרבה פחות ממה שהם הפסיקו לעשות. הם נטשו את משמרתם. העיסוק במצפונם שלהם החליף את העיון השיטתי בעולם, שהוא בסיס לכל מאמץ רציני לשפר אותו. והם נתנו גושפנקא מוסרית ופילוסופית לנטישה הזאת של המציאות. המחיר היה ועודו כבד מאד. חלקים נרחבים של האליטות בנות זמננו – רבים מהפוליטיקאים, העיתונאים, המשפטנים, אנשי הרוח, האינטלקטואלים והמורים – התחנכו בתוך האווירה האקדמית הזאת, ויצאו אל העולם שהם אמורים לדאוג לעתידו, להבין אותו, לפרש אותו בשביל אחרים, וחשוב מזה, להתערב בהתנהלותו, כמו סוסים עם מחסומי ראייה משני צידי העיניים. כשהם נתקלים בבעיה, הם מעיינים בעצמם ולא בה. מאחר שיש חשש שביעית של "איסלמופוביה" אסור לבקר את הסתגרותן של קבוצות מוסלמיות בתוך חברות מערביות; מאחר שיש חשד לגזענות בשאלות אודות תרבות של מהגרים, אסור להציע מגבלות על הגירה; מאחר שיש חשש צילה של מיזוגניה, אסור לשאול אם נעשה שימוש לרעה בתלונות שווא על אלימות במשפחה; מחשש פגיעה בדימויו העצמי של תלמיד, אסור לומר לו שהוא זקוק לשיעורי עזר במתמטיקה; מחשש תמיכה בהתנחלויות אסור לדבר על הגזענות הגלויה של ספרי הלימוד הפלסטינים; מחשש צל צילו של חשד באי-ביקורת נלהבת מספיק כנגד הקולוניאליזם אסור לומר שמצבן של נשים בערב הסעודית רע לאין שיעור ממצבן של ערביות אזרחיות ישראל. ועל אחת כמה וכמה אסור לומר שדווקא כפייה של ערכים מערביים – האמונה בשוויון בין המינים, או בקדושת החיים, או ההתנגדות לטיהורים אתניים – יכולה לעתים לסייע ל"אחר" ול"אחרת" אי שם בעולם השלישי (שאסור לקרוא לו ככה).

וכשאסור לומר, אי אפשר לפעול. ואם לא פועלים מפקירים חפים מפשע: לגזענות, לשוביניזם, לטרור, לאלימות ולדיכוי פרוע. רוב הנפגעים הם לא בפריז וסן ברנרדינו. הם הרחק מחוץ למערב. אבל הרי אסור לומר שמוסלמים הורגים מוסלמים, וכל התערבות בעניינהם חשודה באימפריאליזם ויהירות תרבותית. אז דמם של מאות אלפים נעשה הפקר. זו לא רק, כמובן, הפקרה של יחידים. זה לא מקרה שאותו אובמה שמסרב לקרוא לילד בשמו בארצו, מפקיר גם את הזירה המזרח תיכונית לפוטין ולאיראן.

לרבים נדמה היה, עכשיו שהטרור היכה גם בארצות הברית ובמערב אירופה, שאולי המערב יתעורר סופסוף משנת הנרקיסיזם שלו, וילמד שדמוקרטיה צריכה גם להתגונן כנגד יריביה. אבל ספק רב אם התוצאה תהיה כפי שמדמיינים אותה צופים אופטימיים כאלה. הנזק המצטבר של עצימת העיניים השאיר את הנהגת המערב בלי כלים להסביר את מה שמתפוצץ עכשיו בפניה. כשם שאל הוואקום הבינלאומי נכנסים כוחות ריאקציוניים, אל הווקום הפנימי מתחילים לחדור כוחות קיצוניים. בעוד שמערכת החיסון של הדמוקרטיה מתקשה להתעורר, יריבי הדמוקרטיה מתעוררים במקומה. התגובה עשויה להיות בסופו של דבר לא ריאליזם מפוכח, אלא פרנויה והיסטריה. כשהמרכז והשמאל ממשיכים לדבר בשפת רגשות האשמה, הזעם הציבורי יתנקז במידה גוברת, לא לתמיכה במי שיעץ זהירות בנושא הגירה ואסימילציה, אלא אל מי שהטיפו שינאה בימין הקיצוני. המחיר של ההתחסדות הליברלית ארוכת השנים יבוא בדמות מרין לה-פן, או מהדורה קצת פחות ליצנית של דונלד טרמפ. הפחד לבקר מוסלמים מחשש להראות איסלמופובים סופו שהוא פותח את הדלת לאיסלמופובים של ממש. יש, אם כן, טעם לחשוש שמי שסיפרו לעצמם שהם עוזרים ל"אחר" על ידי מירוק מצפונם והכחשת המציאות, לא עשו לו שירות טוב במיוחד.