גדי טאוב

גרסה של המאמר הזה נדפסה אתמול בידיעות. כנהוג בידיעות הוסרה ההתייחסות למאמר של יגאל סרנה, שלו ביקשתי להגיב. להלן הגרסה המקורית.

יגאל סרנה נואש מפתרון חלוקת הארץ, והוא מצטרף לקולות הקוראים לפתרון אחר: מדינה אחת לכל יושביה. דמוקרטיה משותפת לפלסטינים והיהודים, "שווי זכויות עם בירה וממשלה אחת, ואבו מאזן כסגנו של ביבי או של ציפי, תקציב אחד, ושני אלים. או שלושה." אפשר, סרנה סבור, עוד להספיק לחולל את הפתרון הזה, בזמן שארצות הברית עוד לא שקעה ועוד יש רוח דמוקרטית במפרשינו. עוד נוכל לכתוב "חוקה שלמה" ולהגיע להסכמות שיהפכו את הדמוקרטיה הזאת למציאות.

מדינות דו-לאומיות או רב-לאומיות, מראה הניסיון הפוליטי, הן כישלון חרוץ. כדי להחזיק שני עמים יחד במדינה דרושה יד ברזל דיקטטורית כמו זו של טיטו ביוגוסלביה, או כמו הקומוניזם בצ'כוסלובקיה. שלא לדבר על כל העמים שהרימו ראש מיד כשהתמוטטה ברית המועצות. מסתבר שכשמסירים את המגף מצווארם של העמים, הם רוצים עצמאות לאומית.

הדוגמאות לדמוקרטיה רב-לאומית הן לכן נדירות. בשוויץ זה הצליח עם יותר משני לאומים, אבל אפילו בבלגיה הוולונים והפלמים עושים קולות של פרידה. אז אם בבלגיה שבה שורר שלום בין הקבוצות פחות או יותר מאז קמה ב 1830, זה לא לגמרי מצליח, לא ברור איך זה יצליח בין שני עמים שהורגים זה בזה יותר ממאה שנה.

לא צריך להפליג על כנפי הדימיון כדי לשער איך תיראה מדינה דו-לאומית יהודית פלסטינית. אם בעזה חילוקי הדעות בין החמאס לפתח הוכרעו ברצח ודיכוי, לא ברור איך הוספת יהודים לקוקטיל הזה תהפוך אותו מלבה רותחת, לדמוקרטיה מסודרת שכל אזרחיה יכבדו אותה.

סרנה סבור שיש דרך להבטיח דמוקרטיה רגועה. נכתוב את זה בחוקה. נניח שהיהודים (שלא מצליחים להסכים בינם לבין עצמם על חוקה) יצליחו להסכים על חוקה משותפת עם פתח וחמאס. נניח. אבל חוקות אינן שוות את הדיו שבהן נכתבו אם הן לא מבטאות את הערכים של הציבור ואם השלטון לא מאמין בהן. אחת החוקות הכי דמוקרטיות אי-פעם היתה זו שנקבעה בברית המועצות ב 1936. זה לא הפריע לסטאלין לרצוח ולדכא מיליונים. אין לי ביטחון שיסמעיל הניה ינהג אחרת. החמאס מאמין שהרג יהודים הוא מצווה דתית, ואם החוקה תגיד שלא, אז מה? חוקות זה לא ביטוח. ללבנון יש חוקה שאמורה להבטיח דו-קיום מוסלמי נוצרי, ולבנון היא מלחמת אזרחים מתמדת, לא דמוקרטיה ליברלית של כל יושביה.

וגם לא ברור לי לגמרי שבמדינה כזאת ציפי לבני תהיה ראש ממשלה ואבו-מאזן סגנה. אם כבר, להיפך, מפני שצפוי להיות בה רוב ערבי. ואז לא בטוח שהניה לא יגבור על אבו מאזן, ושלבני תרצה לשמש סגניתו. ואם יהיה כאן רוב ערבי, למה שהיחס למיעוט היהודי יהיה יותר טוב מהיחס למיעוטים בשאר ארצות ערב?

ואחרונה, יש משהו בגישה של סרנה שמזכיר קצת את ג'ורג' בוש בעיראק. נבוא אנו המערבים הנאורים, נעניק לילידים חוקה מערבית שתכפה עליהם מדינה משותפת, והכל יסתדר. זו גישה שבעצם רואה את שני העמים כילידים שעדיין לא התבגרו מנטיותיהם השבטיות הפרימיטיביות (הוא אכן מכנה את שני העמים "שני שבטים שזורים זה בתוך זה לבלי הפרד"). ואם הם לא בוגרים מספיק בשביל להבין מה ההגדרה העצמית הנכונה בשבילם, אז הבה נכפה עליהם פתרון מערבי עד שיבגרו.

אפשר לשמוע אותה בשני חלקים כאן. גם אני השתתפתי בה.

בשולי ההתרגשות הגדולה סביב חזרתו של גלעד שליט, כדאי אולי גם לחשוב על התפקיד שמילאה התקשורת בפרשה, ובפרט על מה קורה לתקשורת בעידן הרייטינג. התקשורת שיחקה כאן תפקיד חשוב בהעצמת הלחץ על הממשלה, והיא הציגה את הסיפור במונחים שהיו כמעט תמיד אמוציונאליים ולא רציונאליים. זה בקיצור נמרץ מה שעושה הכניעה הכמעט טוטאלית של אמצעי התקשורת לעקרון הרייטינג.

בטקסי זיכרון של בית ספר אנחנו שרים את שירה היפה של זלדה מישקובסקי, "לכל איש יש שם". השיר אומר שכל אחד מן הנופלים ברשימות הארוכות שמקריאים בטקסים האלה הוא אדם מסויים, ספציפי, ושמעבר לשם שקראנו, יש לו שמות רבים, ויחסים רבים, ומעשים וביוגרפיה. יש לו פנים. אבל האמת היא שלרוב הנופלים, ולרוב השבויים בתולדות ישראל, יש פנים רק בקרב הקרובים להם. בעיני הציבור אין להם פנים. משום שהם רבים מידי.

לגלעד שליט יש פנים, ויש סיפור חיים, ויש הורים, גם בעיני הציבור. טלוויזיה ועיתונות שחושבים במונחים של רייטינג מזהים כאן מיד את הדרמה, ואיך היא תלחץ על בלוטות הרגש. כמה סרטים על חטיפות ראיתם? זה לא מקרה. חטיפות מספקות דרמה. יש חטוף, שמוחזק על לא עוול בכפו, והוא פיון במשחק לא לו, ולכן קורבן תמים. יש לו קרובים שמוכנים לעשות הכל כדי להחזירו. יש נבלים מובהקים בסיפור, וישנם יסורים קשים ופוטנציאל למאבק הרואי. במקרה שלנו יש כאן גם הזדמנות לנגן על החרדות של הישראלים, ולספק קתרזיס לדבר חשוב בדימוי העצמי שלנו: תחושת הסולדריות שלעתים נדמה שהיתה ואבדה. הכל מרגש כאן.

מן הצד השני עומדים טיעונים רציונאליים, שאין להם ביטוי דרמטי. ישראל נכנעת פעם אחר פעם לסחטנות של חוטפים. היא משחררת אנשים שיחזרו להרוג בנו, אולי במאות. אבל המאות שיהרגו הם מספר אבסטרקטי. אם היינו שוקלים את העיסקה במונחים רציונאליים, לא היינו יכולים לומר ששווה להקריב נניח 200 איש כדי להציל אחד. זה מובן מאליו. אבל המאתיים האלה אין להם פנים, ולגלעד שליט יש. בעולם האמונציונאלי שיוצרת התקשורת זה מה שקורה: באמת איכפת לנו יותר גורלו של האחד מגורלם של הרבים. ממש כמו בסרט הוליוודי. לא איכפת לנו שנהרגים 200 איש ברקע, ואנחנו חרדים רק לגורלו של גיבור הסיפור.

הדיון הציבורי כמעט התעלם מן העובדה שעיסקאות כאלה מעודדות חטיפות. הדגמנו (שוב) לחמאס שכדאי לו לחטוף ישראלים. כאן ובחו"ל הפכנו במו ידינו את הישראלים למטרות משתלמות במיוחד לחטיפה. אבל שוב, לחטופים שיהיו אין פנים, ובטיעון אין דרמה טלוויזיונית. ומה שלא מרגש, נדחק לשוליים.

כבר שמעתי את הטיעון שככה זה בעולם של שוק תקשורת חופשי. זה המחיר ההכרחי שמשלמים על החופש. אני לא בטוח כמה זה משכנע. מאחורי הסיסמאות ישנם עורכים בשר ודם, ובמקום שבו הציבור עד כדי כך מכור לחדשות, ושבו יש על הפרק תמיד סוגיות של חיים ומוות, לעורכים ועיתונאים יש גם מרחב תמרון. הם לא חייבים להיכנע לגמרי לעקרון החנופה, והם יכולים גם לעמוד נגד ההתדרדרות של החדשות אצלנו לבידור אמוציונאלי. זה גם תלוי בהם. ובמקרה של שליט הכישלון שלהם לעשות את זה היה מהדהד.

ובשוליים: אני רואה בעיתונים שיש הרבה חכמים בדיעבד שעכשיו כותבים נגד העיסקה. אז גם אני אחד מהם. אבל אמרתי את זה גם הרבה לפני העיסקה הנוראית הזאת.

מייקל וולצר הוא אחד ההוגים הפוליטיים החשובים של זמננו. איש שמאל, עורך כתב העת Dissent. ההרצאה ניתנה ב Global Jewish Forum, ואפשר לקרוא אותה כאן.

אני לא חסיד של מר שטרסלר, אבל הפעם הוא צודק בריבוע. המשטרה הפכה את ההדלפה לשיטה. היא מחסלת נאשמים ציבורית לפני שהוכחה אשמתם, וחותרת תחת ההליך המשפטי. והעיתונות צמאת הדם שמחה לשתף פעולה. הפעם מרגלית צנעני, אבל לא צריך לחטט הרבה כדי לזכור את מאה המקרים האחרונים, מדודו טופז עד הנשיא קצב. וזה לא חושב עכשיו מי בסוף התגלה כאשם ומי לא. שלטון חוק פירושו שלא תולים אדם בכיכר העיר לפני משפט.

[הפעם] מדובר במרגלית צנעני. עד אתמול היא היתה בצמרת הבידור והחברה והיום היא במעצר משטרתי. המשטרה מדליפה נגדה מתוך חומר החקירה, כולל צילום מביך עם מספר זיהוי, והעיתונאים מפרסמים הכל, כי לאף אחד לא באמת אכפת אם שופכים את דמה טרם הגשת כתב אישום, שלא לדבר על הרשעה. כי אצלנו אין "חזקת חפות". אצלנו כולם אשמים בשנייה שבה המשטרה פותחת בחקירה ובהדלפה. (למאמר המלא בהארץ…)

הרבה אנשים, שליבם או גופם, היו עם המחאה מודאגים עכשיו שכל העניין יתמוסס. הנהגת המחאה, הם אומרים, לא יכולה, או לא יודעת, לנצל את ההצלחה העצומה. חלק ציפו ממנה שהיא תנהל משא ומתן עם הממשלה. חלק ציפו שמתוך התנועה תצא מפלגה, ושזו תחולל שינוי פוליטי כללי. אחרים קיוו שההפגנות יפסקו והאוהלים יפורקו, כדי שמה שהושג בעוצמה ובבהירות לא יתמוסס ויהפוך לניג'וס מעורפל.

אבל מי שחיפש הישגים מידיים ומוחשיים עתיד להתאכזב. ראשית מן הממשלה. כשהממשלה רוצה לשנות, היא מחליטה. כשהיא לא רוצה לשנות היא מקימה וועדות. ממשלת נתניהו הקימה וועדה. שנית, מפלגות, אם יקומו, הן יצורים מסורבלים, והן בדרך כלל לא מתבססות בין לילה. אז שינוי פוליטי מידי ודרמטי לא צפוי.

ואף על פי-כן המחאה הצליחה, ואני מעיז לנחש שהיא תחולל שינוי. לא מיד. לא טוטאלי. לא פתאומי. אבל יש מקום לקוות שהוא יהיה עמוק. מפני שקרו כאן הרבה דברים שיש להם השפעות מהדהדות בדמוקרטיה.

ראשית, כזאת כמות של אנשים, שפועלים בכזאת מסירות וכזה מרץ, מזיזים משהו במערכת הפוליטית. אנחנו לא מצרים, ורוטשילד זה לא כיכר תחריר. המפגינים הם גם המצביעים. במשטר של דמוקרטיה ייצוגית, ל"דמוקרטיה השתתפותית" ברחובות, יש משמעות. כל הפוליטיקאים מבינים את זה. ולכן בתוך המפלגות יבינו רבים שקידום האג'נדה של מדינת הרווחה חשוב לבוחריהם. זה שיקול בחקיקה, זה שיקול בפריימריז, זה שיקול בסיקור העיתונאי. בעקיפין, המחאה שינתה את סדר היום הציבורי, גם אם עכשיו ישראל כולה תדבר בעיקר על טרור, או על המדינה הפלסטינית שתוכר או לא תוכר באו"ם.

שנית, למחאות ציבוריות נרחבות לוקח זמן להפוך לאג'נדה. את המחאה של אחרי יום כיפור ניסו להרגיע קודם בוועדת חקירה ממלכתית שגוננה על הדרג המדיני. אחרי שזה לא עזר הבינה ראש הממשלה שהיא צריכה להתפטר. אבל גם זה לא סיפק את הציבור, ונדרשו לו ארבע שנים להדיח את מפלגת העבודה מהשלטון. השיח על צדק חברתי, שהוא כרגע מבולבל ומרובה סתירות, יצליח למקד את נהיות הלב רק בהדרגה, ולהפוך אותן לסדר יום ברור. צריך לחכות שהאבק ישקע, לפני שנדע.

ואחרונה, תחושת התרוממות הרוח, אחרי שנים ארוכות של קיפאון, ייאוש, ומשיכת כתפיים, גם היא דבר ממשי. הרבה אנשים שהסתובבו עם כאב בטן פרטי, גילו שהם לא לבד. הם גילו מתחת למעטה הציני של הקפיטליזם הישראלי החדש, כוח ממשי, גדול, מקיף, אופטימי. הם גילו אחד את השני. ולכן הם גילו שאפשר לשנות. עצם החוויה הזאת חוללה בהם, ובחברה הישראלית בכלל, שינוי.

ואחרונה, המחאה הזאת, כל כולה עם הרגליים על הקרקע. זו לא חבורת היפים שחולמת על הטוב המוחלט. זה לא התעוררות משיחית שמבקשת להפוך את ישראל למופת, אור לגויים, או אוטופיה לפועלי כל הארצות. זו לא תנועה משיחית שדורשת אחרית הימים מיד. זו מחאה של המעמד הבינוני, שמכוונת אל דברים בסיסיים וברי ההשגה: שכר הוגן תמורת עבודה, קורת גג, חלוקה צודקת של הנטל, קשר ישיר יותר בין תרומה לחברה לרווחה סבירה. מחאה עם דרישות אפשריות צריכה אחר-כך רק למצוא את האפשרות. וזו בסוף תגיע, גם אם לא מחר בבוקר.

המאמר פורסם בידיעות, ב 21.8.2011

"ישראל היא מדינת לאום יהודית, יהודאית ויהדותית, אשר נועדה לאפשר ללאום היהודי להתייהד באופן לאומי ולהתלאם באופן יהדותי, במטרה לממש את לאומיותו ואת יהודיותו" – כך, בערך, ניתן לסכם את תוכנה של הצעת חוק היסוד "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", שהגיש לאחרונה ח"כ אבי דיכטר.

גם מי שהמדינה היהודית ערבה לחכו כמו עוגת קרם, מתקשה לבלוע קילוגרמים של קרם טהור. אולם מעבר לאופן האובססיבי, המשדר העדר ביטחון עצמי, של הדגשת האופי היהודי של המדינה – יש בהצעות החוק גם בעיות קשות של תוכן. (למאמר המלא באתר הארץ…)

המתנחלים התאוששו מההלם. צעדה של אמהות שקראה "ילד זה לא מותרות" התארגנה באריאל. אחר כך יו"ר האיחוד הלאומי, ח"כ יעקב כץ, הוציא הודעה שקוראת למתנחלי יו"ש לרדת לשפלה במוצ"ש ולהצטרף להפגנה.

לכאורה, זה מובן מאליו. השקפותיהם הסוציאליות של באמת המתנחלים קרובות לאלה של המפגינים. הם לא אוהבים את ההפרטה ואת הקפיטליזם הפרוע. הם סולדים מהסגידה לאל הממון והם בעד סולידריות ומדינת רווחה. אבל התפנית הפתאומית והנמרצת לטובת ההפגנות מריחה מטקטיקה, לא מלהט.

מלכתחילה המתנחלים היו חשדנים כלפי המפגינים. אמילי עמרוסי הסבירה ברהיטות שההפגנות, איך שלא מסובבים אותן, מחלישות את נתניהו. ולא שהמתנחלים מתים על נתניהו. אבל נתניהו הוא ראש הממשלה הכי תומך התנחלויות שיכול להיות להם, והם בעדו בעל כורחם. אז מה קרה שהניתוח של עמרוסי הושלך לפח לטובת קריאותיו המהפכניות של כצל'ה? לא קשה לנחש.

בשבת שלפני האחרונה צעדתי גם אני בתוך הנחיל האנושי מכיכר הבימה למוזיאון. עברתי במקרה על ציוני דתי בודד שעמד על אי-תנועה באבן-גבירול עם שלט מאולתר: "הפתרון הוא ביהודה ושומרון – דיור זול". זה היה מפגן של נאיביות פוליטית יוצאת דופן. זה היה הדבר האחרון שהמתנחלים צריכים לומר עכשיו. רק חסר להם שיעשו את החיבור הזה: הדיור בשטחים הוא זול, וממומן על ידי המדינה, שמקיימת מדינת רווחה שלמה לתושבי השטחים. אין דיור זול בתל אביב, ירושלים, באר שבע, כרמיאל, כי הממשלה מזרימה את הכסף מזרחה, לשטחים.

זאת מחאה שמקורה כלכלי, אבל היא גם פוליטית, איך שלא יסובבו אותה. ולא במובן הפשוט של ימין ושמאל. היא לא רק התקוממות של מעמד הביניים – האמצע הכלכלי – היא גם מחאה של האמצע הפוליטי, מרכז (וגם שמאל, אבל גם ליכודניקים). מפני שבישראל שורר משטר שבן-דרור ימיני כינה אותו בצדק "מיעוטוקרטיה". המרכז נושא בנטל. הוא עובד קשה, הוא משרת בצה"ל, הוא משלם מסים ישירים ועקיפים, אבל הוא לא נהנה מהפירות. הפירות הולכים לחרדים, למתנחלים, לליברמנים, ולמיליונרים.

אני תומך במחאה הזאת. ואני גם לא מודאג מזה שהיא כן או לא תגבש הנהגה, שהיא כן או לא תנהל משא ומתן. מפני שמה שקורה הוא מקיף יותר. מפני שמחירי הקוטג' ומחירי הסולר למוניות, מחירי הדיור והגיוס, משכורות הרופאים והמורים, שביתת העובדים הסוציאליים (זוכרים?), והקריאות נגד הפרטה כולם מתנקזים למקום אחד.

בהפגנה בשבת שמעתי כמה מפגינים עם הומור מדקלמים "העם רוצה – כל מיני דברים". וזה נכון. אבל כל הדברים האלה קשורים. "העם" – הרוב – רוצה חלוקה צודקת של הנטל ושל הון. זה הסיפור.

המתנחלים נושאים, בלי ספק, בחלק חשוב מן הנטל, בעיקר בצבא. אבל הם גם אחד הסקטורים שלטובתם עיוותו את כל המבנה החברתי כלכלי שלנו. הם באותה קבוצה עם מיליונרים ועם חרדים במובן הזה. כל אחד מהסקטורים, בדרכו, קוצר את מה שהרוב זורע.

לכן ההצטרפות של המתנחלים למחאה אינה באמת קשורה בהשקפותיהם הסוציאליות, שמעולם לא הוציאו אותם מן הבית ממילא. היא קשורה במה שהם מוכנים להפגין עבורו תמיד: המשך ההתנחלות. אני מנחש שכצל'ה הבין מצויין שכדאי לו לצעוק בקול רם עכשיו שהוא בעד דיור זול לכולם, כדי שנשכח שכולם משלמים עבור הדיור הזול שלו. אבל מאוחר מידי לזה.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 8.8.2011

קשה לדעת לאן יובילו הפגנות אלה. אך ברור שקרו כאן שלושה דברים מהפכניים: ראשית, אלה מפגינים שאינם חרדים, קנאי ימין או מי ששייח ג'ראח או בלעין הם בראש מעייניהם – אלא השדרה המרכזית של החברה הישראלית. שנית, מתברר שהעם והשתתפותו בתהליך הפוליטי, ולא רק פסיקות של בתי משפט, הם יסודה של הדמוקרטיה. ואחרון-אחרון – מתברר שהמודל הניאו-קפיטליסטי (שברור שגרם למשברים הכלכליים העוברים עתה על המערב) מנוגד לצרכיו ולערכיו של המפעל הציוני. לכן כה מרנין לראות את דגל ישראל מתנוסס בהפגנות, לאחר שנדמה שנהפך למונופולין של הימין ההתנחלותי. המחאה היא לא רק חברתית – היא ציונית במובנה העמוק, הצודק וההומני של הציונות. למאמר המלא באתר הארץ…

כדי להפוך את הסיסמה "מדינת הרווחה, בשבילי ובשבילך" למציאות חיים אמיתית, יש הכרח בהעלאת מסים, ביטול פטורים ממס וביטול העדפות תקציביות סקטוריאליות. ניתן להעלות את המסים ללא פגיעה ממשית בכלכלת ישראל. חיזוק התשתית החברתית של ישראל יניב תשואה גבוהה, והיא צפויה להיות גדולה יותר מנזקי התמריצים השליליים שנלווים להעלאת מיסוי. למאמר המלא ב YNET…