גדי טאוב

המאמר התפרסם לראשונה במוסף הארץ, תחת הכותרת "החטא הבלתי נסבל שבליברליות" 23.3.2016

 

הסיסמה "רב־תרבותיות" הפכה לכל כך שגורה על לשוננו, עד שאנחנו משתמשים בה לתאר דברים שונים. ברבים משימושיו הפופולריים המונח הוא לא יותר משם נרדף למידה של פלורליזם. מנקודת מבטה של תרבות דמוקרטית וליברלית אין בזה, כמובן, כל בעיה. אבל במקור המונח מצביע על דבר הרבה יותר דרסטי מזה, שהסתעף מתוך התפיסה הפוסט־מודרנית: כשם שעמדות פוסט־מודרניות גורסות שאין אמת, כך גורסת העמדה הרב־תרבותית שכל התרבויות שוות בערכן. לפיכך אין ערכים בעלי תוקף אוניברסלי, ולכן אין לשום תרבות אמת מידה לשפוט בה את האחרות. בעיני עצמה, העמדה הרב־תרבותיות היא בעצם הרחבה של הדמוקרטיה מבני אדם לערכים. לא די להכיר בכך שכל בני האדם שווים בערכם. כדי שיהיה שוויון ממשי ביניהם, עלינו לכבד את תרבותם כשווה.

בשרשרת הטיעון הפשוטה הזאת יש, כמובן, סתירה פנימית: שוויון מעמד לערכים עשוי לא רק שלא להרחיב את השוויון בין בני אדם, אלא גם לפגוע בו. מתן מעמד שווה לתרבות שבה נשים הן רכושם של גברים, או שבה מותרת עבדות, אינו הרחבה של הדמוקרטיה. אבל למרות הסתירה הבולטת לעין כבשה הרטוריקה הרב־תרבותית חלק ניכר מהאליטה במערב, והפכה לאבן הראשה של התקינות הפוליטית: על "האחר" מותר לומר רק דברים שנשמעים (לאוזן ליברלית) חיוביים. הוא בדרך כלל מצטייר בשיח הזה רק כקורבן וכקדוש.

נדמה לפעמים שבעולמם של בעלי התפיסות האלה כל תכלית קיומו של "האחר" היא לשמש מדד למידת נאורותנו, או עדות מהלכת לחטאינו. כשלעצמו אין סיבה להתעניין בו, ואפילו כדאי להימנע מכך: כל דיון בתרבותם הממשית של "אחרים" הופך אותם לאובייקטים של הידע "שלנו", שלא לדבר על כך שהוא עלול להוביל לשיפוט או לביקורת. וביקורת, כידוע, אינה אלא התנשאות תרבותית, אותו חיידק עיקש שנמצא, כך אומרים לנו, בשורש הדיכוי והניצול.

מי שהקשיב לשיח של האגפים הפרוגרסיביים באירופה על שאלת הפליטים יכול היה להתרשם עד כמה הרחיקה לכת אחיזתה של התפיסה הזאת. מה שמותר לומר הוא שמפגש תרבויות הוא מפרה, שגיוון הוא מעשיר ושאחרוּת מרחיבה דעתו של אדם. טענה נכונה, כמובן, אבל במידה. מה שאסור לומר הוא באיזו מידה לא. אסור לומר שמפגש תרבויות מעלה גם בעיות קשות, לא רק בתחום הפרקטי של מדיניות קליטת מהגרים, אלא גם בתחום ההתנגשות בין השקפות עולם, ערכים ומנהגים.

נדמה שבעיני רבים, אפילו בעיני פוליטיקאית מתונה כאנגלה מרקל, כל הסוגיה כולה אינה שאלה פוליטית, אלא רק מין בוחן פתע למצפונה של אירופה. ומובן מאליו מה צריך לענות כדי לעבור אותו, שהרי רק ריאקציונרים עדיין לא שמעו שהריבוי הוא ברכה ושכל התרבויות שוות בערכן. רק הם עוד לא ראו את העתיד הפלורליסטי כפסיפס צבעוני ועשיר. במילים אחרות, העמדה הרב־תרבותית, לא זו הרכה, אלא זו הפוסלת את האפשרות שתרבות אחת תבקר את חברתה, הפכה לתו ההיכר של מה שנחשב פרוגרסיבי ונאור.

אבל יש משהו מתעתע בשיר ההלל הזה לרב־תרבותיות. הוא מדבר על אחרוּת, אבל מסרב להביט בה. הוא מצהיר על ריבוי, אבל מניח אחידות. כלומר, יש פה בעצם סוג של הונאה עצמית. למרות השם המטעה, העמדה המכונה "רב־תרבותיות" עומדת על ההנחה החד־תרבותית, שבעצם, מתחת לכל אי־ההבנות, כולנו שותפים לאותן אמונות יסוד ליברליות. שכן הפסיפס התרבותי הצבעוני שבעלי השקפות כאלה מציירים בעיני רוחם עובד רק כשהוא לא באמת צבעוני. או אולי מוטב לומר, הפסיפס יכול להתקיים רק כשכל חלקיו דוגלים בעצמם בפסיפסים, רק כשכל מרכיביו מאמינים בעצמם בריבוי, שמחים בעצמם על גיוון.

פרדוקסלית, כשכולם מאמינים בגיוון פירוש הדבר שהוא בעצם איננו. מתחת למעטה הדק של דיבור על ריבוי אנחנו מוצאים למעשה את הנחת האחדות הליברלית. מובן שאם כל ה"תרבויות" הן ליברליות, אין לעמדה הזאת בעיה. לעומת זאת, אם אחת מהן אינה ליברלית, אין לעמדה הזאת פתרון. יוצא שהרב־תרבותיות בעצם מציעה לנו פתרון רק כשאין לנו בעיה.

האופן המטעה הזה, שבו הליברליזם מציג את אחדותו כריבוי, נקנה על ידנו יחד עם שאר המערב מארצות הברית, בחסות אופנות אקדמיות בעלות כותרות שונות אבל קשורות, שנפוצו משם: פוסט־מודרניזם (הגרסאות שהתבססו באקדמיה במערב הן במובהק יותר אמריקאיות מצרפתיות), תיאוריה ביקורתית (הגרסאות הנפוצות הן יותר אמריקאיות ממרקסיסטיות), לימודי תרבות, לימודי מגדר, לימודים פוסט־קולוניאליים ועוד. כולן נשאו בקרבן את מה שביסודו היה ונשאר ליברליזם אמריקאי. והן הביאו איתו גם את חוסר מודעותו לעצמו. הדעות האלה כל כך מובנות מאליהן בעיני האמריקאים שנוכחותן, כמו זו של האוויר שאנחנו נושמים, שקופה ובלתי מורגשת. למרות החזות חמורת הסבר של ביקורת עצמית שההשקפות האלה מתהדרות בה, אחת מתכונותיה הבולטות של הרוח האקדמית החדשה היא היעדר יכולת לראות את עצמה כפי שהיא, ולפיכך לדווח לעצמה על מגבלותיה.

אלוהים הוא ליברל

הליברליזם האמריקאי, שהתפתח בחברת מהגרים, התלבט תמיד בשאלת יצירת האחדות מן הריבוי. והוא גם מצא לה פתרונות יעילים. גם באמריקה רעיון הרב־תרבותיות מכיל הונאה עצמית. אלא ששם היתה בהונאה העצמית הזאת תועלת, משום שהיא התיישבה על בסיס שכבר היתה בו אחדות מרחיקת לכת.

כוחות האסימילציה של אמריקה הם עצומים, ולחצי הקונפורמיזם שלה רבי עוצמה. בדרכים שונות, גם דה־פקטו וגם דה־יורה, היא דורשת ממהגרים שיקבלו את הנחות היסוד הערכיות שלה: אינדיווידואליזם, זכויות הפרט, שוויון המינים, דמוקרטיה, קפיטליזם ותפיסה חוזית של החברה ושל יחסי אנוש. זהו תנאי מוקדם להצטרפות לחלום האמריקאי. ואם יש לך חלומות אחרים, אמריקה יודעת לנפץ אותם במהירות וביעילות, לפני שהם מסכנים את הקונסנזוס הערכי. אמנם מתחת לגג הליברלי האחיד הזה יש מקום לגוונים, אבל אין מקום לחרוג מן הגג עצמו. אמריקה פשוט יודעת להמתיק את צו האחדות התקיף שלה במינון (לא גבוה) של תבלין הריבוי. עד שבסופו של דבר התבלין עצמו הפך לחלק מן הקונסנזוס. אמריקה הפכה את הריבוי לאחד מכוחות האחדות, אם אפשר להתבטא כך.

אחד מאבותיה החשובים של הנוסחה האמריקאית שידעה להפוך את הריבוי לאחדות היה תומס ג'פרסון, האיש שכמה שנים לפני היותו נשיא ניסח את חוק חופש הדת של מדינת וירג'יניה מ–1786. ג'פרסון מצא דרך לרבע את המעגל, על ידי הסטת הדגש בטיעונים בעד חופש דת. הוא לא היה היחיד שהאמין בחופש הדת, כמובן. רוב הליברלים בני זמנו חשבו גם הם שאל לה למדינה להתערב באמונות האזרחים. אבל הנימוק שלהם היה, בדרך כלל, שלאיש מאיתנו אין גישה ישירה לכוונותיו של הבורא. מאחר שגם לממשלה אין, אל לה לקבוע עבורנו במה נאמין, ועל כן איש באמונתו יחיה.

אבל ג'פרסון הפך את הנוסחה על ראשה. חוק חופש הדת שניסח מתחיל במילים המהדהדות האלה: "אלוהים ברא את רוח האדם חופשית". משמע, חופש הדת עצמו הוא צו אלוהי. יש להפוך אותו לחוק לא משום שאין לנו גישה לכוונות הבורא, אלא דווקא מפני שיש לנו, ואנחנו יודעים שאלוהים עצמו הוא ליברל. כך התקדשה האחדות בלשון הריבוי. שהרי אם אלוהים הוא ליברל כל האמונות שוות בערכן, אבל האמונה הליברלית שווה יותר. באותה נשימה החוק מתיר את הריבוי, וגם מציב מעליו את גבולות האחדות.

מאז היו לנוסחה של ג'פרסון גלגולים רבים, וגם מטאפורות שונות: מדימוי ה"תזמורת" שבה כלים רבים מנגנים תחת מנצח אחד (כפי שנהגו לומר אנשי התנועה הפרוגרסיבית בראשית המאה ה–20) ועד ל"סלט הפירות" (בקצה השני של אותה מאה). אבל הנוסחה הרלוונטית לצורך הבנת רוח הזמן שלנו, זו שהקרינה מארצות הברית והפכה את המונח "רב־תרבותיות" ליהלום שבכתר התקינות הפוליטית, היא זו שהגיחה מתוך חורבות מרד הסטודנטים של שנות ה–60, בתקופה של אכזבה קשה של צעירים אמריקאים מארצם. היא נשארה, לכן, נגועה בטעמה המר של האכזבה הזאת. והיא הביאה איתה גם את הקיטש המוסרי שהפך את ההלקאה העצמית לתחליף קל, תיאטרלי, לביקורת עצמית של ממש.

אינטגרציה זה לחלשים

המרד של שנות ה–60 בארצות הברית היה הרבה דברים שונים. אבל לזמן מסוים נדמה היה שכל אגפיו הם קריאה משותפת אחת, נגד אותו יריב עצמו: "השיטה" (The System). השיטה (כלומר הממסד) יוצרת סוגים רבים של עוול, בכל מקום שבו היא נוגעת: אפליית שחורים בדרום, מלחמה בווייטנאם, שוביניזם גברי, סיווג של הומואים כחולים פסיכיאטריים או עבריינים ראויים לעונש ועוד ועוד. כל הרעות האלה יתבטלו מאליהן כאשר ההמונים — העם, The People — יתנערו מן השיטה הדכאנית. ואז במקום הבטון האפור האחיד של הדיכוי הממסדי, יפרחו אלף פרחים צבעוניים, כל אחד בצבעו ובדרכו. תנועת הסטודנטים, התנועה לזכויות האזרח, הפמיניזם, מאבקם של ההומואים בסטונוול וההפגנות נגד המלחמה בווייטנאם, כולם בעצם שותפים למערכה אחת גדולה. או כך היה נדמה.

הזעזוע העמוק הראשון שהנחת השיתוף הזאת עברה היה בשנת 1966. על התנועה לזכויות האזרח, בהנהגתו של מרטין לותר קינג, השתלטו חסידי "הכוח השחור" ו"הגאווה השחורה". סטוקלי קרמייקל נבחר להנהגת "סניק" (SNCC, האגף הסטודנטיאלי של התנועה של קינג), והוא דרש מיד להוציא מן התנועה את כל תומכיה הלבנים. הפנתרים השחורים החלו לתפוס את קידמת הבמה ומלקולם אקס הפך לסלבריטי. בעוד שקינג דיבר בשם הערכים המשותפים, ודגל באינטגרציה, המנהיגים שבאו אחריו לעגו לו כמין Uncle Tom חדש: מתרפס בפני הממסד כדי להתקבל על ידי הלבנים. האינטגרציה עצמה הפכה למילת גנאי, סמל לוויתור על כבוד ועל זהות. במקום אינטגרציה דרשו המנהיגים הצעירים סגרגציה מרצון, גאווה בזהותם הנבדלת, תרבות נפרדת (כאן התפרק גם חלק חשוב של קואליציית הניו־דיל, מימי פרנקלין רוזוולט — שיתוף הפעולה בין שחורים ליהודים. חסידי "הכוח השחור" הצטרפו לסיווג הציונות כקולוניאליזם, והציבו את היהודים בצד של הממסד הדכאני).

אחר כך באה גם ההתנגשות בין חסידי "הכוח השחור" לבין הפמיניזם. בכנס האחרון של תנועת הסטודנטים המאורגנת, בשיקגו ב–1969, קראו הפנתרים השחורים בזלזול לפמיניסטיות "Pussy Power". הנשים עזבו את אולם הכינוס בזעם.

למחאה נגד המלחמה בווייטנאם היתה דינמיקה משלה. בשוליים היא הפכה לתמיכה בלתי מסויגת בקומוניזם הפנאטי של צפון וייטנאם, וכמה ממוביליה ביקשו בעצם תבוסה צבאית לארצם, מה שהרחיק מהם את תומכי השלום המתונים. קצת אחרי סוף העשור, דומה היה שזרמיו השונים של המרד נפוצו לכל עבר, והלכו איש איש לדרכו ולמאבקו. לזמן מה.

הם החלו להתאסף חזרה בהדרגה, בחסות האקדמיה, בשני העשורים הבאים, והם עשו זאת תחת הדגל הפוסט־מודרני. המחאה הפכה מפעילות חברתית ופוליטית לתיאוריה אקדמית, ובתיאוריה היה אפשר לראות את כל המאבקים שוב יחדיו. המסגרת הפוסט־מודרנית, כפי שהבינו אותה באמריקה, תחולל שוב את הקסם הג'פרסוניאני: לכל האמונות יש מקום שווה, ובתנאי שיקבלו את שוויון כל האמונות. כך הפלורליזם יהפוך למאחד. אלוהי השיח החדש, כמדומה, הוא בעצמו פלורליסט.

בהתחלה נדמה היה שהרוח הפוסט־מודרנית החדשה פועלת בנפרד על בוגרים שונים של מאבקי שנות ה–60. בוגרי ההפגנות הסוערות נגד המלחמה בווייטנאם מצאו באדוארד סעיד מנסח חדש של התנגדותם לאימפריאליזם והקולוניאליזם. שורש הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערביים בכל גלגוליהם נעוץ, לפי סעיד, בשיח המערבי המתנשא, ה"מכונן" את המערב כסובייקט תבוני חוקר ואת המזרח כאובייקט פרימיטיבי של הידע "שלנו". כך "אנחנו" מצדיקים את השליטה בו. בשביל אלה שקראו את הרברט מרקוזה בשנות ה–60 ואת מישל פוקו בשנות ה–70, זה היה קל לעיכול.

הפמיניזם, בעקבות משבר משלו, אימץ מה שפמיניסטיות כינו בהתחלה "תיאוריית נקודת המבט" (Standpoint Theory), שאף היא העבירה את המשקל לשיח ונתנה בכורה למושג "ג'נדר" (שאמנם הסתובב בחוגים יודעי חן כבר בסוף שנות ה–60). בדומה לסעיד, לפי תפיסה זו הידע על נשיות וגבריות מיוצר בידי גברים, מנקודת מבט גברית, וככזה הוא נועד להצדיק את אי־השוויון. כמו אצל סעיד, גם כאן השיח הזה מכונן את הגבר כסובייקט ואת האשה כאובייקט.

באותו אופן גם מאבק סטונוול, שבו דרשו הומואים שהמשטרה תניח להם לנפשם, מצא ביטוי מחודש בדה־קונסטרוקציה של השיח הפסיכיאטרי והתגלגל בענף אקדמי חדש שהסתעף מתוך לימודי המגדר — לימודים קוויריים.

התנועה לזכויות האזרח, הוותיקה מבין הפלגים של המרד, לא התקשתה להתאים את הספרטיזם השחור למונחים החדשים: השיח ההגמוני הוא "לבן" וכדי לעקור את הדיכוי משורש צריך לנתק את התרבות השחורה מהשפעתו. בעיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות התגלגלו לדיון בזהות, תרבות ושיח.

אחד אחד ובאין רואה נאספו כל הזרמים האלה, זיהו את עצמם זה בזה והחלו לשקם, אבן אבן, את הדימוי הישן של המאבק המשותף נגד "השיטה". את "השיטה" החליף עכשיו "השיח ההגמוני" שכל סוגי השוליים הם קורבנותיו, ולכן כולם שותפים למאבק לפרקו. כך הפכה הייחודיות הנפרדת של כל פלג לבסיס שמגדיר את המשותף לכולם. הספרטיזם השחור, נקודת המבט הנשית, הייחודיות הקווירית והחתירה להגדרה עצמית בעולם השלישי נמזגו כולם לידי חזון אחד על ידי הגדרת היריב המשותף, והדרך שבה יש לפעול נגדו.

השוליים כמקור דיכוי

אף על פי שהז'רגון היה נפוח, והניסוחים סבוכים, התזה עצמה היתה קליטה ופשוטה. בלב הפרדיגמה החדשה נמצא הרעיון שהקבוצה השלטת (המכונה, בעקבות אנטוניו גרמשי, "הגמונית") היא בעלת מונופול על ייצור הידע. היא זו שיוצרת את השיח שמכונן את העולם החברתי, והיא עושה זאת בשירות המשך שליטתה. השיח הזה מכנה את עצמו "אוניברסלי", אבל זו אינה אלא דרכו להצדיק את רצונו לכפות את עצמו על כל האחרים.

דמיינו אם כן מעגל מרכזי שמכיל את הקבוצה ההגמונית. זו קבוצת הגברים הלבנים, שהם גם אירופאים וסטרייטים. הם אלה שמייצרים את הידע, והידע נועד להצדיק את מעמדם הדומיננטי. עכשיו ציירו מעגלים קטנים מסביב למעגל ההגמוני, ושימו בהם את הנשים, השחורים, העולם השלישי וההומואים, וקיבלתם את התבנית של התפיסה הרב־תרבותית. כל הקבוצות האלה צריכות לעלות מכיוונים שונים על המרכז, לפרק את השיח שלו ולהציב במקומו שיח אחר, משחרר, שהפלורליזם שלו הוא ניגוד לעצם היומרה להגמוניה.

יש במודל הזה בהירות שובת לב. הוא אלגנטי וחסכוני. אבל את מה שהוא מרוויח באלגנטיות הוא מפסיד ביכולת להבין מציאות מורכבת של מפגש תרבויות. כשאין ריבוי תרבויות, כשכולם שותפים לקונסנזוס רחב ועמוק, כמו זה של הליברליזםבארצות הברית, הבעיות אינן מתעוררות. אבל מרגע שחורגים מגבולות ארצות הברית, למחוזות שבהם הקונסנזוס אינו כה מקיף — למשל אירופה, או חברת המהגרים הישראלית — המודל מתפרק.

אין שום סיבה להניח, אם להתבטא בזהירות מופלגת, שמאבקו של מהגר מוסלמי בגרמניה לשמר את זהותו מפני המרכז ההגמוני הופך אותו מיד לבעל ברית טבעי להומואים גרמנים התומכים בזכות לנישואים חד־מיניים. הסתגרותם של החרדים מפני ההגמוניה של השיח הציוני אינה מקדמת בהכרח את שאיפותיהן של נשים חרדיות. כשם שמאבקן של נשים מצריות נגד מילת נשים אינו בהכרח שותף טבעי למבקשים להגן על הזהות המצרית מהשפעות מערביות. מפני שבניגוד למודל האלגנטי, לא כל סוגי הדיכוי באים מאותו מקור, והכפייה והשחרור אינם מתחלקים באופן נקי משני צדיו של אותו מתרס. מקור מצוקתה של לסבית בקמבודיה אינו בהכרח הפלוצנטריזם של האימפריאליזם המערבי. מקור סבלו של הומו חרדי בישראל אינו בהכרח המצ'ואיזם של השיח הציוני. במילים אחרות, לא כל סוגי הדיכוי באים מן המרכז, ולא תמיד כפייה ושחרור נפרדים זה מזה: כשהתנועה הציונית אכפה את זכות ההצבעה לנשים על הפלג הדתי שלה, היא עשתה אקט של כפייה כלפי המיעוט הדתי, שהיה גם אקט של שחרור כלפי הנשים בתוכו. כך קרה גם לנשים ערביות בישראל כשהמדינה כפתה על המגזר הערבי את ערך שוויון המינים בפני החוק. ודבר דומה התרחש כאשר איחוד אירופה הכריח את יוון להרחיב את חופש הדת במדינה: בכך הוא פגע באוטונומיה התרבותית של יוון, אבל סייע למיעוטים בתוכה.

את הבלבול שיוצר המודל הרב־תרבותי אפשר לזהות בעצם מתוך הניקיון הגיאומטרי שלו עצמו. הוא מטעה מבחינה אנליטית, מפני שקבוצות השוליים שהוא מתאר — נשים, שחורים, ילידים בעולם השלישי, הומואים וכו' — אינן "קבוצות" נפרדות, הן קטגוריות צולבות. המודל לא עובד מפני שהקטגוריות האלה חוצות זו את זו: מתברר, למרבה ההפתעה, שיש נשים שהן שחורות, לסביות שהן ערביות, חרדים שהם הומואים וכולי. ואז מתברר גם מה בדיוק המודל מסתיר: שחלק מסוגי הדיכוי באים דווקא מן השוליים. אבל את השוליים אסור לבקר, כמובן.

למעשה, כשמגרדים את קליפת הז'רגון מעל הרטוריקה הרב־תרבותית, מגלים שיש במרכזה אבסורד: ספוגה כפי שהיא ברוח הליברלית, היא בכל זאת איכשהו מניחה שהליברליזם עצמו אינו ליברלי באמת, ואילו כל יריבי הליברליזם משום מה ליברליים ממנו. לא מפתיע, אם כן, שצריך ז'רגון כל כך מערפל כדי להסתיר פירכה כל כך פשוטה. הפנתרים השחורים לא היו פמיניסטיים, הו צ'י מין לא היה חסיד אומות העולם, רבני ש"ס אינם מגיני זכויות הלהט"בים וסיום הכיבוש הישראלי בעזה לא הפך את חמאס לארגון זכויות אדם. ההנחה שהפלורליזם הדמוקרטי והחירות הליברלית יבואו בהכרח מן השוליים אין לה, כמובן, בסיס במציאות. אפשר לנסח את הכשל בקיצור כך: כל המודל נסמך על הקיטש המוסרי המזהה קורבנוּת עם צדק. אלא שבעולם האמיתי, למרבה הצער, קורבנוֹת הם לא בהכרח צדיקים, ובוודאי שלא בהכרח צדיקים ליברליים.

הריבוי הוא הבעיה

אבל המודל הרב־תרבותי אינו עוסק במציאות, אלא מטפל במצפונן של אליטות. הוא לא תוצר של עניין באחר, אלא פרי של נרקיסיזם שאינו יכול לדמיין שמישהו באמת אחר. זה לא כבוד לתרבויות אחרות. זו התעלמות מאפשרות קיומן. כך חוסכת לעצמה האליטה במערב את הצורך להישיר מבט אל הדילמות הקשות שמעורר מפגש בין תרבויות שונות באמת. מפגש כזה הוא מסובך, וכמעט תמיד פוצע. הוא לא מאפשר לנו להתמכר לפוליטיקה של ג'סטות אביריות, משום שהוא דורש החלטות קשות, שלכולן יש מחיר. הוא מצריך לזכור שסובלנות בלי גבול עשויה לחזק דווקא את חסרי הסובלנות, שאחריות מכילה גם אלמנטים של כפייה ושמצד שני כפייה של ערכים ליברליים יכולה להוביל להיפוכם, או לריאקציה נגדם. אין כאן נוסחאות פשוטות. היחסים הממשיים נקבעים בתהליך סבוך שיש בו תן וקח, בהתאמה מתמדת של גבולות המשותף מול דרישות הייחוד. לעצום עיניים ולהכחיש את הקושי, לעומת זאת, פירושו למנוע חיכוך עכשיו, במחיר פיצוץ שעשוי להיות אלים בהמשך הדרך.

בחברת מהגרים הריבוי הוא קודם כל הבעיה, לא הפתרון. זאת משום שחברה כזאת צריכה ראשית כל להניח את היסודות המשותפים, שבלעדיהם לא תיתכן סולידריות, לא תתאפשר זירה פוליטית מתפקדת ולא תהיה גישה שווה למשאבים. רק אחר כך יש משמעות להתבשמות מן הריבוי. בניגוד למה שעולה מהרטוריקה הרב־תרבותית, האידיאולוגיה הזאת מקורה במרכז, ולא בשוליים.

באקלים הנוכחי אסור, כידוע, לומר דבר טוב על כור ההיתוך הישראלי. ואכן, יש טעם לבקר את אופן יישומו. אבל כדאי לזכור שצדו השני היה שוויון ושייכות וששני הצדדים תלויים זה בזה: זהות משותפת פירושה סולידריות, אחריות הדדית, שותפות גורל. מדיניות מפא"י אכפה בתקיפות לא פחותה גם שוויון כלכלי. ההתקפה הרב־תרבותית על כור ההיתוך הישראלי, לעומת זאת, היא חלק מרוח הזמן של עידן חברת השוק. "הפרטת הזהות", כפי שכינה דניאל גוטויין את המגמות הללו, היא השתקפותה התרבותית של ההפרטה הכלכלית, וההתקפה על האתוס המשותף היא התקפה על משענתם החשובה ביותר של החלשים: סולידריות רחבה. הרב־תרבותיות היא, לכן, בעצם התקפה על השוויון הממשי תחת מסך העשן של השוויון הסימבולי. היא משווקת את האדישות כדאגה לזולת, את הנרקיסיזם כאמפתיה ואת העיסוק במצפונה של האליטה כאחריות מדומה לשוליים.