המאמר הזה נדפס בהארץ ב 26 במרץ 2020. מובא כאן במלואו.

כותרת:

האם נרקמה קנוניה נגד טראמפ? אם כן, המזימה הזו מגמדת את פרשת ווטרגייט

כותרות משנה: בספר על חקירת המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב מציג אנדרו מקארתי את הנשיא האמריקאי כקורבן של המפלגה הדמוקרטית, סוכנויות הביון ומנגנוני האכיפה, שעשו, כך נטען, יד אחת כדי למנוע ממנו כל אפשרות להיבחר ולשלוט

• גדי טאוב, הארץ
• 26.03.2020 16:21

 

ממשל אובמה הסתיים ב–20 בינואר 2017 ב–12 בצהריים. רבע שעה אחר כך, כשפורמלית היא כבר לא חלק מהממשל הפדרלי, עדיין היתה לסוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי, גישה לחשבון האי־מייל של עבודתה. היא מיהרה לכתוב אי־מייל לעצמה, שסיכם פגישה שהיתה לה ולכמה מבכירי הממשל עם ברק אובמה. אבל, אומר אנדרו מקארתי, מחבר הספר "Ball of Collusion", למעט במובן הטכני, זה כלל לא היה אי־מייל לעצמה, אלא לפרוטוקול, והוא לא סיכם פגישה שרייס הרגע יצאה ממנה, אלא פגישה שהתרחשה שבועיים קודם לכן עם הנשיא היוצא. אז מה היה כל כך דחוף דווקא עכשיו?

מה שרייס עשתה, אומר מקארתי, היה ניסיון לקבע בדקה ה–91 גרסה מסוימת של הפגישה ההיא. במבט לאחור, זה כנראה היה דרוש כדי להרחיק את אובמה ממה שעשוי עוד להתברר כשערורייה הפוליטית הדרמטית ביותר בדברי ימי ארה"ב. האי־מייל הציג בדיעבד נשיא ענייני ובלתי משוחד, שלא ייראה כמו שותף לניסיון לחסל יריב פוליטי באמצעות הרשויות הפדרליות.

קוראי העברית, הניזונים זה זמן רב מדיאטת רעב תקשורתית, שכמעט כולה באה מתיבת התהודה של המפלגה הדמוקרטית, עשויים עדיין לחשוב שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, באמת רקם איזו עסקה אפלה עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כדי לזכות בנשיאות. אולי נדמה להם שרק ההוכחה לכך, משום מה, עדיין לא נמצאה למרות שנים של חקירות. אבל "המזימה הרוסית" שכביכול היתה לקמפיין של טראמפ היא לא הסיפור, אלא התירוץ. הסיפור הוא החקירה, וכנראה שהוא עוד יגמד את פרשת ווטרגייט. בווטרגייט פעלה רק חבורה קטנה של נאמני ניקסון, בניגוד לחוק, כדי לחדור למטה המפלגה היריבה. כאן התרחש, כך הולך ומתבהר, דבר מסדר גודל אחר: מנגנוני האכיפה והביון של המעצמה האמריקאית גויסו כדי לחדור לקמפיין של מפלגת האופוזיציה ולחסל את המועמד מטעמה, ובהמשך את נשיאותו. זוהי, אם כן, מפלגת שלטון, שניסתה לנכס לעצמה את המדינה.

פרפורי הגסיסה של הנרטיב הדמוקרטי אולי יאפשרו, למשך זמן מה, לומר שזו תיאוריית קונספירציה. עיתונאים ישראלים עוד ידקלמו את זה, כרגיל, ואולי יוסיפו לטפח את האגדה שהאף־בי־איי התנכל להילרי קלינטון בפרשת האי־מיילים (בפועל ראשי הסוכנות הגנו עליה מכתבי האישום, שהיה ראוי להגישם). אבל כל אלה לא יחזיקו מעמד מול עובדות שהולכות ומצטברות לתמונה כללית בזכות אנשים כמו מקארתי, בכיר לשעבר במשרד התובע הפדרלי של המחוז הדרומי בניו יורק. אכן, כפי שנראה, היתה פה קונספירציה, ולא רק תיאוריה, אם כי לא זו שעליה דיווחה התקשורת הליברלית. ולולא היה צורך לכסות עליה, האי־מייל של רייס כנראה לא היה בא לעולם.

הפגישה שתועדה באי־מייל של רייס התרחשה בפועל ב–5 בינואר, בעיצומו של הזמן הרגיש שבו מתארגנים הממשל היוצא והממשל הנכנס להעברת המקל. הפעם זה היה זמן רגיש עוד יותר מפני שהחקירה הנמשכת נגד טראמפ, שנולדה בקיץ 2016, במטרה למנוע את האפשרות הלא סבירה שהוא יזכה בבחירות, הפכה לבעיה בוערת ודחופה. כנשיא, טראמפ היה אמור לקבל לידיו את הפיקוד על הרשויות שניסו להכשיל את מועמדותו. כל העבירות, מעשי הרמייה וטשטוש העקבות שנעשו בדרך היו אמורים לשקוע למצולות השכחה תחת שרביטה של הנשיאה קלינטון. טראמפ היה אמור להפוך להערת שוליים בתולדות הבחירות, והנשיאה החדשה היתה אמורה לקבור את הסיפור.

אבל עכשיו, טראמפ הגיע לבית הלבן, ומתוקף סמכותו הוא יכול לפשפש במעשיהם של האף־בי־איי, הסי־איי־אי, משרד המשפטים וכל רשויות המודיעין. הוא עלול לפתוח תיבת פנדורה ענקית, ואז, כמו שאומרים באמריקאית, "יכה החרא במאוורר". האפשרות הזאת ודאי הדירה, ואולי עודנה מדירה, שינה מעיניהם של כמה וכמה אנשים — מסוכן האף־בי־איי, פיטר סטרוק, הממונה הישיר על החקירה, דרך ג'יימס קומי, שהיה ראש האף־בי־איי; אנדרו מקייב, שהיה סגנו; ג'יימס קלאפר, שהיה מנהל המודיעין הלאומי; ג'ון ברנן, שהיה ראש הסי־איי־אי; שרת המשפטים אז, לורטה לינץ', ואולי אפילו ברק אובמה בעצמו. סוזן רייס עשתה כמיטב יכולתה ברגע האחרון כדי להרחיק אותו מהשערורייה.

אבל לא בטוח שזה עלה בידה. מקארתי, בכל אופן, לא השתכנע. "אין ספק", הוא כותב, "שהנשיא אובמה היה מיודע על אמצעי הריגול הנגדי ואישר אותם. אני חושד שהוא היה כנראה המאסטרו, בעיקר דרך (ג'ון) ברנן".

לנהוג "לפי הספר" עד כמה אפשר לסמוך על הערכתו של מקארתי? ספרו, שאת שמו אפשר אולי לתרגם ל"מערבולת הקנוניה", יהיה כנראה למשך זמן רב התיאור הקנוני של פרשת "שיתוף הפעולה הרוסי". מקארתי הוא איש ימין, וכיום הוא בעל טור בכתב העת "נשיונל ריוויו". הוא תומך בדרך כלל במדיניותו של טראמפ, אם כי הוא סולד מסגנונו, אבל מעל הכל הוא מה שבעברית היינו קוראים יקה: קפדן כפייתי.

למרות הסרקזם המושחז שלו, שלא פעם מסגיר חוש קומי לא מבוטל, הרי שכתיבתו דייקנית ומפורטת, ויש בה לעתים נימת לוואי של נזיפה של מנהל בית ספר. התמונה שהוא משחזר מבוססת על שפע של תיעוד, ונראה לי שיהיה קשה מאוד להפריך את עיקריה. מקארתי הסתמך על פרוטוקולים של השימועים הרבים שנערכו בסנאט ובבית הנבחרים, תצהירים בשבועה, קטעי עיתונות, מסמכים רשמיים ודו"חות של משרדי ממשלה, ומאחר שהוא זהיר הוא גם משרטט את גבולות ההיסק הלגיטימי במקום שבו התיעוד לקוי או מטעה, כמו במקרה האי־מייל של רייס.

אז מה קרה שם לפי גרסת רייס, ומה אפשר לדעת על מה שקרה שם באמת? הפגישה המדוברת התרחשה בשולי מה שרייס תיארה באי־מייל כ"תדריך של ראשי קהילת המודיעין" על התערבותם של האקרים רוסים בבחירות (כדאי לשים לב להגדרה הזאת של הנושא, שנמנעת מלהזכיר את טראמפ). בתום התדריך, אובמה ביקש להחליף כמה מלים עם ראש האף־בי־איי קומי, ועם סגנית שרת המשפטים, סאלי ייטס, בנוכחות ג'ו ביידן, סגן הנשיא, ורייס. לפי הסיכום בדיעבד של רייס, הנשיא "הדגיש" שהוא "לא שואל, יוזם או מורה שום דבר בכל הנוגע לאכיפה" ושעל כל הנוגעים בדבר לנהוג בחקירה רק "לפי הספר". לעומת זאת, "בכל הנוגע לביטחון לאומי", הנשיא רוצה "להיות בטוח, שבשעה שאנחנו מנהלים את המגעים עם הצוות הנכנס" נעשה זאת מתוך מודעות "לכל סיבה שבגללה איננו יכולים לשתף בצורה מלאה" את אנשי הממשל הנכנס "באינפורמציה הקשורה לרוסיה". מהתיאור הזה של הפגישה מצטייר נשיא ענייני, הנוקט באמצעי הזהירות הדרושים למקרה שיתברר שמחליפו פועל ממניעים זרים. הביטוי שחוזר פעמיים באי־מייל הקצר — "לפי הספר" — נועד להרחיק חשד לפוליטיזציה. ואולם, מעיר מקארתי, בני אדם, שאכן עובדים "לפי הספר" לא צריכים שיזכירו להם את המובן מאליו הזה.

מה שבאמת התרחש מאחורי הקלעים, כפי שהדברים עולים מהמקורות שמקארתי בוחן, הוא שבשלב זה כבר נפלה החלטה אסטרטגית בשאלה מה לעשות נגד האפשרות שטראמפ ישתמש בסמכותו כדי לבדוק איך נולדה החקירה נגדו. התשובה שהתקבלה היתה ישירה, נועזת, ואפקטיבית: פשוט להמשיך בחקירה.

ההנחה היתה שאם החקירה תימשך היא תדחוף את טראמפ לעמדת מגננה וכך תמנע ממנו לעבור למתקפה ולערוך בירורים. היא תשתק את נשיאותו ותאפשר להמשיך לפקח עליו גם אחרי שייכנס לתפקידו. אולי, מי יודע, היא תיתקל בסוף גם באיזו עבירה, אולי כזו שאיש לא חשב עליה, וזו תוכל להיות לא רק הצדקה בדיעבד לכל המהלך, אלא אפילו, עם קצת מזל, בסיס מספיק להדחת הנשיא. "התוכנית", כותב מקארתי, "היתה לעטוף את נשיאותו של טראמפ בחקירה, שהוא לא יוכל לעשות דבר כדי להפסיקה".

וזה אכן מה שקרה: לא רק שלא היה כאן כלום "לפי הספר". למעשה, אין שום ספר שמרמז איך אפשר להעביר משמרת לנשיא, שתכלול את המשך החקירה שנועדה לשתק אותו וממשיכה להתקיים בתוך מנגנון הנתון למרותו. האם ייתכן שזה מה שעליו דיברו באותו "תדריך מודיעין" שרייס הזכירה ובשיחה בין אובמה ליועציו הקרובים מיד  אחר כך? אולי בכל זאת היה שם משהו שאינו "לפי הספר" ושנגע לעובדה שלמחרת, ב–6 בינואר, נסעו אחר כבוד ראשי המודיעין ובכירי מנגנוני האכיפה לניו יורק, כדי לתת לנשיא הנכנס טראמפ "תדריך מודיעין". על מה? על התערבות הרוסים בבחירות, כמובן.

אז איך הגענו עד הלום? בטוח שלא "לפי הספר". הזרעים הראשונים נבטו במשרדי "פיוז'ן ג'י־פי־אס", שמציגה את עצמה כחברת מחקר. בפועל היא מתמחה באיסוף חומרי הכפשה בשירות כל המרבה במחיר ובאריזתם בצורה נגישה ואטרקטיבית לעיתונאים. גלן סימפסון, אחד ממייסדיה, היה לפני כן עיתונאי ב"וול סטריט ג'ורנל". הפעם שכרו את שירותיו אנשי הקמפיין של הילרי קלינטון, בתיווך משרד עורכי דין, שיאפשר להסתיר את מקורות המימון. הרעיון היה לנסות לצייר את טראמפ כמי שעשה עם הרוסים עסקה שטנית: הם יעזרו לו להביס את קלינטון, והוא ישעבד את מדיניות החוץ של ארה"ב לשירותם. לצורך הכפשת טראמפ גייסה החברה כישרון מיוחד — כריסטופר סטיל, מרגל בריטי בדימוס ומומחה לרוסיה. סטיל, שונא מושבע של טראמפ, חיבר בשבילם 17 "מזכרים" בין יוני לדצמבר 2016, שזכו לכינוי "תיק סטיל" (The Steele Dossier).

ערכים רבים בוויקיפדיה עדיין מנסים לשוות ל"תיק סטיל" משקל ולגיטימיות, אבל האמת היא שזהו אוסף של שמועות, השערות וטענות קונספירטיביות, המבוססות לכאורה על מקורות עלומים שסטיל הפליג בתיאור חשיבותם אך לא חשף את זהותם. אף על פי ששירותי הביון הטובים בעולם ניסו למצוא בערמת השחת הזאת איזו עדות מוצקה לאותו שיתוף פעולה זדוני בין טראמפ לרוסים, הם העלו חרס בידם. המזכרים נעו בין סליז טבלואידי לקונספירציות דיפלומטיות ועסקיות. סיפור אחד, למשל, עסק באורגיה של השתנות שטראמפ, לפי סטיל, השתתף בה עם זונות רוסיות על מיטה בחדר, שבו ישנו פעם מישל וברק אובמה במלון ריץ־קרלטון במוסקבה. סוכניו של פוטין השתילו מצלמות ומיקרופונים בחדר, כך נטען, ולכן היה להם עכשיו חומר לסחוט באמצעותו את המועמד.

שאר המזכרים ססגוניים פחות. המשמעותיים שבהם מתארים הסכמים שטראמפ כביכול רקם עם הרוסים באמצעות שליחים מתוך הקמפיין שלו, בהם ג'ורג' פאפאדופולוס, פול מנפורט וקרטר פייג'. על פייג' נאמר שהוא פגש במוסקבה שני בכירים ממקורבי פוטין ודן איתם בעסקה, שלפיה תמורת 19 אחוזים ממניות ענקית האנרגיה הרוסית "רוסנפט" יתחייב טראמפ להקל בסנקציות, שמוטלות על רוסיה. 19 אחוזים זה הרבה מאוד, יותר מעשרה מיליארד דולרים — סכום שמפתיע להציע, מעיר מקארתי, לאדם, שאינו אלא מתנדב ללא שכר בתפקיד שולי בקמפיין של טראמפ.

סטיל וסימפסון, המרגל לשעבר והעיתונאי לשעבר, עשו כמיטב יכולתם למכור את הסחורה הפגומה הזאת לעיתונות, אף על פי שאת רובה לא היה ניתן לאמת. זה לא מנע משמועות ורמזים, השערות ו"שאלות" לצוץ בעיתונים מכובדים כבר בקיץ 2016. ואולם, השניים לא הסתפקו בדחיפת הלכלוך לעיתונאים. באמצעים שלא היו מביישים רומן של ג'ון לה קארה, כולל פגישות חשאיות באירופה, הם דחפו את ה"תיק" לחיקן של רשויות הביון והאכיפה של ארה"ב. סטיל טרח לבוא מבריטניה ולהיפגש עם אנשים בממשל, בהם אשת משרד החוץ, קתלין קאוולאק, שבפניה הוא תיאר רשת של אינפורמציה וקשרים כספיים, שחיברה בין דיפלומטים, קרנות פנסיה ומהגרים רוסים בפלורידה, שקיבלו שכר דרך הקונסוליה הרוסית במיאמי. קאוולאק ההמומה כתבה סיכום של הפגישה, ובין השאר כתבה בו ש"חשוב לזכור שאין קונסוליה רוסית במיאמי".

אבל ליריביו של טראמפ באף־בי־איי היו תקוות למרות הכל, והם הציעו לסטיל סכום נאה כדי שימצא הוכחות לטענותיו. הוא לא הצליח בזה, וכאן חלה תפנית בסיפור, שהופך ממסע הכפשה תקשורתי, מכוער אולי, אבל לא יחיד מסוגו, לשערורייה מסדר גודל אחר: אף על פי שהאף־בי־איי הבין מה רמת האמינות של "תיק סטיל" הכינו בכירי אנשיו, בחתימת קומי, בקשות האזנה לפייג', שנשענו עליו (כלומר, ניטור אלקטרוני של כל אמצעי הקשר, לרבות דוא"ל, זיכרונות וגיבויים).

בקשות האזנה לאזרחים אמריקאים בהקשר של ביטחון לאומי הן דבר רגיש מאוד. הקריטריונים מחמירים, ובמקרה של חקירת ריגול־נגדי דרוש בית משפט מיוחד שייתן צו בהתאם לחוק בשם FISA
(Foreign Intelligence Surveillance Act). במקרה של פייג' לא היה בסיס סביר לבקשה כזאת, וכדי להשיג את הצו מבית המשפט היה צריך להונות אותו, כפי שהוכיח מעל לכל ספק דו"ח של המפקח הכללי של משרד המשפטים, מייקל הורוביץ (מינוי של אובמה). לפי הדו"ח, אנשיו של קומי הציגו במתכוון אינפורמציה מפוקפקת כאמינה, זייפו מסמך, שיקרו והסתירו (באמצעות ניסוח מעורפל שנקבר בהערת שוליים) שמקורות המימון של כל המידע הזה הם בקמפיין היריב של קלינטון ובמטה המפלגה הדמוקרטית. על הדרך, הם גם הצליחו, כפי שמראה מקארתי, לעקוף בעורמה את הפיקוח של הקונגרס על שירותי המודיעין.

קשה להגזים בחומרת הדבר: האף־בי־איי ניצל את משאבי המדינה כדי לרגל אחרי קמפיין טראמפ בלי סיבה של ממש ומתוך תקווה לדוג באמצעות חקירה מודיעינית, עבירה כלשהי, שאולי תצדיק את החקירה הלא חוקית בדיעבד ותועיל פוליטית לדמוקרטים. ראשי רשויות הביון סייעו בזה. כדאי לזכור: ניקסון אולץ להתפטר בבושת פנים על הרבה פחות מזה.

ההאזנות לפייג' נמשכו אל שנת נשיאותו הראשונה של טראמפ. רק בתפר בין הממשלים, כזכור, היתה הבעיה הקטנה הזו, של העברת המשמרת בין הנשיא היוצא לנשיא הנכנס, או ליתר דיוק, בין הבוס הקודם של החוקרים, לבוס החדש, שהוא גם נחקר.

בהסתמך על עדותו של קומי בסנאט, כך מתאר מקארתי את "תדריך המודיעין" שנתנו בכירי המודיעין והאכיפה לנשיא הנכנס במשרדו במגדל טראמפ בניו יורק ב–6 בינואר, יום אחרי הפגישה, שבה לפי רייס הורה להם אובמה לנהוג "לפי הספר": קודם דיווחו הקודקודים לטראמפ על "הדו"ח בנוגע להתערבות הרוסים בקמפיין הבחירות" — שזה שונה מאד, אומר מקארתי, מלומר לו שמתנהלת נגדו חקירה על בסיס ההנחה שהקמפיין שלו עשה יד אחת עם פוטין נגד קלינטון.

בתום התדריך נשאר קומי לבד עם הנשיא הנבחר כדי למסור לו אינפורמציה, שלדבריו היתה יותר רגישה ואישית, כלומר "תיק סטיל" (שחלקים ממנו סוכמו בערמת הניירת, שנמסרה לטראמפ ושלא ברור אם הוא קרא). אבל, מסביר מקארתי, קומי לא סיפר לו על התיק כולו. הוא דיבר על החלק הכי סנסציוני, שהוא גם הכי פחות חשוב: פרשת האורגיה במלון במוסקבה. הוא השאיר את הנשיא הנכנס בהרגשה שמדובר בשמועות נבזיות, שאין לייחס להן משקל רב. המטרה העיקרית של כל התמרון היתה לגרום לנשיא לחשוב שהוא לא חשוד, בדיוק הפוך מהרושם שנוצר, ולא במקרה, בדמיונו של הציבור.

קצת לפני או אחרי השיחה הזאת הדליף ג'יימס קלאפר, מנהל המודיעין הלאומי, חומר אחר מ"תיק סטיל" לעיתונות. קלאפר, שהיה נוכח בפגישה במגדל טראמפ, בהתחלה הכחיש, אבל אחר כך הודה בפני ועדה של בית הנבחרים שהוא שוחח על התיק עם עיתונאי מסי־אן־אן ב–5 או ב–6 בינואר. ב–10 בינואר פורסם הסיפור בסי־אן־אן וממש דקות אחרי השידור דלף "תיק סטיל" כולו לאתר באזפיד. "האם כבר ציינתי", שואל מקארתי בסרקזם, "שקלאפר חתם על חוזה עם סי־אן־אן באוגוסט 2017 כפרשן" בשידוריהם?

מכאן ואילך נוצרה תבנית: בפומבי רמזו ראשי המודיעין ובהם קומי, שטראמפ הוא בעל ברית, שלא לומר עבד נרצע, של פוטין. בשיחות פרטיות, קומי חזר והרגיע את טראמפ שהוא לא חשוד, ש"המטרה" היא אחרת, כלומר פייג'. זה היה שקר, אבל שקר שקל, לפי מקארתי, למכור למי שלא מצוי בנבכי הז'רגון של גורמי האכיפה: טכנית, צו ההאזנה היה נגד פייג'. אבל פייג' היה רק אמצעי. המטרה האמיתית, שאליה חתרה החקירה היתה טראמפ עצמו, מי שלכאורה כרת ברית עם פוטין, לא השליח שהעביר את המסר.

האזור הכללי של האמתלאט לאט התחיל טראמפ לחשוד שלא אומרים לו את כל האמת. בארבעה במארס 2017 הוא צייץ: "הרגע גיליתי שאובמה התקין לי האזנות במגדל טראמפ קצת לפני הניצחון". זה היה טראמפ קלאסי כפי שמקארתי מתאר את מנהגו של האיש (בהקשר אחר): טכנית לא נכון, פרוע, אבל בכל זאת באזור הכללי של האמת. החבל נמתח — קומי המשיך להרגיע בשיחות פרטיות, אבל כשהוא סירב לומר בעדות בפני ועדה בקונגרס שהוא מוציא מכלל אפשרות אשמה ישירה של טראמפ — החבל נקרע. טראמפ, בניגוד לדעתו של סטיב באנון, שאז עוד היה יועץ קרוב שלו, פיטר את קומי. זה היה מהלך נועז מאוד ואופייני לנשיא החדש. האדמה רעדה.

אבל קומי לא התכוון לוותר או לאפשר לטראמפ לעבור למתקפה. הוא הדליף דרך חבר, איש אקדמיה, סיכום שיחה שלו עם טראמפ, תוך הפרה גסה של החוק, כדי ליצור רושם שהנשיא שיבש את חקירת היועץ שלו לביטחון לאומי לשעבר, מייקל פלין. באווירה שנוצרה מינה סגן שר המשפטים החדש, רוד רוזנשטיין, את רוברט מולר לחוקר מיוחד, עם מנדט רחב, לחקור את "השת"פ הרוסי". מולר הוא הבוס לשעבר וידידו הקרוב של קומי — איזה עולם קטן — ואם היתה איזו דרך להבטיח שהחקירה תמשיך ללחוץ את טראמפ אבל תצניע את חטאי האף־בי־איי זאת ודאי היתה הדרך — ואכן, החקירה כלאה את טראמפ ואנשיו במגננה לעוד שנתיים.

קורא העיתונים התמים עשוי לחשוב שהחקירה של מולר באמת עסקה ב"קנוניה" — collusion — של קמפיין טראמפ והרוסים. לא דובים ולא יער, אומר מקארתי. מולר ידע מהר מאוד שלא יימצאו הוכחות למזימה שכזאת, שכנראה מעולם לא היתה. מה שהוא כן עשה עם החקירה היה להפוך אותה למעין מלכודת שיבוש: לעשות אותה מסועפת ומפותלת מספיק כדי לתת לקורבן הזדמנויות לשבש הליכי חקירה או לסתור את עצמו, ובהעדר אשמה אחרת לנסות לתלות על צווארו את קולר השיבוש. במלים אחרות, זו חקירה שנועדה לגלות שיבוש של עצמה — ועם קצת מזל, אולי אפשר יהיה להפוך את השיבוש או איזו עבירה אחרת, שתצוץ במסע הדיג של מולר, לבסיס להליך הדחה.

התוצר של החקירה, דו"ח מולר, עשה מה שבעיני מקארתי הוא תרגיל מלוכלך, שחורג מכל תפקיד סביר של תובע: לטעון שהוא לא הצליח להוכיח את חפותם של החשודים. זה כמובן לא תפקידו. תפקידו להוכיח אשמה, ואם לא הוכיח אשמה עומדת לכל חשוד חזקת החפות. אבל הסגנון הזה, כך נדמה, מסגיר את רוח הדברים: לא מוכנים לוותר על העשן, גם אחרי שלא נמצאה אש. כי בסופו של חשבון, ההר הוליד עכבר. "No collusion. No obstruction" — "לא שת"פ ולא שיבוש", סיכם טראמפ. הדמוקרטים וחסידיהם אמנם המשיכו לחטט בניסוחיו המאיימים של מולר, להיאחז בהרשעות פריפריאליות בפרשות אחרות, להכריז שיש מי שלא זוכה בוודאות או להצביע על אזרחים רוסים שנמצאו אשמים (שלמולר אין אפשרות לפתוח בהליך נגדם). אבל העובדה היא שמבחינת טראמפ הדו"ח נגמר בלא כלום: לכל מי שמוכן להישיר מבט אל המציאות, אגדת שיתוף הפעולה בין טראמפ לפוטין נקברה יחד עם 448 עמודי הדו"ח.

בספרו של מקארתי‏ אפשר גם למצוא פירוט של שאר הסתעפויות הפרשה: הפגישה שקיימו בנו ‏וחתנו של טראמפ עם עורכת הדין הרוסייה נטליה וסלניצקיה וכמה מעמיתיה במגדל טראמפ, החקירות בענייניהם של ‏פלין, פאפאדופולוס, מנפורט ועוד. אבל מבחינה כרונולוגית, הספר נעצר אחרי דו"ח ‏מולר. אילו חיכה המחבר עוד קצת עם הפרסום אולי אפשר היה להמשיך את הסיפור עוד צעד, אל ניסיון ההדחה. שהרי אחרי שדו"ח מולר לא סיפק את הסחורה, עברה הזירה לאוקראינה, וגם שם לא נמצאה עבירה על החוק. ואולם, הדמוקרטים הפליגו על בסיס שני סעיפים מעורפלים אל כישלון ידוע מראש של הליך ההדחה, שמת על ריצפת הסנאט.

במובן מסוים זה היה האקדח שהונח במערכה הראשונה, ויריביו של הנשיא התעקשו לירות בו במערכה השלישית, אף על פי שלאורך כל הדרך לא הצליחו לטעון אותו בכדורים. לפיכך, כשלחצו על ההדק, נשמעה רק נקישה. קרקס תקשורתי ופוליטי של כמעט ארבע שנים, חשדות מסמרי שיער, "אקדחים מעשנים", שימועים בקונגרס, וכל אותם בכירים בממשל אובמה, שקיבלו עבודה כפרשני חדשות — הכל לשווא. בסופו של יום התברר ההבדל הקטן, אבל החשוב, שיש במדינות חוק, בין שנאה להרשעה. שוב ושוב למדו הדמוקרטים ששנאתם היוקדת לטראמפ לא מספיקה כדי להדיחו.

לולא עליבותו המשוועת של הסיקור התקשורתי של ארה"ב בישראל, עם קצת יישוב דעת וריחוק, היינו יכולים להבחין בעצמנו שמשהו בנרטיב הזה על הקנוניה הרוסית לא מסתדר עם העובדות, שהרי ממשל אובמה הוא ש"שיתף פעולה" עם פוטין, או ליתר דיוק, ממש התרפס בפניו: אפשר לו לנגוס באוקראינה, הזמין אותו להשתלט על סוריה וניסה לרצות את הבריון מהקרמלין כמעט בכל מחיר. לעומת זאת, טראמפ מירר את חייו של פוטין מהרגע הראשון.

רוסיה אולי הפריעה לבחירות וניסתה, כדרכה, לזרוע כאוס, בין השאר באמצעות מאמץ להחליש את המועמד החזק, שבמקרה זה היה מועמדת. אבל התערבות מסוג זה היא עניין שולי, כך לפחות אמר אובמה כשהוא עדיין הניח שקלינטון תנצח בבחירות ורצה להכין את הקרקע לאפשרות שטראמפ יכפור בהגינות ההליך. אובמה נעשה לפתע מוטרד באופן פומבי ומוחצן מהתערבות הרוסים רק אחרי שקלינטון הפסידה. כלומר, באותה תקופת מעבר שבה, לגמרי במקרה, נוצר גם הצורך להצדיק את המשך החקירה המלוכלכת שניהל קומי. אז נולדו פתאום סנקציות חדשות. אז גורשו פתאום דיפלומטים רוסים. אז הפכה ההתערבות של הרוסים בבחירות לסכנה לאומית חמורה.

אם פוטין ביקש להחליש את המועמדת המובילה באמצעות תמיכה באיש העסקים הפרוע, שהופיע פתאום בזירה, הוא ודאי התחרט על כך שבע פעמים ביום, לרבות בשנתיים שבהן עסק מולר בחקירת הסרק שלו. כפי שהזכיר לאחרונה ההיסטוריון ויקטור דיויס האנסון, טראמפ חימש את האוקראינים בנשק נגד טנקים, הורה על תקיפה בסוריה שבה נהרגו כ–200 שכירי חרב רוסים ותמרן את רוסיה לעמדת נחיתות בשוק האנרגיה. טראמפ גם התנגד לעסקת הגז בין גרמניה לרוסיה, ניער את מדינות נאט"ו והכריח אותן לשאת יותר בעלויותיה של הברית, שהצורך בה חזר והתברר מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה — ומעל הכל, טראמפ הגדיל לאין שיעור את תקציב הביטחון.

פוטין ודאי מתגעגע לימים שאובמה היה מוכן להיכנע לכל גחמה רוסית כדי לקדם את עסקת הגרעין חסרת האחריות שלו עם איראן. הוא בטח זוכר בנוסטלגיה את המקרה ההוא, ב–2012, כשאובמה שכח שהוא מחובר למיקרופון על הבמה והתכופף לומר לדמיטרי מדוודב, ש"אחרי הבחירות תהיה לי יותר גמישות". מדוודב השיב שימסור זאת "לוולדימיר". מי אמר שת"פ רוסי ולא קיבל?