גדי טאוב

לעיתים חולפות שנים, עד שמתברר שדעת המיעוט עדיפה על דעת הרוב. בפרשת ההדחה של ראשי הערים על ידי שופטי בג"ץ אין צורך להמתין. צדקת עמדתו של הנשיא גרוניס בו־ לטת לא רק לגופה, אלא גם נוכח התוצאה הבעייתית של דעת הרוב, שלפיה יש להדיח את ראש עיריית נצרת־עילית שמעון גפסו ואת ראש עיריית רמת־השרון יצחק רוכברגר מתפקידם, אך הם חופשיים להתמודד על המשרה בעוד כחודש. ומה יקרה אם אחד מהם (או שניהם) יתמודד ויזכה? יש שתי אפשרויות, ושתיהן מעוררות תמיהה. האחת היא שבג"ץ ישלים עם תוצאת הבחירות ויאפשר לראש העיר להמשיך בכהונתו. אם כך, לשם מה להדיחו חודש לפני כן? האפשרות השניה היא שבג"ץ יחזור וידרוש להדיח את ראש העיר הנבחר. ושוב, תוצאה צורמת — כיצד התירו לאדם להתמודד אם אין מתירים לו, לאחר שזכה, לכהן? וכיצד שמים ללעג את ההליך הדמוקרטי שהביא לבחירה? (פורסם בידיעות אחרונות, ב 4.10.2013)

למאמר המלא באתר של פרופסור פרידמן…

בתוכנית "יומן" של ערוץ 1 שודרה בערב שבת (4.10.13) כתבת "תחקיר" של יפעת גליק שבמוקדה העמותה להסדרת הזנות. שמתי מרכאות מסביב למלה "תחקיר" כיוון שזה לא היה תחקיר, אלא מנשר תעמולה חד-צדדי. ה"תחקיר" הוביל אותנו למסקנה שהעמותה להסדרת הזנות אינה אלא עמותת קש שמאחוריה מסתתרים כנראה "בעלי אינטרסים כלכליים" וסרסורים. עוד סיפרו לנו שהסדרת הזנות בהולנד היא כישלון שהולנד מתחרטת עליו, וכן שבשבדיה מצאו פתרון נפלא לבעיה – חוק להפללת לקוחות הזנות, ושעל ישראל למהר לאמץ אותו. לנציגי העמותה הוקצו רק כמה מלים בתגובה. הם יצאו לא משכנעים.

הכתבה התחילה מקצת רקע "עובדתי". יש בישראל, אמרו לנו, 10,000 נשים העובדות בזנות, ו-90% מהן "נשלטות על-ידי סרסורים". ראוי להבהיר: אין שום מחקר המתקרב למהימנות בנושא, ועל אף שהמספרים הוצגו כעובדות, איש אינו יודע כמה זונות יש בישראל ועוד פחות מכך אם ועל-ידי מי הן "נשלטות" (מושג עמום בפני עצמו. האם נערת ליווי השוכרת לעצמה נהג "נשלטת" על-ידי הנהג? החוק נוטה לומר שכן, מפני שעצם שותפותו ברווחיה הופכת אותו, על-פי החוק, ל"סרסור"). (למאמר המלא באתר העין השביעית…)

הימין מקדם עכשיו את חוק יסוד מדינת הלאום היהודי. החידוש בחוק הוא שהוא אינו אומר "יהודית ודמוקרטית", כפי שכולנו התרגלנו לומר (בעקבות חוקי יסוד קודמים ופסיקות בג"צ) אלא שהוא קובע שמדינת ישראל היא קודם כל מדינת הלאום של העם היהודי, ואז מוסיף שהיא "בעלת משטר דמוקרטי". אני שותף לדעת מקדמי החוק שישראל היא אכן מדינת הלאום היהודי. אני מבין גם לשם מה, ומפני מה, הם רואים לנכון לקבוע את זה בחוק יסוד. הם חוששים מפני הנטייה של משפטנים, של מפלגות ערביות, של השמאל הקיצוני, ושל אלה שאינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, לפרש את "דמוקרטית" בניגוד ל"יהודית". כנגד אלה הם רוצים להציב את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בגלוי, בביטחון, ובאופן שירתיע את יריבי ישראל מלערער על כך.

אבל במקום לשדר ביטחון, הצעת החוק משדרת חוסר ביטחון. במקום להקשות על יריבי ישראל, היא מקלה עליהם. ובמקום לחזק את ישראל בויכוח, היא מחלישה אותה. המשפטנים שרוצים להשתמש ב"דמוקרטית" כנגד יהודית יוכלו להאחז ב"בעלת משטר דמוקרטי", שהרי הנה המחוקק קובע זאת שוב בחוק יסוד. ואלה שרוצים לומר שישראל לאומנית יוכלו להצביע על המעמד המשני של "בעלת משטר דמוקרטי" ולנפנף בחוק היסוד הזה כעדות ל"פשיזם", או "לאפרטהייד".

עם קצת יותר ביטחון וקצת פחות פרנויה, עם קצת יותר שכל וקצת פחות פרובינציאליות, היה אפשר להרוויח נקודות במקום להפסיד אותן בויכוח הזה. שכן האמת היא שישראל היא יהודית משום שהיא דמוקרטית, ולהציב את הדברים כך היה מאפשר להראות ליריבינו שגם על סמך הנחות היסוד שלהם – או מכל מקום על סמך ההנחות של הדמוקרטים שביניהם – אי-אפשר להתכחש לזכותה של ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי. דווקא אלה שאינם מכירים בזכות הזאת, אם הם אכן דמוקרטים, נקלעים לסתירה פנימית.

ראשית, היה אפשר לצטט את מגילת העצמאות, ואת האדן המוסרי העיקרי שעליו היא בנויה: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". כל מי שמכיר בזכות האוניברסאלית להגדרה עצמית, יתקשה לומר שהיא אוניברסאלית, אבל רק ליהודים אינה מגיעה. זה מצלצל כאנטישמיות, וזה אכן כך.

שנית, כל עוד בישראל יש רוב יהודי וזכות הצבעה כללית, אופייה הלאומי יישאר יהודי, מאותם טעמים שאופייה של איטליה איטלקי (ובמקרה, גם באיטליה, כמו ברוב מדינות הלאום, יש מיעוטים לאומיים שהם אזרחים איטלקים, אבל לא איטלקים בלאומיותם). שכן כל עוד יש במדינה רוב יהודי וזכות הצבעה כללית, הרוב הזה יבחר בעברית כשפתה הרשמית הראשונה של המדינה, בחגי ישראל כבסיס ללוח השנה, ובמסורת היהודית כמקור לסמלינו הלאומיים. משום שזה טבען של דמוקרטיות: הן מאפשרות לאזרחים לקבוע את אופייה הלאומי של המדינה באמצעות הצבעה, על ידי הרוב. מי שרוצה להפוך את ישראל ללא יהודית, יצטרך קודם לבטל את הדמוקרטיה ולקחת מן האזרחים את הזכות לקבוע את גורלם בעצמם.

אבל במקום כל זה הצעת החוק נכנעת למחצה בפני מי שטוען שיש ניגוד בין "יהודית" ל"דמוקרטית", ובמקום לנצח את יריבנו גם במגרשם, הצעת החוק תאפשר להם לצבור עוד נקודות במגרשנו. לא חבל להצטייר כמי שמנסים לקחת בכוח את מה שממילא הוא שלנו בזכות?

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות בשבוע שעבר.

העמוד מרכז מאמרים בנושא הזנות, עניין שהוא גם תחום מחקר אקדמי שלי. בינתיים יש בו שלושה מאמרים. שניים שראו אור באתר העין השביעית  – תסמונת סטוקהולם, ואחרי ששני מאמרים של אחרים תקפו את עמדתי נגד חוק הפללת לקוחות הזנות, השבתי במאמר נוסף: טובת הזונות קודמת. התפתח שם דיון לא קטן, כולל מאמר תגובה אחד של זונה בשם "שלי" (שם בדוי) שהיא יו"ר העמותה להסדרת הזנות.

ויש בעמוד עוד מאמר, שמנתח את הצלחת ישראל במלחמתה בסחר בנשים למטרות זנות וראה אור קודם בשוודיה, ואחר כך בגרסה אנגלית באתר הפרויקט האינטר-דיסציפלינרי על סחר בבני אדם של אוניברסיטת הארוורד והאוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון.

מאמר שכתבתי בכתב העת האמריקאי Dissent על הניסיון של הימין לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. אפשר לקרוא אותו באתר שלהם, כאן.

הנה טיזר קטן, שכבר התחיל לרוץ בערוץ 10…

העיסוק המתרחב בנכבה הוא תופעה חיובית. אך בראש ובראשונה צריך לנסות, מעל ומעבר לאמוציות הקשורות באורח טבעי בנושא, לנסות ולקבוע מה היתה הנכבה ומה היא לא היתה. הנכבה לא היתה אסון טבע או אירוע שהציבור הפלסטיני היה רק אובייקט פאסיבי להתרחשותו. הנכבה היתה פועל יוצא של הכרעות מדיניות וצבאיות של מנהיגי הציבור הערבי הפלסטיני ושל ההולכים בעקבותיהם. הנכבה היתה תוצאתו של סכסוך מזוין שנסתיים במפלה צבאית פלסטינית וכלל-ערבית. (למאמר המלא באתר הארץ…)

My Zionism is also a universal statism. I think that everybody who needs a state should have one, not only the Jews but also the Armenians, the Kurds, the Tibetans, the South Sudanese — and the Palestinians. The modern state is the only effective agency for physical protection, economic management and welfare provision. What the most oppressed and impoverished people in the world today most need is a state of their own, a decent state acting on their behalf. I feel some hostility, therefore, toward people who want to "transcend" the state — and I am especially hostile toward those who insist that the transcendence has to begin with the Jews

לרשימה המלאה בהאפינגטון פוסט.

מועצת יש"ע הוציאה ברושורה מהודרת של 32 עמודים, ושמה "יהודה ושומרון – זה שלנו, זה חיוני, זה אפשרי". היא נראית כמו ברושורה של קלאב מד. צבעונית, מלאה גרפיקה תלת מימדית וצילומים לאילוסטרציה. הטקסט לא ארוך, וקל לעיכול. קראתי אותה ולרגע כמעט השתכנעתי. ואז נזכרתי במציאות.

עוד מראשית ההתנחלות עמדה לפני המתנחלים שאלה לא פשוטה: איך למכור חזון משיחי ולאומנות של דם ואדמה, בעטיפה רציונאלית ואחר כך גם דמוקרטית. בהתחלה לא נראה היה שיש בעיה. אנשים כמו הרב לוינגר וחנן פורת האמינו יחד עם רבם – הרב צבי יהודה הכהן קוק – שהגאולה עומדת ממש בפתח, ושלקראתה צפוייה התעוררות רוחנית מקיפה של עם ישראל. ההתעוררות בוששה, ואיתה גם הגאולה, כזכור. ולכן היה צריך להסביר את ההתנחלות במונחים פוליטיים וארציים. שילה גל, יו"ר המועצה האזורית עציון, הסביר את ההיגיון הזה פעם כך: "אינני סבור שניתן לקחת ציבור ולהעלותו בבת אחת למדרגות גבוהות". לכן על המתנחלים "להקרין שאנו ציבור שקול, ריאלי והגיוני, על מנת לקשור אלינו ציבורים רחבים בארץ. רק אחרי שנקשור את הציבור אלינו, נוכל להעלותו לדרגה גבוהה יותר." בקיצור, אנחנו עוד לא כשירים לדעת את האמת.

מאז שנאמרו הדברים האלה הצפייה המשיחית התמתנה ונחלשה. אבל העיקר נשאר זהה. בעיני המתנחלים הציונות פירושה קשר בין דם ואדמה. הציונות של הרצל ובן גוריון היא ציונות של מדינה, ועיקרה עצמאות פוליטית. הציונות שלהם היא ציונות של ארץ, של דם קשור לאדמה. הריבונות בשבילם היא עדיין אמצעי בשירות ההתיישבות.

החוברת של מועצת יש"ע מטשטשת ממשיכה את אותו קו. היא מכפיפה את כל ההיסטוריה הציונית לצו אחד – התיישבות – והיא ממשיכה להניח שאנחנו עדיין לא כשירים לדעת את האמת.

ובכל זאת למדו במועצת יש"ע משהו. את העובדה שיש גם ערבים בשטחי יהודה ושומרון החליטו שכבר אין טעם להכחיש. במשך שנים רבות סוגיית ערבי השטחים, מוקד הויכוח על יהודה, שומרון ועזה, פשוט לא עלתה בשיח של המתנחלים. קצת קשה להאמין לפעמים, אבל דווקא הם, שהתיישבו במתכוון בלב אוכלוסיה ערבית צפופה, הצליחו להתעלם מקיומה. לא רק ביומיום. אלא גם בשיח הפוליטי בתוכם.

עכשיו החוברת דווקא עוסקת בשאלה הערבית, ותאמינו או לא, יש לה רק בשורות טובות. הבשורה הראשונה היא שאין כיבוש, יש רק דמוקרטיה. עובדה, הזכות החשובה ביותר בדמוקרטיה, זכות ההצבעה, מצויה בידי ערביי השטחים. הם מצביעים לראשות הפלסטינית. לפי ההיגיון הזה, גם מי שיש לו זכות הצבעה לוועדת קישוט חי בדמוקרטיה.

שנית, מתברר שאין שום בעיה עם החוק הבינלאומי. המשך הכיבוש הוא גם מוסרי וגם חוקי, לשיטתם.

שלישית, אין בעיה דמוגרפית. כל התחזיות הדמוגרפיות כשלו, ולמעשה לאורך זמן היהודים רק מתרבים וגודל המיעוט הערבי רק מתכווץ. זה זמן מה שהימין מתלבט מה לעשות עם התחזית הדמוגרפית שהשמאל מודאג ממנה, והם מצאו פתרון מבריק: לייצר נתונים משלהם. המציאות מבצבצת רק בעקיפין, כאשר החוברת מונה 9 תנאים להצלחת מפעל ההתנחלות: עלייה של עוד מליון יהודים לארץ ישראל.

המתנחלים מומחים בלשכנע את המשוכנעים. אבל הלא משוכנעים ממשיכים להביט במציאות ולומר שסופה של ההתנחלות שהיא תטביע את המפעל הציוני במדינה דו-לאומית. ברושורות צבעוניות לא ישנו את העבודה הזאת.

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב 12.2.2012

מערכה ראשונה: כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. אפשר להבין מדוע, לנוכח אי נחת מהפוליטיקאים, מופיע האביר על הסוס הלבן להציל את ישראל מעצמה. מרשים, רהוט, חתיך, וכמובן – בנו של יוסף לפיד. אמנם לא דוקטור או אדבוקאט, אבל להרבה אמהות יהודיות הוא ללא ספק החתן האידיאלי. אך בנוסף לכך הוא גם השוויצר הישראלי האולטימטיבי, שמדבר על כל דבר בעולם, אך מעולם לא אמר דבר מעניין או מקורי. כל מה שהציג עד כה היו פראזות דביקות וחלולות ששיכנעו רבים שהם ה"ישראלים" האמיתיים, השונים כל כך מן החרדים שנואי נפשם (וכמובן מן הערבים). (למאמר המלא באתר הארץ…)