יולי 27, 2011
פירות באושים של האקטיביזם השיפוטי
חסידי האקטיביזם השיפוטי בישראל רואים בכל מי שמבקר את המגמה הזאת אוייב של שלטון החוק, או גרוע מזה, ידידם של המושחתים. יותר מפעם אחת אמרתי בויכוחים האלה שיש לרסן את בית המשפט העליון בדיוק כדי לשמור על המוסד החשוב הזה, שהוא עמוד תווך בכל משטר דמוקרטי. נתקלתי בגילגולי עיניים. חשדו בי בכוונה לא כנה. אבל הנה מתברר שהאימפריזליזם השיפוטי עומד לפגוע בבית המשפט העליון. מפני שהנגיסה הבוטה בנחלותיהן של הרשויות האחרות הולידה תגובת נגד: עכשיו מנסים מי שזכויות יסוד דמוקרטיות אינן בראש מעייניהם למנות שופטים כלבבם. אם הדבר הזה יעלה בידם תיפגע היכולת של בית המשפט למלא את התפקיד הקשה והמורכב של בלמים ליברליים כנגד הנטיה של דמוקרטיות לעדריות.
היינו יכולים להיות יותר חכמים וללמוד קצת מניסיונם של אחרים. בכמה צמתים חשובים בתולדות הדמוקרטיה של ארצות הברית, למשל, עבר בית המשפט על מידתו, וסיכן את מעמדו.
בראשית ימי הרפובליקה האמריקאית, כשהרשויות עוד היו בתהליך של גישוש זו מול זו ושרטוט גבולות ביניהן היה לאמריקאים נשיא בית משפט עליון אקטיביסטי במיוחד בשם ג'ון מרשל. מרשל ביסס את יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים של הקונגרס, ופעל רבות להרחבת סמכותו. אבל כאשר תומס ג'פרסון, נשיא חזק ומניפולטור פוליטי מתוחכם, חשב שבית המשפט פולש יתר על המידה לתחומן של רשויות אחרות, הוא איים על מרשל בהליך הדחה (impeachment). מרשל הבין איזה תקדים מסוכן זה עשוי להיות אם נשיא ייזום הדחת נשיא בית משפט עליון – ונסוג.
הרבה שנים אחר-כך, התנגש בית המשפט העליון בנשיא פופולרי אחר. הרכב שמרני של שופטים פסל בזו אחר זו את יוזמותיו של פרקלין רוזוולט במסגרת מדיניות הניו דיל. רוזוולט, שהרגיש שיש לו גיבוי ציבורי רחב, איים להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון מתשעה לחמישה עשר, ולמנות בתוך כך שישה שופטים מקרב התומכים המובהקים של מדיניותו. מעשה כזה היה שובר את המסורת (אם גם לא את לשון החוק: מספר השופטים לא נקבע בחוקה עצמה), ומערער את כוחו של בית המשפט אל מול הרשויות האחרות. השמרנים מקרב שופטי בית המשפט העליון הבינו את הרמז ופרשו. רוזוולט ביטל את האיום, והאיזון בין הרשויות נשמר.
אבל אצלנו בית המשפט בהנהגתו של הנשיא בדימוס אהרון ברק היה אקטיביסטי יותר וזהיר פחות. הוא הניח, כפי שהניחו חסידיו, שככל שבית המשפט יכבוש נחלות על חשבון הרשויות האחרות, כך יגבר כוחו. אבל התוצאה עלולה להיות הפוכה מזו שהתכוון לה ברק. שתי סכנות אורבות לפתחנו עכשיו: אחת שיריביה הקיצוניים של השקפת העולם הליברלית ואויבי שלטון החוק יצליחו להשתלט על המבצר הזה (על ידי השתלטות על הליך מינוי השופטים), והשנייה שינסו לקצוץ את כנפיו (על ידי שינוי חוקתי שיגביל את סמכויותיו בחוק). לו היה בית המשפט נוהג במתינות ובזהירות לא היתה לכוחות האנטי-דמוקרטיים והאנטי-ליברליים בישראל לגיטימציה לפגוע בו. לו היה בית המשפט מקשיב לידידיו המתונים, לא היה צריך עכשיו לעמוד בפני סכנת יריביו הקיצונים.
המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 25.7.2011.
